הקולות של פסח, האוזניים של ביהמ"ש: הרגע שבו העליון לא הפיק לקחים מההגדה

הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים של הקריה האקדמית אונו

לפי המסורת, עם ישראל נולד מחדש בפסח כשקיבל את זהותו הלאומית מידי אלוהיו: לא עוד עם עבדים, כי אם בני-חורין. כחלק מזהותו החדשה קיבל עם ישראל, שהושתק לאורך תקופת העבדות, את כוח הדיבור. עניין זה נזכר במקורות רבים: עד שהגיע זמן הגאולה לא יכלו בני ישראל, שנאנקו במצרים, אפילו להיאנח. הם ישבו משותקים ומושתקים בעוד שהמצרים התעללו בהם. לקראת יציאתם לחירות הפסיקו בני ישראל להחריש אל מול הרודים בהם: "וייאנחו". אחר-כך, מגלה התורה, עברו בני ישראל לשלב הבא בהתעצמותם, "ויזעקו". נדמה שלא בכדי טמונות בשם החג שתי המילים "פה" ו"סח". כדי שעם ישראל ייצא מעבדות לחירות, הוא היה חייב לגלות מחדש את קולו. לגלות ולצעוק ברמה.

לכן, מעניין שדווקא במסורת היהודית - השתיקה נתפסת כחוכמה. ביהודית עיראקית נהגו לומר כי "אם מילותיך שוות כסף, הרי ששתיקתך שווה זהב"; וביידיש אהבה סבתי לומר: "אם אין לך מה להגיד, עדיף שלא תגיד כלום". כיצד מתיישבת הסתירה לכאורה הזו בין השותק שנתפס כחכם לבין הזועק הנחשב לבן-חורין?

המערב מייחס את המבט לגבר והקול לאישה

כאן, ככל הנראה, נכנס העניין המגדרי. התרבות המערבית מייחסת את המבט לגבר ואת הקול לאישה. לכן היא גם מנסה להשתיק את האישה ככל יכולתה. זו הסיבה, ככל הנראה, שבניגוד לגבר השותק, האישה המושתקת לא בהכרח נתפסת כחכמה, אלא דווקא כמובלת וכנועה, בעוד שהאישה המדברת נתפסת לרוב כ"קשקשנית". כך או כך, האישה לעולם תצא מובסת. זה נכון לנשים וזה נכון לכל הרמוסים והמדוכאים שאין להם חלק בהגמוניה. גם הקולות שלהם וגם השתיקות שלהם לא נחשבים כבעלי משמעות. ניתן לבטל אותם בקלות.

המתח הזה בין שתיקה להשתקה ובין קול למחיקה נכנס לעולם המשפט הישראלי במהלך העשורים האחרונים. ככל שיותר מחלוקות שבעבר הוסדרו מחוץ למשפט (כמו, למשל, הסדרי סטטוס-קוו, הסכמות בין מפלגות, ויחסים במשפחה) הועברו להכרעת המשפט (במה שמכונה אקטיביזם משפטי), כך נדרש לתת מקום לקולות המושתקים בחברה. אלה שאפילו להיאנח ולזעוק לא יודעים.

למרבה הצער, פסק דין שניתן לאחרונה על-ידי בית המשפט העליון מלמד כי האחרון טרם הבין את חובתו זו. אני מכוון לערעור שנדון שם לאחרונה נגד פסיקתה החלוצית של שופטת בית המשפט המחוזי ד"ר מיכל אגמון-גונן בנושא גבעת עמל. פרשה זו, שליווינו אותה רבות בטור זה, נתנה במה - לראשונה בהיסטוריה הישראלית - לקולותיהם של תושבי גבעת עמל למודי הסבל. פסק הדין הכיר בסיפור העוול שנגרם להם. השקופים הפכו נראים. המושתקים קיבלו קול.

שוחחתי עם כמה מהתושבים שליוו את עו"ד משה קריף במאבק, והייתה להם שמחה כמעט של יציאת מצרים, אף שגם לאחר פסק הדין לא המתינה לתושבים ארץ זבת דבש וחלב. נדמה היה לי באותן שיחות שתקוותה של השופטת אגמון-גונן כי "ההכרה בכך שצדקו הם, הוריהם, והורי־הוריהם לאורך כל הדרך, כשחזרו ואמרו שהגיעו למקום לבקשת הרשויות של המדינה שבדרך, וכי הבטחות שקיבלו, ולא מולאו, ניתנו בדין ולא בחסד, תרפא במשהו את הפצעים, וכי זה יהיה הפיצוי שבהגשת תובענה זו" אכן עומדת להתממש. איזה יופי של משפט מרפא, סברתי אז.

על ההכרה ההיסטורית הזאת ערערו מדינת ישראל ועיריית תל אביב. הן טענו כי אם פסק הדין ייוותר על תילו, זה יגרום לקבוצות נוספות משולי החברה לבוא לבית המשפט עם הסיפורים שלהם. אכן, איום ונורא. חלילה שהקבוצות המוחלשות יגיעו לבית המשפט ויבקשו שם את יומם כאילו הם אליטה או הגמוניה. איזו איוולת, אלוהים אדירים. הרי אין דבר נשגב יותר מבית משפט מהסוג הזה שאליו עולים כולם, ושבו יש מזור לכולם.

התושבים שישבו באולם הבינו לאן הרוח נושבת

כבר בדיון היה ברור לאן נושבת רוח השופטים נעם סולברג, דוד מינץ ויעל וילנר. התושבים שישבו באולם הבינו זאת ראשונים. לא שזה מפתיע, יש להם ניסיון חיים עשיר עם גורמי כוח שעומדים אל מולם וקובעים בשבילם ובמקומם. הם הראשונים לזהות את תרועת ההתנעה של המחיקון השלטוני. זו הסיבה שעם סיום הדיון, רגע לפני יציאתם מאולם בית המשפט, הם ספק זעקו כלפי השמיים, ספק פנו אל השופטים: "איך אתם עושים את זה? המדינה שלחה אותנו!" השופטים היסו אותם באחת: "כאן לא צועקים!" לא היה אקט סימבולי עצוב יותר מאמירה זו.

שבועיים לאחר מכן, כשניתן פסק הדין, הסתבר כי השופטים קבעו כי אין מקום לטענות הנשענות על "עוול היסטורי" שעשויות "להביא לשימוש לא הולם בהליך השיפוטי בכלל ובכלי התובענה הייצוגית בפרט". השופטים לא הסתפקו בכך אלא קבעו גם ש"כל הקביעות העובדתיות וההיסטוריות", אשר נקבעו בפסק דינה של אגמון-גונן, מבוטלות.

טעות חברתית גסה ואיוולת משפטית מסוכנת

עו"ד קריף לא ידע כיצד לספר זאת לקבוצת התושבים ששותפה במאבק יחד איתו. זה היה כל-כך מייאש. גם לא ברור מדוע לבית המשפט היה דרוש למחוק את כל הקביעות העובדתיות וההיסטוריות של הערכאה הקודמת, אם אין להן נפקות מעשית בלאו הכי.

זו טעות חברתית גסה וגם איוולת משפטית מסוכנת. מי שמשתיק את קולות המובסים (ולא חשוב אם צודקים הם ואם לאו), ייאלץ לשמוע אותם כרעש מחריש אוזניים בהמשך. זוהי דרכו של הקול המושתק. לא סתם נהוג לומר שיש להיזהר דווקא מכלבים שקטים וממים שקטים. ואם אתם לא מאמינים לי, פשוט קיראו בהגדה של פסח.