האב עבר בדיקה פסיכיאטרית כפויה לבקשת בתו - ותבע. מה פסק ביהמ"ש?

קשיש בן 83 היה אדם "לא פשוט" באישיותו בלשון המעטה לאורך כל חייו. בחייו המקצועיים הוא הצליח מאוד, היה מדען בעל תואר דוקטור ועבד בתעשיות הביטחוניות; אך לעומת זאת חייו האישיים וקשריו עם בני משפחתו היו בעיתיים מאוד, בשל מזגו הקשה, אופיו ודרישותיו כלפי הזולת. בתו מתארת אותו כאדם אלים, אשר עלב ופגע גם בבעלה ובילדיה באירועים שונים, אך למרות שמדובר מבחינתה במערכת יחסים לא מתגמלת ואף פוגענית, היא התעקשה לשמר את הקשר עימו מתוך כבוד למעמדו כאביה.

לאחרונה חלה החמרה משמעותית בהתנהלותו של האב כלפיה. הבת מכהנת כשופטת בבית המשפט המחוזי, והאב הגיע לבית המשפט, דרש להיפגש איתה וסירב לעזוב את המקום. בפעם אחרת הוא ניסה להיכנס ללשכתה של הבת וללשכת נשיא בתי המשפט, עד שבת נאלצה להזמין את משמר בתי המשפט כדי לפנותו.

לטענת הבת, היא ביקשה מאביה לחדול מלנסות לביישה במקום עבודתה, אך הוא בתגובה הודיע לה כי מעתה הוא "מוריד את הכפפות ופותח במלחמה מול כל המשפחה".

לדברי הבת, באותה עת גם פנה אליה שכנו של האב ועדכן אותה כי להתרשמותו, מצבו הנפשי של האב לא טוב, הוא מבטא מחשבות אובדניות וזקוק לעזרה.

צירוף האירועים הללו הביא את הבת לפנות לפסיכיאטר המחוזי ולבקש את התערבות המדינה. סגנית הפסיכיאטר המחוזי נענתה לבקשה ונתנה הוראה לביצוע בדיקה כפויה של האב. בשעה 02:00 לפנות בוקר התדפקו על דלת ביתו שני אחים ודרשו ממנו להתלוות אליהם לבדיקה פסיכיאטרית כפויה ודחופה בבית החולים. לאחר הבדיקה האב שוחרר לביתו, ללא שניתנה הוראה לאשפוזו, וללא שנקבע כי הוא סובל ממחלת נפש או מסוכן לעצמו או לזולת.

האב חש עצמו פגוע ומושפל עקב הבדיקה והגיש תביעת נזיקין כפולה. הוא תבע פיצויים מסגנית הפסיכיאטר המחוזי שנתנה את ההוראה וכן ממדינת ישראל כמעסיקתה, שאף הוציאה את ההוראה לפועל. כמו כן דרש האב פיצויים מבתו, שהגישה את הבקשה לביצוע הבדיקה, בגין לשון הרע, רשלנות ותרמית, בטענה כי עשתה כן בזדון ומתוך רשעות וכוונה לפגוע בו.

בית המשפט לענייני משפחה בחן את הוראות החוק לטיפול בחולי נפש, והגיע למסקנה כי הפסיכיאטרית אכן חרגה מתפקידה כאשר הורתה על ביצוע בדיקה פסיכיאטרית בכפייה, רק על בסיס תלונה מבן משפחה.

הוראות החוק קובעות כי הפסיכיאטר המחוזי רשאי להורות על בדיקה כפויה, רק אם הובאו בפניו ראיות העונות על שלשה תנאים מצטברים: כושר השיפוט או ביקורת המציאות של האדם נפגם באופן משמעותי עקב הפרעה נפשית; האדם עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי; וכן אותו אדם סירב להיבדק בידי פסיכיאטר מרצונו.

במקרה זה קבע בית המשפט כי התנאי השלישי לא התקיים כלל, מאחר שלא נעשה ניסיון לקבל את הסכמת האב לבדיקה בטרם נכפתה עליו. גם השאלה אם האב היווה סיכון אובדני, נותרה בסימן שאלה, בשל חלוף הזמן מתלונת השכן ועד לפניית הבת לפסיכיאטר המחוזי.

בית המשפט קיבל למעשה את טענת האב, לפיה מעמדה של הבת כשופטת בית המשפט המחוזי הוא שהשפיע על הפסיכיאטר המחוזי לפעול על בסיס תיאוריה וטענותיה כלפי האב באופן עיוור, בעוד שעבור אדם רגיל, הפסיכיאטר המחוזי היה מיישם את הוראות החוק כלשונן, ובכך כשלה המדינה ב"מבחן בוזגלו".

בית המשפט חייב את המדינה לשלם לאב פיצוי בסך של 10,000 שקל. מאידך, בית המשפט דחה את תביעת האב כלפי בתו, לאחר שהתרשם כי פנייתה לפסיכיאטר המחוזי נעשתה בתום-לב, בהתאם להוראות החוק ומתוך דאגה אמיתית לשלומו של האב.

הכותבת היא שותפה במשרד מ.פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה