לתקן את חוק הצינון בשירות הציבורי: לא לצינון גורף בכל המקרים

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ושימש בעבר ככלכלן הראשי של רשות התחרות וכממלא מקום הממונה

לפני כעשור, כשרצו להציג תמונה שתשקף את נגע ההון-שלטון בישראל, הראו צילום של נבחרי ציבור חוגגים באירועים משפחתיים של טייקונים. למזלנו, התופעה הזאת כמעט נעלמה. אבל אז נולד צורך בתחליף לחלל החזותי שנוצר, ואת קדמת הבמה תפשו צילומים ותרשימים שמראים איך עובדי ציבור שסיימו את תפקידם הציבורי עוברים לעבוד בגופים עסקיים גדולים, להלן ה"דלתות המסתובבות". ההתמקדות הציבורית בתופעה הזאת הובילה למגמה של הקצנה בישום חוק הצינון מהשרות הציבורי, שקובע שנת צינון לעובדי ציבור. ויש הקוראים להרחיבו הרבה יותר.

יש כמובן הגיון וחשיבות לתקופת צינון מהשרות הציבורי. אבל כמו כל רגולציה, היא צריכה להיות חכמה. זה אומר שצריך להבין מה הרגולציה מנסה להשיג, ואז לעצב אותה באופן שישיג את מטרותיה בצורה היעילה ביותר, תוך עשיית האיזונים הדרושים. זה לא מה שקורה.

לא נותו מענה

אז מה ההיגיון בתקופת צינון? היא אמורה להפחית שני חששות. חשש אחד הוא שעובד ציבור, בעודו עובד ציבור, יטיב עם גוף עסקי כלשהו בכדי שהגוף הזה יגמול לו בעבודה לאחר שיעזוב את השירות הציבורי. חשש שני הוא שלאחר שעובד הציבור עבר לעבוד בגוף עסקי, הוא ינצל את קשריו עם קולגות לשעבר בשרות הציבורי כדי להטות את הרגולציה לטובת המעסיק החדש שלו.

אבל לא נראה שהחוק, שקובע תקופת צינון אחידה של שנה אחת בכל הנסיבות, אפילו מנסה לטפל בחששות הללו. יש מצבים שבהם קל יחסית לראות איך שני החששות יכולים להתממש, ואז נראה שצינון של שנה אחת הוא מקל. למשל, מי שהיה הרגולטור הראשי של גוף עסקי כלשהו יכול, בעודו בתפקידו הציבורי, לסכם עם גוף זה על העסקה עתידית, ולהתחיל לעבוד שם בדיוק שנה אחרי סיום תפקידו הציבורי. מרגע זה הוא גם יכול לייצג באופן ישיר את מעבידו החדש מול גוף הרגולציה שעמד בראשו.

מאידך, יש מצבים שבהם נראה שהחוק מחמיר בצורה לא סבירה כי אפילו עם דמיון פרוע קשה לתאר איך החששות יכולים להתממש: למשל עורך דין שעובד במשרד התקשורת צריך לחכות שנה שלמה להצטרף למשרד עורכי דין פרטי גדול וזאת רק כי מישהו ממשרד זה התחיל לעבוד מול משרד התקשורת: זאת גם אם עורך הדין עצמו לא עבד מול משרד עורכי הדין בכלל במהלך תפקידו הציבורי, וגם אם בתפקידו החדש לא יתעסק כלל בתקשורת.

יש לזה עלות

פה יהיה מי שיגיד: החששות עצמם הם לא מה שחשוב אלא "אמון הציבור" בשרות הציבורי. זה גם הקו שמנחה שופטים שדנים בבקשות קיצור צינון והסיבה השכיחה הניתנת לדחייתן. אמנם נכון שאמון הציבור הוא הסיבה העיקרית לצינון: מקרי שוחד ורמאות בפועל הם נדירים. אבל בלי ביסוס בחששות מוחשיים, אמון הציבור הוא מונח ערטילאי וחסר תוכן: מי באמת יודע מתי אמון הציבור יפגע? ויש גם אירוניה בכל זה: אלו שזועקים השכם וערב על השחיתות הנוראית שבתופעת הדלתות המסתובבות וקוראים להאריך משמעותית את תקופת הצינון פוגעים באמון הציבור בשרות הציבורי הרבה יותר ממה שתועיל הארכת תקופת הצינון. הקביעה שמשהו פוגע באמון הציבור כשאין חשש ממשי היא לא יותר מטענה שמממשת את עצמה.

ולבסוף חייבים לשאול: אז מה? אז שיצטננו עוד קצת. ובכן, יש לכך עלות. ראשית, עלות ישירה: הפיצוי שהמדינה משלמת על הצינון, אבדן הכנסות ממיסים, ואובדן הפרודוקטיביות של העובד שיושב בבית. שנית, והרבה יותר משמעותי, צינון מיותר פוגע ביכולת הגיוס של עובדים טובים לשרות הציבורי. אולי זה לא ישפיע על החלטה של מישהו להתמנות לתפקיד מאד בכיר. אבל בתפקידים יותר זוטרים, הצורך לשבת שנה בבית עם פיצוי כספי אפסי בהחלט יכול להניא מישהו ששוקל לתרום מספר שנים לשרות הציבורי. ממילא קשה מאד לגייס עובדים מיומנים לשרות הציבורי, ואת המחיר של שירות ציבורי לא מקצועי משלמים כולנו. ולבסוף, יש גם פן אנושי: פגיעה, לעיתים קשה, בבני אדם ועוד כאלו שתרמו שנים מחייהם למדינה.

לכן חייבים לתקן את חוק הצינון: לקבוע תקופת צינון מדורגת שתחפוף את גודל החששות. וכשהחששות זניחים, צריך לבטל את הצינון לחלוטין.