שוקלים קורס דירקטורים? קודם תתמנו לחברי דירקטוריון

יותר מדי מנהלים מאמינים לפנטזיה שמוכרים קורסי דירקטורים ובטוחים שהם כרטיס כניסה לתפקיד הנחשק • במציאות, הקורסים האלה מועילים בעיקר לאלה שכבר התמנו לתפקיד

שואפים גבוה / צילום: Shutterstock
שואפים גבוה / צילום: Shutterstock

האם כדאי להגיש מועמדות לנבחרת הדירקטורים של החברות הממשלתיות? לפני כשני עשורים, בתחילת דרכי המקצועית בעולמות הקריירה, פגשתי פורש צה"ל בדרגת רב סרן, שסיפר לי שהקריירה האזרחית שהוא מתכנן היא לשמש דירקטור בכמה חברות. הוא הציג לי חישוב מה תהיה ההכנסה החודשית שלו כחבר בארבעה דירקטוריונים, כולם של חברות ציבוריות. השאיפה שלו הייתה חברות כמה שיותר גדולות המשלמות בנדיבות.

מילות הקסם: טכנולוגיה, סייבר, חדשנות  

"גם הרבה זמן פנוי לתחביבים, וגם הכנסה גבוהה יחסית להשקעה", הסביר הפורש מדוע הקריירה הזאת מאד מתאימה לו אחרי כ-25 שנות שירות תובעני בצבא. היא תאפשר לו,  בנוסף לפנסיה הצבאית, לשפר את רמת החיים שלו ושל משפחתו באופן משמעותי. התוכנית הזאת נשמעה לי מוזרה, במיוחד לאור העובדה שהקריירה הצבאית שלו חפה מכל עיסוק "אזרחי" באופיו. הוא מילא תפקידים צבאיים שאין להם מקבילות מחוץ לצבא או ממשקי עבודה עם המגזר העסקי.

ההשכלה שלו, גם היא מהפחות איכותיות בשוק. היה לו תואר ייעודי בלוגיסטיקה וכלכלה לאנשי צבא. לכן בתמימותי הנחתי שיש לו הקשרים הדרושים. כשהחמאתי לו על היכולות ליצור קשרים כה איכותיים מחוץ לצבא, שיובילו אותו לחברות בכמה דירקטוריונים, הוא השיב "אין לי קשרים מחוץ לצבא". "אז איך אתה מתכוון להפוך חבר דירקטוריון בארבע חברות ציבוריות?" שאלתי. במבט מופתע, הוא ענה: "מה זאת אומרת איך? נרשמתי לקורס דירקטורים בתל אביב".

הדוגמה הזאת קיצונית במיוחד, אבל היא מייצגת אינספור מנהלים שאין להם שום סיכוי להתמנות כדירקטורים, אבל הם משוכנעים שקורס דירקטורים הוא כרטיס הכניסה לתפקיד הנחשק. התשוקה הזאת מניעה תעשייה ענפה שרובה ככולה בנויה על פנטזיה. כל מוסד אקדמי שמכבד את עצמו משווק קורס דירקטורים.

הקורסים הללו מתהדרים ברשימת מרצים מבכירי האקדמיה ומחוצה לה, מבטיחים למשתתפים את "הידע הפרקטי והמתקדם בתחומים משפטיים, חשבונאיים, אסטרטגיים, פיננסיים וניהוליים", לרבות מילות הקסם "טכנולוגיה, סייבר וחדשנות", כאילו זה מה שנדרש כדי להתמנות לדירקטור. כולם מבטיחים לבוגרי הקורס להיכלל במאגר דירקטורים כלשהו, שהרי רק שם מחטט כל בעל שליטה מצוי שמחפש חברי דירקטוריון.

ומה לגבי נבחרת הדירקטורים, מאגר המועמדים לכהונה כדירקטורים מקצועיים בחברות הממשלתיות, המעורבות והבנות הממשלתיות? אותו דבר. אמנם מי שאינם חלק מהנבחרת הזאת לא יוכלו לשמש דירקטורים בחברות ממשלתיות (לפחות זה היה אחד משני הטיעונים של הוועדה למינוי בכירים בחברות הממשלתיות לפסילת המינוי של אמי פלמור לתפקיד יו"ר חברת החשמל), אך ללא הקשרים הדרושים אין להם שום סיכוי להתמנות. לא משנה כמה הם מוכשרים, עד כמה הקריירה שלהם מרשימה וכמה פעמים זכו להיכלל בנבחרת הדירקטורים, בסופו של דבר השר יבחר את מי שכדאי לו, ולא את מי שמתאים יותר לתפקיד.

1,100 נבחרים

האם ההמלצה היא לא להגיש מועמדות לנבחרת? לא בהכרח. זה נחמד להיבחר כאחד מ-1,100 מנהלים שעומדים בקריטריונים לנבחרת שבעבר מנתה 500 איש בלבד, ואולי אף יהיו מי שיתרשמו מכך בתהליכי מיון לתפקידי ניהול, בפרט במגזר הציבורי.

לעומת זאת, כשמדובר בקורס דירקטורים ההמלצה הגורפת היא לוותר על הקורס, ולא משום שהוא לא מספיק איכותי. קורס דירקטורים במוסד ראוי עשוי להעשיר את הידע של בוגריו ולספק להם כלים לעבודת הדירקטוריון, רק שהמועד הנכון להירשם לקורס הוא זה שכבר התמנה לדירקטור. 

זיכרו, קריירה זה הפוך ממה שחשבתם. בהצלחה. 

הכותבת היא מומחית לשוק העבודה