"אנחנו אולי לא חיוניים למשק אבל בהחלט חיוניים לשכונה וצריכים לקבל גיבוי ממשלתי וציבורי לזה"

"עד שנת 2001 עבדתי כשכיר בתור מפיץ של ספקים, עד שנמאס לי להיות שכיר והחלטתי להיות עצמאי", מספר הרצל מתתיהו. "חיפשתי חנות באזור רמת גן וכשמצאתי פתחתי 'טמבוריה' - משהו שהבנתי בו וחשבתי שיש בו צורך. לאט לאט, תושבי השכונה היו נכנסים ומבקשים צעצועים, כלי כתיבה, מוצרים ליצירה ועוד. ובאמת התחלתי להביא והאופי של החנות השתנה, הפכתי מ'טמבוריה' לחנות צעצועים, מכשירי כתיבה ויצירה לילדים - כי האופי הצעיר והמשפחתי של השכונה דרש את זה".

הרצל מספר שאינו מתחרט על ההחלטה להפוך לעצמאי: "ההחלטה הייתה החלטה טובה, אבל ההתפתחויות של המשק לכיוון גלובלי הופכות את ההחלטה לקשה יותר ויותר ולכן אנחנו, בעלי החנויות הקטנות והשכונתיות מוצאים את עצמנו קצת מדשדשים".

אחת הדוגמאות שהוא מביא היא עוד מלפני הקורונה: "כשאני פתחתי כמעט ולא היו קניונים ולא היו רשתות, היום יש קניונים עצומים ורשתות גדולות של צעצועים, מכשירי כתיבה וחומרים ליצירה- הדבר כמובן לא מאפשר לי להביא מכולות מסין כפי שהרשתות יכולות להרשות לעצמן ואין להן עלויות אחסנה. אם אני הייתי צריך להביא מכולה הייתי צריך גם לאחסן את המוצרים ולשאת בעלויות נוספות. לכן, אני צריך לקנות מספקים עצמאיים שמזמינים מכולות ומפיצים את המוצרים בין החנויות הקטנות (כמוני). מה שמוביל לכך שאין לי כוח קניה ואני קונה במחיר יקר יותר".

למרות זאת, לפעמים הרצל יכול להרשות לעצמו למכור יותר בזול בשל עלויות ההחזקה הנמוכות שיש לו לעיתים ביחס לרשתות הגדולות ולחנויות הממוקמות בקניונים. דוג נוספת היא הגלובליזציה והיכולת של כל אדם היום לקנות מאתרים דיגיטליים ומחול - אנשים קונים יותר ויותר באינטרנט ופחות ופחות מחנויות רחוב קטנות ושכונתיות. "פה אני מתעלה על השאר ביחס ובשירות הטוב שאני נותן ללקוחות ולתושבי השכונה".

נוסיף לכל אלה את הקורונה שפרצה לפני כשנתיים והעסק הופך להיות יותר ויותר קשה: " בתחילת הקורונה לא הוגדרתי כעסק חיוני, דווקא כאן ה'טמבוריה' יכלה להשאיר אותי פתוח כעסק חיוני, כי רוב הדברים שאני מביא הם צעצועים ומכשירי כתיבה. חשבתי לשנות שוב ל'טמבוריה', אבל זה הצריך ממני לחדש את המלאי ולהיזכר בדברים ששכחתי, עד שזה קרה כבר התחילו הקלות ונתנו לנו אפשרות להכניס אדם או שניים לכל היותר לחנות ולאט לאט הצלחנו לחזור לעניינים ולעמוד שוב על הרגליים. אבל אם לא הייתה לי ברירה הייתי משנה שוב את האופי של החנות וחוזר ל'טמבוריה'. גם על שליחויות ואתר אינטרנט חשבתי בהתחלה, אבל לשבת בחנות ולשרת את תושבי השכונה ולהכניס אותם אחד אחד או שניים שניים, הובילו לכך שלא התפניתי לזה ולכן בסופו של דבר נשארתי באותו מצב".

לדבריו, "הייתה נפילה חזקה בתחילת הקורונה אבל לאט לאט התאושש. במהלך המגפה רציתי להתחיל לעשות שליחויות ואתר אינטרנט כמו כולם אבל לא הייתי ערוך לזה ועבדנו מיום ליום ולכן בסוף לא הספקתי ולא הייתי צריך להיכנס לזה. על אף שאני מבין שבאיזשהו שלב אני אהיה חייב לעשות את זה".

הרצל מסכם את התקופה בכך שלטעמו הוא אולי לא מוגדר כעסק חיוני, אבל הוא בהחלט חיוני לחיי השכונה: "אנחנו אולי לא חיוניים למשק אבל אנחנו בהחלט חיוניים לחיי השכונה ולכן אנחנו צריכים לקבל גיבוי ממשלתי וציבורי מלא. לטעמי דווקא במצבים משבריים צריך להעדיף אותנו, לתת עדיפות לקנות מאיתנו ולא הפוך. אנחנו נוחים לחיי השכונה, אם מישהו צריך משהו הוא לא חייב לנסוע לקניון או להזמין מהאינטרנט ולחכות מספר שבועות. כשאני אסגור אף אחד לא יפתח פה עוד חנות צעצועים- בטח לא במצב הזה".

עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il