"אוזלת יד מהממת": המדינות שבחדלות פירעון ואלה שבדרך

סרי לנקה לא הייתה מועמדת טבעית לתשומת הלב שממנה נהנתה בשבועות האחרונים. זו שתוארה במשך שנים, על דרך הביטול, "דמעה מתגלגלת מלחיה של הודו" (על שום הגיאוגרפיה שלה), מעולם לא הייתה שם נרדף לחוסר אחריות פיסקאלית.

היא אולי לא הייתה מסיפורי ההצלחה הגדולים של זמננו, אבל גם לא הייתה סיפור של כישלון. אדרבא, מוסדות פיננסיים בינלאומיים נהגו להחמיא לה על סדר תקין, על ניהול פנקסים ועל התקדמות. "מן הכלכלות התקינות של דרום אסיה", אמרו עליה, בכתב ובעל פה.

היא עכשיו אחד הכישלונות המצמררים של העידן הפוסט-קולוניאלי. היא קרסה תחתיה. ממשלתה חדלה לחלוטין לתפקד. ביום שישי לפני שעבר, משרד האוצר שלה הודיע כי עתודות מטבע החוץ שלה ירדו ל-25 מיליון דולר. היא נושאת ונותנת על אשראי חירום מקרן המטבע הבינלאומית. היא צריכה אותו לא רק בשביל שלושה מיליארד דולר שיזרמו אליה, אלא גם כדי שקו האשראי שלה יחזור וייפתח. סידורים כאלה עם קרן המטבע בדרך כלל ממעטים לעזור למורל הלאומי. הם כרוכים בהידוק חגורה ובהעלאת הרבית, ומעניקים למקבליהם מיתון ארוך וקשה.

סרי לנקה חדלה לפרוע את חובותיה ב-19 במאי. היא צברה במרוצת השנים 50 מיליארד דולר. למרבה ההפתעה, חומרת המשבר לא התחוורה אלא שבועות אחדים לפני חדלות הפירעון. זאת אומרת, הכול ידעו שהיא שקועה בחובות עד צוואר, והיא חזרה והוזהרה מפני התפתותה ל"מלכודת החובות" שטמנה לה סין (ראו להלן). אבל המידה, שבה כל זה הגיע בהפתעה, משתמעת מן הרשימות שהכינו המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים בשנים שקדמו לקריסת סרי לנקה.

איפה הקנרית, איפה מכרה הפחם

ראו-נא את רשימת הארצות שעליהן הוחלה "יוזמת הארצות בעלות החוב הכבד" (בראשי התיבות האנגליים HIPC). בין 37 הארצות שהבנק העולמי מנה ב-2018 לא נכללה כלל סרי לנקה. במאי 2020 יצאה היוזמה להשעות פירעון חובות בעקבות מגפת הקורונה, כדי לעזור לעניי העולם. 73 ארצות הוזמנו להצטרף אליה. סרי לנקה לא הייתה אחת מהן.
מאז שהוכרזה חדלת פירעון, לפני חודשיים, היא חוזרת ומתוארת בעיתונות הבינלאומית כ"קנרית במכרה הפחם", הציפור שנשלחה אל המעמקים, ולא חזרה בשלום. אבל במרץ השנה, כאשר הבנק העולמי עדכן את הסטטיסטיקה של חובות בינלאומיים, לא היה כל רמז לקנריותה או למכרה הפחם שלה.

השאלות האלה אינן מוצגות כאן לשם הקנטה. הן נועדות להזכיר את האופי המסובך של חדלות פירעון. היא כמובן תופעה פיננסית, אבל אין זאת אומרת שאפשר לחזות אותה רק או בעיקר בכלים פיננסיים.

פרופ’ ריק מור מאוניברסיטת סאסקס בבריטניה, לשעבר יועץ לבנק האסיאתי לפיתוח (ADB), כופר בהנחה שקריסת סרי לנקה היא תוצאה של המשבר הכלכלי העולמי. "לחלוטין לא", הוא אומר לבי.בי.סי. "זה המשבר הכלכלי הוולונטרי ביותר שאני מכיר, מידי אדם".

 ביקור שר החוץ הסיני אצל נשיא סרי לנקה והצגת ''התוכנית האסטרטגית'' הסרי לנקית בקולומבו, אשר מתבצעת בעזרת ההלוואות הסיניות / צילום: Associated Press, Eranga Jayawardena

לפי פרופ’ מור, שיעץ ל-ADB בענייני סרי לנקה, מדינת-האי הזו לוותה הון עתק לפרויקטים של תשתיות, ואז "התעקשה באופן מאצ’ואיסטי" לעמוד בכל לוחות הזמנים של פירעון חובותיה במקום לשאת ולתת עם הנושים על פריסתם.

הוא אומר, כי "הממשלה התמידה בדרך הזו עד שישה חודשים לפני חדלות-הפירעון, ופשוט ויתרה מרצון על כל מטבע החוץ שהיה ברשותה". זה היה אקט של "אזלת יד מהממת", אומר פרופ’ מור.

סין: הלוואות של כמעט טריליון ד' ל־165 ארצות

צרותיה של סרי לנקה מיוחסות לעודף להיטותה של משפחת ראג’אפאקסה השלטת (שלושה אחים ועוד) ללוות כספים מסין לצורך פיתוח של נמלי ים ואוויר. סרי לנקה הפכה בעשר השנים האחרונות לחולייה מרכזית ביוזמת "החגורה והדרך" של סין. היוזמה הזו התחילה כרפליקה של "דרך המשי" העתיקה, שחיברה את סין עם אירופה. עד מהרה היא הפכה לפרויקט אסטרטגי רב-יבשתי ורב-ימי עם פוטנציאל כלכלי וצבאי ניכר.

הסינים בנו נמל עמוק מים בחופי סרי לנקה, בחבל הבית של האחים ראג’אקאפסה. זה היה פרויקט מסחרי לכל דבר. הסינים התנו תנאי עם האחים: אם סרי לנקה לא תוכל לפרוע את חובותיה, השליטה בנמל תעבור לידי סין ל"99 שנה". כך קרה. שנים לפני שסרי לנקה הפכה ל"קנרית במכרה הפחם" היא כבר הייתה ידועה כקורבן המפורסם ביותר של "מלכודת החובות הסינית".

מרכז מחקר באוניברסיטה בולטת במדינת וירג’יניה בארה"ב, AidData, מונה 42 ארצות בעלות הכנסה נמוכה ובינונית, שחובותיהן לסין בגין השתתפותן ב"חגורה והדרך" הגיעו ל-10% ויותר מן התוצר המקומי הגולמי השנתי שלהן. לפי הסקר, שהתפרסם לפני עשרה חודשים, סך כל הלוואותיה של סין ל-13,427 פרויקטים ב-165 ארצות לאורך 18 שנה הגיעו לסכום של 843 מיליארד דולר. לפי תחזית אחרת מאת תאגיד המכרות הענקי BHP, הסכום הזה עומד להגיע ל-1.3 טריליון דולר בשנה הבאה.

המחקר מצא שהשיעור הממשי של החובות לסין גבוה בהרבה, ו-385 מיליארד דולר לא דווחו. זה סכום השווה ל-5.8% של התמ"ג בארצות האמורות.

  

ארה"ב מאשימה: "מלכודת חובות" מכוונת

הרשימה של בעלות החוב לסין עוצרת נשימה. בראשה עומדת רוסיה, עם חוב של 125 מיליארד דולר, ואחריה ונצואלה, עם חוב של 85 מיליארד דולר. ברור שהחובות האלה קשורים בפיתוח מקורות אנרגיה. סין ענייה באנרגיה, והיא חוטפת מכל הבא ליד. אבל בין 25 בעלות החוב העיקריות אפשר למצוא גם את וייטנאם (16 מיליארד דולר), לאוס הקטנה (12 מיליארד), אתיופיה (כמעט תשעה מיליארד), אפילו בלארוס (6.73 מיליארד).
שיעור החשיפה של אחדות מן הארצות האלה הוא יוצא דופן. לפי AidData, חובותיה של אנגולה לסין שקולים כנגד 50% של התמ"ג שלה; חובותיה של קמבודיה - 20%; חובותיה של קונגו - 53%; חובותיה של ג’יבוטי, המארחת את הבסיס הצבאי הסיני הראשון מעבר לים - 49%; גיניאה המשוונית - 50%; לאוס - 64%; מונטנגרו - 19%.

תילי חובות, יחסית לגודל הכלכלות המקומיות, אפשר למצוא בנידחות שבארצות, למשל סמואה וטונגה שבאוקיאנוס השקט (30% ו-36%, בהתאמה), איי המלדיבים (40%); ובכמה מן הארצות העניות ביותר באפריקה כמו סיירה ליאון (20%) ובארצות אפריקאיות חשובות כמו מוזמביק (32%), סודאן (18%) ודרום סודאן (15%), זמביה (32%) וזימבבווה (29%).

שאלה נפרדת היא אם כל זה מוכיח את קיומה של "מלכודת חובות" מכוונת, כפי שחוזרת ארה"ב ומאשימה. קטן הוא מספר המקרים של העברת בעלות על נדל"ן לידי סין. טענה עניינית יותר כלפי סין היא עצם להיטותה להעניק אשראי לממשלות, שברור מלכתחילה כי יתקשו מאוד לעמוד בתנאיו. זה ההבדל בין סין לארגונים פיננסיים בינלאומיים כמו הבנק העולמי וקרן המטבע הביןנלאומית. רק ב-2019 סין התחילה להקדיש תשומת לב רשמית למידת הקיימות (sustainability) של ההלוואות שהיא מעניקה. זה היה הרבה יותר מדי מאוחר.

תזכורת לאבני הדומינו של 1982 

התנהגות כזאת, הן מצד המלווים והן מצד הלווים, הניבה בשנות ה-80 של המאה שעברה את משבר החובות החמור ביותר של זמננו, זה של אמריקה הלטינית.
אז, המלווים היו בעיקר בנקים אמריקאיים עמוסי פטרו-דולרים, בעקבות ההתייקרות המסיבית של מחירי הנפט בשנות ה-70. הם היו להוטים להלוות. בין 1970 ל-1982, חובותיה של אמריקה הלטינית עלו מ-29 מיליארד דולר ל-327 מיליארד דולר. בתחילת שנות ה-70, שערי ריבית נמוכים מאוד וגאות כלכלית גלובלית הצדיקו את הארנק הפתוח. עשר שנים אחר כך, העולם נכנס למיתון כללי. שערי הריבית קצרת המועד בארה"ב התקרבו ל-20%.

באוגוסט 1982 הודיעה מקסיקו לארה"ב, שהיא אינה יכולה עוד לפרוע את חובותיה, 80 מיליארד דולר. במהירות מסחררת עוד 16 ארצות לטינו-אמריקאיות הלכו בעקבותיה. ארה"ב שלטה אז ללא מצרים בשוקי הכספים. האמריקאים התגייסו להצלת אמריקה הלטינית - ועוד יותר מזה להצלת הבנקים שלהם. ההתמוטטות נמנעה, אבל הבעיות לא התקרבו כלל להיפתר.

ב-1989 הגיעה ארה"ב למסקנה, שבעלות החוב לא יוכלו לפרוע את חובותיהן. להלן באה "תוכנית בריידי" (על שם שר האוצר האמריקאי דאז, ניקולס בריידי), שקראה להפחתה קבועה של חובות. בחמש השנים הבאות, בנקים פרטיים מחקו 61 מיליארד דולר מחובותיה של אמריקה הלטינית תמורת רפורמות כלכליות פנימיות. הפתרונות של תוכנית בריידי מנעו אסון כבד, אבל זרעו את זרעיהם של האסונות הבאים.

ארגנטינה: הפרוניסטים רוצים תספורת

באמריקה הלטינית אנחנו חוזרים ומוצאים את המועמדות הסבירות ביותר לחזור אל סף ההתמוטטות של לפני 40 שנה. מדוע זה חוזר וקורה שם? כדברי פרופ’ מיק מור על סרי לנקה, אין לנו כאן עניין רק בתוצאות המשבר הגלובלי. "אזלת יד מהממת" הפכה לנכס צאן ברזל של הפוליטיקה הלטינו-אמריקאית, והיא מניבה משברים פיננסיים עצומי-ממדים במעגלים חוזרים.

 מפגינים בבואנוס איירס, ארגנטינה שדורשים מהממשלה לקבל סיוע מקרן המטבע הבינלאומית כדי לצאת מהחוב העמוק שנמצאת בו / צילום: Associated Press, Natacha Pisarenko

ארגנטינה, כמעט כרגיל, היא עלובת היבשת באזלת יד מהממת. חובותיה של הממשלה הגיעו ל-100% של התוצר המקומי הגולמי. לפי נתוני הבנק העולמי מ-2022, בין 2012 ל-2018 הוכפלו חובותיה של ארגנטינה לנושים זרים, ועמדו על 277 מיליארד דולר.

בארגנטינה השלטון שייך בדרך כלל למפלגה שמאלית פופוליסטית, ששורשיה עומדים בתנועה הפּרוניסטית. לפּרוניסטים יש רקורד מוכח של חוסר מיומנות בניהול כלכלי. הצורך התקופתי של ארגנטינה לבקש "תספורת" לחובותיה הפך אותה לחשודה קבועה בשוק האשראי.

לפני שנה, הממשלה הפרוניסטית ניסתה את כוחה. היא הציעה לנושיה לוותר על יותר מ-60 סנט לדולר. היא הסכימה לבסוף ל-53 סנט. אף כי רוב הנושים היו גופים פרטיים, קרן המטבע הבינלאומית, כרגיל, הייתה השושבינה ההכרחית. היא הציגה תנאים, ששמאל לטינו-אמריקאי התרגל לזהות עם דיכוי ועם ניצול.

בתחילת החודש, שר האוצר הצעיר של ארגנטינה, מרטין גוסמאן, עמד לצאת לשיחות בפריז על פריסת חובות. אבל האישה החזקה בממשל הארגנטיני, סגנית הנשיא כריסטינה פרננדס (שהייתה לפנים הנשיאה), הטילה וטו. גוסמאן התפטר ערב נסיעתו.
תחתיו התמנתה סילבינה באטאקיס, המזוהה עם השמאל הרדיקלי. הרקורד שלה כולל הכרזה שאפשר לטפל באינפלציה מבלי להאט את הפעילות הכלכלית. לשון אחר, אין צורך להעלות ריבית או להדק את החגורה. היגיון דומה מנחה את נשיא טורקיה, טאייפ ארדואן, האוסר על הבנק המרכזי שלו להעלות את הריבית, כדי לצנן אינפלציה רשמית של 70%.

התפטרות גוסמאן התיישבה עם הדרמות של הפוליטיקה הארגנטינית. הוא הודיע עליה מחשבון הטוויטר שלו, במכתב של שבעה עמודים. שר אוצר יכול לפעול רק "בתוך ההסכמה הפוליטית של הקואליציה השלטת", הוא כתב. אכן, בפוליטיקה הפרוניסטית אין מקום לאורתודוקסיה כלכלית. כללי התנהגות הנגזרים מניסיון רב-שנים של המוסדות הפיננסיים הבינלאומיים הם לצנינים בעיני מכחישי השוק החופשי.

במידה שארגנטינה קיוותה לחזור ולזכות באמון בינלאומי, כדי לחדש השקעות זרות ישירות בתחומיה, פשרת גוסמאן טרפה את הקלפים.

בינתיים, תושבי בואנוס איירס התחילו לאגור מזון, והחנויות מתרוקנות והולכות. אגרות החוב של ארגנטינה נסחרות ב-20 סנט לדולר, וחדלות-פירעון מבצבצת באופק.

אקוודור ואל סלוודור: פופוליזם וביטקוין

ברשימת האסונות של אמריקה הלטינית אפשר למצוא עוד מועמדות לחדלות-פירעון. אחת מהן היא אקוודור, שנקלעה לחדלות עוד לפני שנתיים. היא חבה 45 מיליארד דולר לנושים זרים (נתוני 2018 של הבנק העולמי). חדלות-פירעון אקוודורית ב-2008 שלחה אותה אל זרועות סין, שלה היא חבה כמעט 16 מיליארד דולר לפי נתוני 2017.

הכלכלה הפוליטית של אקוודור מסובכת ביותר. הארץ הזו, המפיקה בערך חצי מיליון חביות נפט ביום, נעה הרחק שמאלה בעשור הראשון של המאה, ופלירטטה עם "סוציאליזם המאה ה-21" של הוגו צ’אווס בוונצואלה. נשיא שמאלי, רדיקלי ואנטי-אמריקאי משל בה ביד חזקה במשך 10 שנים.

בשנה שעברה, אקוודור סטתה מהמגמה האזורית ובחרה נשיא ימני. אבל באסיפה המחוקקת של אקוודור יש רוב שמאלי גדול, שאינו חדל לתקוע מקלות בגלגלי הנשיא. השמאל ניסה את כוחו בהפלת הנשיא הנבחר לא רק בפרלמנט אלא גם ברחוב. שיתוק כלכלי השתרר. הניסיון לא עלה יפה, אבל לאקוודור יש היסטוריה של אלימות ושל חוסר יציבות. יש לה כמובן גם היסטוריה של חדלות-פירעון.

 מפגינים נגד יוקר המחיה באקוודור אוחזים במגנים מאולתרים כדי להגן על עצמם מפני המשטרה / צילום: Associated Press, Dolores Ochoa

צל של חדלות-פירעון מרחף על אל סלוודור, הקטנה והצפופה במדינות מרכז אמריקה. הארץ הענייה וידועת האלימות הזו החליטה לפני 20 שנה ויותר שאין טעם עוד לסמוך על המטבע הלאומי שלה. היא קשרה את עצמה בדולר האמריקאי.

הנשיא הנוכחי של אל סלוודור, בן למהגרים פלסטיניים, פופוליסט מן השמאל, החליט בספטמבר שעבר להפוך את הביטקוין להילך חוקי לצד הדולר. הוא הנפיק אגרות חוב נקובות בביטקוין והשקיע כספי מדינה בקריפטו. ההשקעות האלה איבדו שליש מערכן מאז תחילת השנה עם נפילת המטבע. אבל הבעיה אינה רק ההפסדים הכבדים, אלא עוד יותר מזו אבדן האמון בין נושיה של אל סלוודור. קרן המטבע הבינלאומית התנגדה בתוקף לביטקוין, ואינה מוכנה לתת את ידה לפריסת חובות.

ארץ שתקציב ממשלתה עומד על 6.5 מיליארד דולר בשנה חבה 24 מיליארד דולר לנושים חיצוניים. בעוד חמישה חודשים היא תצטרך לשלם 800 מיליון דולר ריבית למחזיקי אגרות החוב שלה. האג"חים האלה נסחרות בינתיים ב-80 סנט לדולר עם תשואה של 50%. רמות כאלה מבטאות את פקפוקי השווקים ביכולתה של הממשלה לפרוע את חובותיה. אגרות החוב, הצריכות להיפרע בעוד עשר שנים, נסחרות ב-40 סנט לדולר.

אל סלוודור ראויה לתשומת לב מיוחדת, מפני שלמשבריה הכלכליים והפוליטיים נודעת בדרך כלל תוצאה דרמטית חשובה אחת: המוני סלוודורים נסים צפונה, אל ארה"ב. ההתנגדות להגירה, בייחוד להגירה לא חוקית, היא מן הנושאים הנפיצים ביותר בפוליטיקה האמריקאית.

תוניסיה: המועמדת האפריקאית לקריסה

בישבת אפריקה יש שורה של מדינות שמועמדות לחדלות פירעון, ביניהן מעצמות אזוריות כמו מצרים, ניגריה וקניה. אבל יתכן שתוניסיה היא הראשונה בתור, מעמד אירוני בשביל הארץ שהתחילה את האביב הערבי.

תוניסיה נמצאת עכשיו בעיצומו של משבר פוליטי וכלכלי חמור. האביב שלה הסתיים זה כבר. סמכויותיו של הנשיא אמנם צומצמו לפני עשר שנים, כדי לסכל עלייתו של דיקטטור חדש, אבל הדייר הנוכחי חולל הפיכה אנטי-פרלמנטרית לפני שנה, פיזר את הממשלה ואת האסיפה המחוקקת, והשבוע הוא עומד לערוך משאל-עם על חוקה חדשה שתגדיל את סמכויותיו.

הוא גם מנסה לקבל חבילת סיוע מקרן המטבע הבינלאומית. לתכלית הזו הוא מבטיח לצמצם את מספר המועסקים בשירות הציבורי. בתוניסיה יש איגוד מקצועי רב כוח, המתכנן להתנגד לכל מהלך כזה. האבטלה בתוניסיה גבוהה מ-20%, ובין צעירים היא מגיעה עד 34%.

עד סוף השנה, הארצות נמוכות-ההכנסה יצטרכו לפרוע חובות של 53 מיליארד דולר. מזה, רק חמישה מיליארד ישולמו לממשלות ריבוניות. לפי בלוג באתר הרשת של הבנק העולמי, "רוב החוב של הכלכלות המתפתחות כרוך עכשיו בשערי ריבית משתנים. פירושו של דבר שהם יכולים לעלות באותו אופן פתאומי שבו עולים השערים על חובות של כרטיסי אשראי". הדמיון לתחילת שנות ה-80 מתחיל להיות מבשר רעות. 

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny־globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny