הר המריבה: איך נולד הסטטוס קוו בהר הבית, ומי בעצם משנה אותו?

נדמה שכבר כמעט אפשר להגיד שמדובר במעין ריטואל שנתי, או אפילו כזה שחוזר על עצמו כמה פעמים בשנה, סביב חגים ומועדים. שוב התפרצות אלימה בהר הבית, ושוב אנחנו שומעים אזהרות על כך שאירוע נקודתי עלול להתפתח להסלמה מהירה שסופה עימות רחב יותר, ואולי אפילו - כמאמר נשק יום הדין של הקלישאות - "הבערת המזרח התיכון".

אבל מה בעצם עומד מאחורי המתיחות התמידית במקום? רבים מאלה שמתריעים מפני הסכנות סביב מה שמתרחש בהר הבית מדברים על "פגיעה בסטטוס קוו" הנהוג שם. "יש שמה אסקלציה מסוימת, הידרדרות מסוימת, גם בסטטוס קוו", אמר השבוע שר התפוצות, נחמן שי, בראיון בכאן 11. "יש הרבה יותר יהודים שעולים להר הבית. יש כבר כאלה שעוצרים בדרך ומתפללים דבר שהיה אסור... פתחו את ההר ונתנו לעוד ועוד יהודים לעלות".

שי עורר עליו זעם מכיוון שדבריו פורשו ככאלה שיש בהם גילוי הבנה לאלימות הפלסטינית. אבל עד כמה הם מדויקים מבחינה עובדתית? מה בעצם קובע הסטטוס קוו שכולם אוחזים בו? ומי מהצדדים אכן מפר אותו או מכרסם בו? חזרנו להיסטוריה של המקום הרגיש בניסיון להבין מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים בכל הנוגע להבנות ולהסדרים שהתפתחו בו.

הכול התחיל בדיין

אז מאיפה באנו? בכל הנוגע לסטטוס קוו בהר הבית, נקודת האפס היא מלחמת ששת הימים ב-1967, אז עברו ירושלים המזרחית והאגן הקדוש שמצוי בה לשליטת ישראל. לאחר המלחמה קבע שר הביטחון משה דיין - מי שבעצם אחראי לסטטוס קוו שאנחנו עוסקים בו - כי ניהול הר הבית יישאר בידי הממסד המוסלמי ששלט בו בימי הירדנים (מנהלת הווקף). אלא שההתפתחויות בשטח אילצו את הממשלה לקבל מהר מאוד החלטות מקיפות יותר.

הזרז לכך היה אירוע תפילה המוני לרגל ט' באב שארגן הרב הצבאי הראשי דאז שלמה גורן, שהוביל למהומות של מוסלמים. בעקבות כך, ב-16 באוגוסט 1967, התכנסה ועדת השרים לענייני המקומות הקדושים והחליטה להודיע לרב גורן כי עליו להפסיק את פעילותו על הר-הבית, ובכלל זה את ארגון התפילות בו. בנוסף קבעה הוועדה כי על כוחות הביטחון להפנות מתפללים יהודים מהר הבית לכותל המערבי. אמנם, לא נקבע בהחלטה שיש לאסור על תפילת היהודים בהר, אך נראה שלאור העובדה שבאותה תקופה ממילא היו מעט מאוד יהודים שביקשו לעשות זאת - גם היום עמדת הרבנות הראשית היא שחל איסור על עלייה להר - זה המצב שהתקבע מאז, וכיום הוא נתפס כחלק מהותי מאותו סטטוס קוו.

  

פרופ' יצחק רייטר, מומחה לסכסוכים במקומות קדושים, הסביר לנו כי בפועל, פרטי ההתנהלות בהר הבית הוסדרו בפגישות עתיות בין שלטונות ישראל (בעיקר משטרת ישראל ועיריית ירושלים) לבין אנשי הממסד המוסלמי. אלה יצרו מעין "סטטוס קוו" חדש, שכלל הבנות לגבי נושאים כמו זמני ביקור יהודים, אזורי הביקור, תיאום ופיקוח של עבודות ציבוריות ושל חפירות ארכיאולוגיות או תיירותיות, וגם עניינים מהותיים יותר כמו אותו מונופול של הווקף על ניהול האתר (כולל גישה חופשית למוסלמים למקום) לצד המונופול של ישראל על ביטחון ושיטור (למעט הפעלת שומרים על ידי הווקף ברוב הכניסות), וכמובן אותו איסור על תפילות יהודים שהזכרנו.

אלא שפרופ' רייטר מסכים כי החל מסוף שנות התשעים חלו שינויים דרמטיים בסטטוס קוו, וההבנות השקטות בין ישראל לווקף החלו להתרופף ולהיפגע.

התפילה קורסת?

נחזור אם כן לאמירות של השר שי ונבחן אותן בראי הסטטוס קוו. ראשית, שי אכן שם את האצבע על אחת התמורות הבולטות שחלו בעשור האחרון מהצד היהודי: מספר היהודים שעולים להר הבית - פעם כמעט סוג של טאבו מבחינה דתית - זינק במהלך התקופה הזאת פי שבעה. מכ-5,600 מבקרים בהר ב-2009 ללמעלה מ-37 אלף ב-2019 (ראו תרשים). אלא שעובדה זאת בפני עצמה לא מהווה הפרה של הסטטוס קוו. "ההבנות לא נגעו במספר העולים היהודים להר הבית", מדגיש רייטר. יחד עם זאת, לדבריו "העלייה במספר המבקרים היהודים מצטרפת לגורמים נוספים, שכמכלול יוצרים את התחושה בצד המוסלמי לפיה מדינת ישראל יוזמת שינויים בסטטוס קוו". מהם אותם גורמים? גם אותם ניתן למצוא בדבריו של שי שהזכיר כי חלק מהמבקרים הללו אף עוצרים בדרך ומתפללים.

ואכן, בבדיקה קודמת של המשרוקית הראינו שאף שאין חוק שאוסר על תפילת יהודים בהר הבית, הנושא הזה הוא בהחלט חלק מאותו סטטוס קוו מוכר. למרות זאת, בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת תופעה של יהודים שמקיימים תפילה שקטה במקום. בכתבה של יאיר שרקי ששודרה בחדשות 12 ביולי 2021 התפרסמו תיעודים של תפילות שנערכו בהר הבית - ואף הוסבר בה שהן נערכו "בחסות המשטרה ובידיעת הווקף המוסלמי".

אנחנו כמובן לא עוסקים כאן בשאלה האם הסכמות העבר, שלפיהן יהודים לא יתפללו במקום, היו צודקות או ראויות, אך כפי שמציין רייטר, מבחינת הצד הפלסטיני והירדני הסוגיה הזאת מהווה את אחד הטיעונים המרכזיים לפגיעה הישראלית בסטטוס קוו.

לכך אפשר להוסיף גם את עניין מעורבות משטרת ישראל בהר הבית, שהולכת וגדלה בעשורים האחרונים. זו באה לידי ביטוי למשל בהחלטות על סגירת האתר, ובעלייה מתמשכת בהטלת מגבלות גיל על הנכנסים לתפילות יום השישי. כפי שאנחנו רואים לא אחת בדיווחים החדשותיים המשטרה גם פורצת לעיתים לתוך מתחם הר הבית, וגם כאן לפי ריטר זה עניין שקרה הרבה פחות בעבר.

ושוב, התמונה היא כמובן מורכבת. אפשר לטעון במידה רבה של צדק שהמשטרה מגבירה את פעילותה כתגובה לעלייה בהפרות הסדר מן הצד הפלסטיני. יחד עם זאת, חשוב לציין כי הגברת הנוכחות המשטרתית בהר באה במקביל לירידה בפיקוח של מפקחי הווקף אחר מבקרים יהודים בתוך ההר - עניין נוסף אותו מציין רייטר ככזה שמציק לצד המוסלמי.

עשרה ימים במחלוקת

ומה מציק לצד היהודי? השנה קיבלנו דוגמה לנושא אחד כזה שהוא קטן יחסית. לפני כשבוע דווח כי במהלך עשרת הימים האחרונים של הרמדאן תסגור המשטרה את הר הבית לכניסת יהודים. חברי כנסת מהימין כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' מחו על ההחלטה הזו בחריפות והגדירו אותה "ניצחון לחמאס ולטרור" (בן גביר) או "איוולת ביטחונית" (סמוטריץ'). אבל האם מדובר בפגיעה בסטטוס קוו?

ח"כ אחמד טיבי טען שלא. "מאז 1967 תמיד, אבל תמיד, נאסרה כניסת יהודים למסגד אל-אקצא בעשרת הימים האחרונים של חודש רמדאן", הוא כתב בחשבון הטוויטר שלו. אלא שמתברר שזה לא ממש מדויק. עיתונאי מקור ראשון, ארנון סגל, הפנה אותנו לשני מקרים בהם דווקא הותרה כניסת יהודים להר הבית במהלך הימים הללו. כך, ב-2019 יום ירושלים חל במהלך התקופה הזו - ואז הוחלט לאפשר ליהודים לעלות להר הבית. כך אירע לדבריו גם ב-2012: סגל העביר לנו תיעוד שכולל תגובה שקיבל ממשטרת ישראל לגבי מועדים שבהם ההר יהיה פתוח ואלה כוללים גם ימים שהיוו חלק מעשרת הימים האחרונים של הרמדאן (יצוין כי בפועל באחד הימים הללו ההר דווקא היה סגור).

גם רייטר מסכים כי בניגוד לדבריו של טיבי, ולמרות שבשנתיים האחרונות אכן נאסרה כניסת יהודים בעשרת הימים האחרונים של הרמדאן, "אין כלל גורף (כזה) ואין איסור אוטומטי על עליית יהודים בתקופה הזו", אלא הנוהל הוא שהמשטרה מבצעת בכל שנה הערכת מצב ומחליטה בהתאם.

מטעמו של טיבי נמסר לנו בתגובה כי המידע בציוץ שלו התקבל "ממר עזאם אלחטיב, ראש הוואקף במסגד. זה נכון שלפעמים היו חריגות, (אבל) מה שרצינו להדגיש זה שאין חדש בהודעה של בנט (על הסגירה בעשרת הימים האחרונים)".

(ממשטרת ישראל נמסר לנו כי "בהתאם לנוהג הקיים, וכפי שהיה גם בשנים האחרונות, בימים האחרונים של חודש הרמדאן נסגר הר הבית לביקורים נוכח מנהג האיתיקאף (שבמסגרתו מתפללים רבים נמצאים במהלך הלילה וברצף בשטח ההר). בדומה לשנים קודמות, גם השנה נסגר הר הבית לביקורים בסיום הרמדאן (מתאריך 24.4), והם צפויים להתחדש לאחר סיום חג העיד אל פיטר, בהתאם להערכת המצב". הסוגריים שבתגובה מופיעים במקור).

נגענו כאן בעניין אקטואלי שניתן לפרש כפגיעה מסוימת בצד היהודי, אבל אי אפשר בלי להתייחס בקצרה בהקשר הזה לעובדות מהותיות בהרבה שנקבעות בשטח בעשורים האחרונים. באמצע שנות ה-90 יזמה התנועה האסלאמית הצפונית, בשיתוף הווקף, בניית אולם תפילה תת קרקעי ב"אורוות שלמה" (מבנה תת קרקעי באחת מפינות הר הבית). אומנם במהלך הבנייה ניתנה הסכמה ישראלית, לפחות באופן חלקי, לעבודות, אולם מיזם זה סימן את תחילתן של עבודות בנייה נוספות בהר הבית. בהמשך החלה מנהלת הווקף להכשיר לתפילה גם את המפלס שמתחת למסגד אל-אקצא ("אל-אקצא אל-קדים"), למרות שהאישור שניתן לה היה לעבודות ניקיון בלבד. ויש עוד עבודות בנייה שונות שנמצאות במחלוקת (חלקן נעצרו, וחלקן מתבצעות במעין העלמת עין של המשטרה).

עניין נוסף נוגע לתקופות לא קצרות שבהן ההר בכל זאת היה סגור למבקרים לא-מוסלמים. כך אירע למשל החל מאירועי אוקטובר 2000 למשך כמעט שלוש שנים. רק באוגוסט 2003 חודשו ביקורי הישראלים, שכיום, כפי שהזכרנו בפתיחה, מגיעים לשיאים חדשים, ולמספרים גבוהים בהרבה מבעבר.

לקריאה נוספת:

- מכון ירושלים לחקר ישראל: "סטטוס קוו בתהליכי שינוי: מאבקי שליטה בהר הבית"

- דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת: עליית יהודים להר הבית

- בדיקת המשרוקית: האם יהודי שמתפלל בהר הבית עובר על החוק?

- בדיקת המשרוקית: עד שנת 2000 יהודים עלו להר הבית ללא הפרעה?