סיפור האהבה, התקווה והאכזבה של אמריקה עם נגידי הבנק המרכזי שלה התחיל לפני קצת יותר מ־40 שנה, בנסיבות הטעונות אסוציאציות בנות זמננו.
בסוף שנות ה־70, האינפלציה בארה"ב יצאה מכלל שליטה. ב־1979 היא חצתה את קו ה־10%, ובתוך שנה אחת היא התקרבה ל־14%, שיעורה הגבוה ביותר מאז ומעולם. בימים האלה היא חוזרת ודוהרת אל שיא בן 40 שנה. אז, הנשיא ג'ימי קרטר החליט להחליף את הנגיד, ויליאם מילר, ולהקפיץ אותו לכהונת שר האוצר. על הפדרל ריזרב הוא הפקיד בנקאי מנוסה, פול וולקר.
בן ברננקי, שהיה נגיד הפדרל ריזרב בין 2006 ל־2014, מתאר את חילופי המשמרות ההיסטוריים ההם בספר חדש, שיצא השבוע. מילר, הוא אומר, לא התאים לתפקיד מכל בחינה שהיא. הוא לא היה להוט לטפל באינפלציה, הוא לא היה מומחה מונטארי, הוא לא הבין את תרבות הקונצנזוס של הפדרל ריזרב. הוא הגיע מכהונת מנכ"ל במיגזר הפרטי, עם הרגלים של הנחתות על הכפופים לו. בפועל הוא לא הצליח אפילו לגמול את חברי ההנהלה מעישון בחדרי הישיבות (הוא הורה לסלק את המאפרות; הם התחילו להביא מאפרות מן הבית).
קרטר הזמין את וולקר ללשכתו, יחד עם קודמו מילר. וולקר, שסיגר ענקי היה תחוב תדירות בין שפתיו, רטן: "בניגוד לברנש הזה", הוא הצביע על מילר, "אני מתכוון להדק את החגורה", זאת אומרת להעלות את הרבית, כדי להוריד את האינפלציה.
וולקר הבטיח לייסר בעקרבים
שנת בחירות לנשיאות משמשה ובאה. וולקר הניח שהבטחתו לייסר את אמריקה בעקרבים סתמה את הגולל על סיכוייו להיות הנגיד, מפני שהמרשם שלו יחסל את נשיאות קרטר. מה גדולה הייתה הפתעתו, כאשר הנשיא טילפן אליו למחרת בבוקר, והודיע לו על מינויו. סגנו של קרטר, וולטר מונדייל, אמר לימים, כי "וולקר אמנם סחט את האינפלציה [מן הכלכלה], אבל גם סחט אותנו מן הבית הלבן". בבוא הבחירות, קרטר הפסיד ב־44 מ־50 המדינות.
וולקר היה כוכב־העל הראשון בשמי הפדרל ריזרב. הוא היה הראשון, ששמו היה ידוע למיליונים. רק יודעי ח"ן זיהו את שמותיהם של קודמיו. לפנים, דיסקרטיות הייתה תכונה הכרחית בבנק המרכזי. הבנק היה כה מורגל בעולם הצללים שבו התקיים עד שהוא לא היה טורח לפרסם החלטות על שינוי בשערי הריבית. הבנקים והציבור היו צריכים להסיק, או לנחש, או להרגיש על בשרם.
יו''ר הפד לשעבר, פול וולקר / צילום: Associated Press, J. Scott Applewhite
וולקר התחיל להגביה את הפרופיל. כך עשו כל יורשיו. בנק הצללים למד את רזי המשחק הפוליטי. נגידים למדו לדבר אל הקונגרס - ואל התקשורת. רק לפני 11 שנה, הנגיד התחיל לערוך מסיבות עיתונאים ארבע פעמים בשנה. הנגיד הנוכחי, ג'רום פאוול, עורך אותן לעתים עוד יותר תכופות. "השינוי באסטרטגיית התקשורת כדי להגיע אל קהל רחב יותר", מסביר ברננקי, "מקל על הפד לעמוד על ההשפעה שיש למהלכיו על האמריקאי הממוצע". אבל הוא גם מקרב אותו אל התהליך הפוליטי, שנגידים קיוו להתנזר ממנו. הנגיד המדבר אל הציבור הוא בהכרח גם נגיד המתחשב ברצון הציבור.
הדילמה של "המנדט הכפול"
פוליטיקאים, בייחוד מן השמאל, היו מבקרים קולניים של הבנק המרכזי. הם לא אהבו את ההיגיון הקלאסי, שמשימת הפד היא "לחטוף את קערת הפונץ' במהלך המסיבה". איכשהו, כשחוטפים את הקערה, החלשים ומעוטי היכולת נוטים להיות הרבה יותר צמאים משתייני הפונץ'.
ב־1976 נעשה ניסיון לשנות את החוק, כדי להפחית את עצמאות הבנק, ולכוף אותו לרצון הנשיא. זה לא הסתייע. אבל שנה אחת אחר כך הקונגרס נתן לבנק את מה שמכנים "המנדט הכפול": לא רק לשמור על המשק מפני אינפלציה, אלא גם להבטיח "תעסוקה מלאה". מאז, הבנק לא חדל להתחבט בפירוש המנדט הכפול. ניתן לו יעד כללי, אבל לא נאמר לו איך להגיע אליו.
ברננקי אינו מבקר אף אחד מיורשיו במפורש. אבל אפשר למצוא ביקורת מרומזת כבדת משקל. הוא כותב על הטראומה הקיבוצית ש"האינפלציה הגדולה" (הכול יחסי) של שנות ה־60 וה־70 חוללה אצל מעצבי המדיניות המונטארית. "הם פיתחו התנגדות אפילו לעליות קלות באינפלציה". במהלך השנים, חרדותיהם הניבו שגיאות של עודף "ניציות" בטיפול באינפלציה.
ב־2012, הפד בהנהגת ברננקי ניסח עקרונות מדיניות שהעניקו משקל שווה לשני חלקי המנדט. אבל ברננקי כותב, כי מבקרי העקרונות ההם האשימו את הבנק שאין הוא "מייחס די חשיבות ליתרונות החברתיים, הצומחים מתעסוקה מלאה ומשוק עבודה חם".
פאוול היונה, פאוול הנץ
שש שנים לאחר ברננקי, הפדרל ריזרב בהנהגת ג'רום פאוול החליט, בבוא הקורונה, לוותר על הגישה המסורתית של אמצעי מנע, ולהניח לאינפלציה לחרוג מן היעד המוצהר. אז היעד היה 2% בשנה. בחודש שעבר, האינפלציה הגיעה ל־8.5%, ומאז ירדה טיפה, ל־8.3%, שיעורה הגבוה ביותר זה 40 שנה. טוב ויפה לכלול תעסוקה מלאה במדיניות הבנק, כותב ברננקי, אבל "חלילה לפד מלזנוח את חצי המנדט השני שלו, יציבות המחירים".
הרושם כמובן הוא, שהפד זנח את "חצי המנדט". חודשים ארוכים, הנגיד פאוול הכחיש את רצינות האינפלציה. היא תוארה כ"תופעה זמנית", גם כאשר כלכלנים בולטים בשירות נשיאים דמוקרטיים קודמים הזהירו מפניה. פאוול תואר לפנים כ"יונת אינפלציה". לא עוד. עכשיו הוא נץ טורף. בהנהגתו הבנק הגביה את שערי הרבית פעמיים בתוך שישה שבועות, ועוד היד נטויה.
יו''ר הפד הנוכחי, ג'רום פאוול / צילום: Associated Press, Drew Angerer
פאוול אמר השבוע ל'וול סטריט ג'רנל', כי "ייצוב המחירים הוא צורך שאינו ניתן למשא־ומתן. זה משהו שעלינו לעשות. ואפשר שיהיה כרוך בזה כאב. אנחנו נתמיד, עד שנרגיש שהגענו אל מקום שבו נוכל להגיד, "כן, התנאים הפיננסיים התמלאו, האינפלציה יורדת. אנחנו נגיע אל הנקודה הזו, ולא יהיו כל היסוסים". נראה שברננקי מסכים עם פאוול הנץ הרבה יותר ממה שהסכים עם פאוול היונה.
כוכב עליון הוא כבר לא יהיה
את ספרו החדש כתב ברננקי ביושבו ספון בביתו בחודשים הקריטיים של המגפה. הוא אומר ל'ניו יורק טיימס', שהוא מעדיף לחשוב את הספר ל"אקדמי".
כותרת הראיון עם ברננקי ב'ניו יורק טיימס' מכריזה שהוא חוזה "סטגפלאציה". האמת היא שלא בדיוק, ובוודאי לא בספר. אבל הוא אמר למראיינו, שאם האינפלציה תהיה קצת יותר גבוהה והאבטלה תהיה קצת יותר גבוהה, אז זו "סטגפלאציה". ואמנם, נכון לעכשיו, זו בדיוק הציפיה. הפעם האחרונה שבה ארה"ב התנסתה במשהו מעין זה הייתה בשנות ה־70. אז היה נחוץ פול וולקר, כדי לסיים את הסיוט.
בשבוע שעבר, הסנאט בוושינגטון אישר תקופת כהונה שנייה לנגיד פאוול. זה קצת משונה. ברננקי מספר על רגע אחד בינואר 1970, כאשר נגיד מאריך־ימים של הבנק, ויליאם מקצ'סני מרטין (1970־1951), הגיע אל סוף דרכו. הוא כינס את חברי ההנהלה בספריית הבנק, ואמר להם בפשטות, "נכשלתי". האינפלציה בסוף כהונתו עמדה על 6%.
פאוול אמנם אינו אחראי לקורונה, או לוולדימיר פוטין. בלעדיהם האינפלציה הייתה נמוכה במידה ניכרת. השאלה היא מדוע הוא לא הקדים להבין את האיום הנשקף מן הקורונה, מדוע הוא הכחיש אותו, מדוע הוא התמהמה בטיפול בו, והאם הוא האיש הנכון במקום הנכון. כוכב עליון הוא כנראה כבר לא יהיה.
שם ספרו החדש של בן ברננקי הוא:
21st Century Monetary Policy: The Federal Reserve from the Great Inflation to COVID־19
אפשר לקרוא עליו באתר ההוצאה.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
