חקלאות | דעה

הרפורמה בחקלאות עלולה להותיר אותנו ללא תעשייה מקומית

המשק אולי ייפתח לייבוא חופשי, אבל באותה העת ייעלם התמריץ להמשיך ולגדל תוצרת חקלאית מתחרה, ורבים מהחקלאים יצאו מהענף

חקלאות בעמק האלה / צילום: איל יצהר
חקלאות בעמק האלה / צילום: איל יצהר

מחירי התוצרת החקלאית בישראל יקרים. עובדה. האם החקלאים הם האשמים הבלעדיים, לא בהכרח. האם ניתן לטפל בבעיה, בהחלט - אבל, הפתרון אינו קל בגלל מכלול האינטרסים הסותרים והגורמים החזקים המעורבים. מדובר במאבק רווי יצרים - החקלאים מצד אחד ומשרד האוצר מהצד השני. אין מדובר בצדק, אלא בכלכלה, בהיגיון בריא ושכל ישר.

השאלה היא מדוע המחירים גבוהים ומה היא הדרך הנכונה לטפל בבעיה. ישנם גורמים רבים לפערים בין ישראל לבין חו"ל ובהם: יעילות של חלק מהמשקים, מזג אוויר, עלויות אקסוגניות דוגמת היטלי מים, עובדים זרים ועוד. הסיבה המרכזית, שבה צריך לטפל, היא, הריכוזיות בשווקים ופערי התיווך במקטע הסיטונאי והקמעונאי שלמרבה הצער לא זכתה לטיפול והלכה וגברה במשך השנים - התוצאה, עליה במחיר לצרכן מצד אחד וירידה בתמורה לחקלאי מצד שני.

הרפורמה בחקלאות אותה מקדם משרד האוצר, נכונה וביסודה הרעיון לעבור מתמיכות עקיפות ומעוותות לתמיכות ישירות ונכונות שיביאו לייעול הייצור. התמיכה הישירה בחקלאות נותרה באותה רמה בעשורים האחרונים, בעיקר בגלל מדיניות הפיקוח על המחירים ומחסומי סחר כמו מכסי מגן. צעדים שננקטים עדיין בישראל, אבל פחות בשאר המדינות המפותחות בעולם.

להשוות עגבניות לעגבניות

ברם, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים ויש הרבה כאלה בחוברת התקציב שפרסם האוצר וגם באלה שאינם כלולים במסגרת התוכנית. לא נוכל לצלול לנבכי הרפורמה, אבל טוב יעשו האנשים האמונים על תכנונה, אם יקפידו להשוות עגבניות לעגבניות, ומחירי קרקע למחירי קרקע. יתכן אמנם שניתן לייבא סוגים מסוימים של פירות וירקות במחיר נמוך באופן משמעותי ממחירם בארץ אבל, לא לעולם חוסן וכפי שחווינו בשנתיים האחרונות, דברים לא צפויים עלולים להשפיע על חיינו כמו מחירי התעבורה הימית שזינקו במאות אחוזים (מי שלא מאמין, שיעיף מבט בדוחות צים) וההתייקרות החדה במחירים, לאחר היציאה ממשבר הקורונה.

התבססות על יבוא תוצרת חקלאית בלי ייצור מקומי משמעותי, תחשוף את מדינת ישראל לסיכונים אסטרטגיים שעלולים להביא למחסור במוצרים מסוימים ולהתייקרות של תוצרת טרייה. יהיו מי שיצקצקו למשמע טענה זו ולאלה נזכיר כי מיום הקמתה, מדינת ישראל נשענת על החקלאות המקומית שאותה, היא רואה כנכס אסטרטגי, בין אם בתפיסת הקרקע ובין אם בביטחון מזון. האחרון הפך בשנים האחרונות לאחד הנושאים החמים בעולם ובני בריתנו החדשים מהמפרץ הפרסי, ולא רק הם, עסוקים מזה שנים בניסיונות גדולים להקנות לעצמם ביטחון מזון. נוכחותם של בני בריתנו אלה במודלים, בטכנולוגיות ובחברות ישראליות, הפכה לאחרונה לגלויה. אמת, הדבר אינו קל כלל ועיקר, אבל גם מעצמות דוגמת הודו ורוסיה, רואות בביטחון מזון, נושא אסטרטגי.

בשונה מרוסיה, הודו וישראל, הנחשבת לאחת מהמדינות המובילות בתחום זה בעולם, למדינות המפרץ אין ולא היו יכולות לקיים חקלאות מקומית והן נאלצות להישען כמעט לחלוטין, על ייבוא. האם מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה להסתמך בנושא אסטרטגי שכזה על ייבוא בלבד. שוו בנפשכם, כי במקום המילה חקלאות נאמר צבא ובמקום עגבניות נאמר מרכבה סימן 4 וסוללות כיפת ברזל. האם באמת יש הבדל גדול בין נכס אסטרטגי אחד למשנהו? התשובה לטעמי, ברורה וחד משמעית, לא. האם הציבור יאלץ לשאת בנטל על מנת לשמר את החקלאות בישראל? התשובה, גם אם היא אינה נעימה - בפירוש כן. השאלה היא מה הוא הנטל המינימלי אותו נכון להשית על הציבור על מנת לשמר את הנכס האסטרטגי הזה. בדיוק כמו שיש למדינת ישראל צורך קיומי לשמר יכולות טכנולוגיות מסוימות, קיים צורך קיומי לשמר יכולות ייצור מזון בסיסיות, חלקן בחקלאות.

מקבלי ההחלטות יאלצו לבחור בחירה קשה, שכן לא משנה מה תהיה ההחלטה, הצד השני יפגע. השאלה היא, אם הנזק שיגרם, ניתן להכלה ומה הוא מחירו. סביר להניח שאם הרפורמה של משרד האוצר תתקבל, היא תביא לכך שבטווח הקצר נראה ככל הנראה חסכון של מאות שקלים בשנה למשפחה ואולם, בטווח הבינוני והארוך, הנזקים מרפורמה שכזאת עלולים, לדעתי, להיות חמורים ויתכן שגם בלתי הפיכים.

קשה למצוא מתווה מוסכם

גם החקלאים קוראים עיתונים ומבינים דבר וחצי דבר בהתנהלות כלכלית. בעת שהיבוא לישראל יפתח ללא בקרה ויהפוך להיות עובדה מוגמרת, התמריץ להמשיך ולגדל תוצרת חקלאית שתתחרה ביבוא הזול, יעלם והמשמעות המעשית תהיה, שהחקלאים יצאו מהענף. מן המפורסמות הוא שמשק שנסגר לא בנקל חוזר לפעול. חלק מהחקלאים ימצא עיסוקים אחרים וחלק אחר ייאלץ למצוא מקור פרנסה חילופי או להישען על כספי תמיכה. לצערנו, קשה עד בלתי אפשרי לייצר מתווה שיאפשר הורדת מחירים לצרכן והגנה על המגדלים המקומיים בעת ובעונה אחת.

אז מה עושים? כמו בתנועת מלקחיים, מטפלים בכל שרשרת המזון בלי לפסוח על אף גורם. עוזרים לחקלאים להתייעל וממשיכים לקיים את החקלאות כנכס אסטרטגי משמעותי. במקביל, ללא פחד ומורא, מטפלים בצורה ברורה במקטע הסיטונאי ובמקטע הקמעונאי על ידי כלים רגולטוריים נוקשים, בלי להביט לעבר יום הבחירות.

הכותב שימש כמנכ"ל משרד התמ"ת (כלכלה) ויו"ר ועדת המזון (ועדת קדמי)

צרו איתנו קשר *5988