תומכים במשפט נתניהו ומתנגדים לאיחוד בין דת למדינה: המרכז הגיע לקדמת הבמה

בית הספר למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב בדק במהלך עשרות שנים את דפוסי ההצבעה בישראל • גלובס צלל בעזרת הנתונים למאפייני המחנות השונים בפוליטיקה המקומית • והפעם: מחנה המרכז • כתבה ראשונה בסדרה

קלפי / צילום: מארק ישראל סלם - הארץ
קלפי / צילום: מארק ישראל סלם - הארץ

על פרויקט מחקר הבחירות הישראלי

פרויקט מחקר הבחירות הישראלי (INES) מקיים סקרי עומק לפני ואחרי כל מערכת בחירות שהתקיימה בישראל, החל משנת 1969 ועד היום. INES מתבסס על מדגמים הסתברותיים של האוכלוסייה הכללית בישראל בהיקף של יותר מ־1,500 משיבים בכל סקר, המאפשרים עוצמה סטטיסטית גבוהה. גלובס, בשיתוף הפרויקט שמנוהל בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, צלל לעומק הנתונים שמעצבים את המפה הפוליטית בישראל, שסבוכה יותר מאי פעם.

מחנה המרכז בישראל, שתפס את השלטון במסגרת מה שמכונה "ממשלת השינוי", הוא יצור חדש יחסית. התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש) אמנם הוקמה לקראת בחירות 1977 וגרפה 15 מנדטים, אך נעלמה כלעומת שבאה. מחנה זה החל לצבור תאוצה עם כניסתו של טומי לפיד לפוליטיקה לקראת בחירות 2003 כיו"ר מפלגת שינוי, המשיך בדמות קדימה בבחירות 2006 ו־2009, ובבחירות 2013 הגיעה יש עתיד של יאיר לפיד - בנו של טומי.

מאז, יש עתיד (כמו גם כחול לבן, כיום "המחנה הממלכתי") ממשיכה להוות את מפלגת המרכז העיקרית בישראל, ומפגינה יציבות שמעטים ציפו לה - עד כדי הגעת לפיד לתפקיד ראש הממשלה השנה.

המחלוקות ועמדות היסוד: כך בחנו את הפוליטיקה הישראלית

בעבר הלא רחוק, כאשר היו עוסקים בפערים בין השמאל לבין הימין בישראל - הסוגיה הראשונה שהייתה עולה על הפרק היא המו"מ על הפלסטינים. אולם כיום, נושא המחלוקת המרכזי הוא "האם על בנימין נתניהו להמשיך להנהיג את המדינה".

הפוליטיקה הישראלית עוברת שינוי טקטוני במסגרת מערכת הבחירות החמישית בשלוש שנים, ונושאים שבעבר פילגו את המדינה נדחקים לשוליים. לעומתם, סוגיות חדשות, דוגמת כוחו של בג"ץ, נכנסות לקדמת הבמה. מעבר לכך, בישראל של 2022 תוהים מה יקרה כשנתניהו יירד מהבמה.

הפוליטיקה מטבעה היא אמנות עיצוב הנראטיב. לכל מחנה יש סיפור מחמיא על עצמו ומביך על יריביו. גם התקשורת, פעמים רבות, עוסקת באותם סיפורים. לכן, חשוב להביט מעבר, ולבחון את הנתונים לאשורם.

"הנתונים מאפשרים תובנות עמוקות יותר"

"יש חשיבות אדירה בשאילת שאלות ומתן תשובות המבוססות על נתונים", מציינת ד"ר יעל שומר, חוקרת בכירה למדע המדינה, ממשל ויחב"ל באוניברסיטת תל אביב. "זה מאפשר להגיע לתובנות עמוקות על התהליכים שמאפיינים את החברה והפוליטיקה".

הנתונים, מסבירה ד"ר שומר, חיוניים כדי למפות את המגמות שעוברת הפוליטיקה הישראלית. "הבנת הפוליטיקה המבוססת על נתונים מעניקה הסברים מדעיים לתופעות החברתיות־פוליטיות שמעניינות את הציבור בישראל".יש כמה מקורות משמעותיים לנתונים אודות מגמות ההצבעה בישראל. הפשוט ביותר, לכאורה, הוא תוצאות הבחירות. יש לנו נתונים אודות הצבעה בכל יישוב ובכל קלפי, אך התאמת הקלפיות לרשויות המקומיות נותנת מידע מוגבל. גם התאמה של כל קלפי לשכונה וחקירה מעמיקה תניב תוצאות מוגבלות, כי אין התאמה אינדיבידואלית בין הצבעה לבין עמדות ספציפיות. בעקבות כך, לא נותרה ברירה אלא לצאת לסקר.

אולם, גם הסקרים הרגילים הם בעייתיים. המדגם המייצג שלהם יחסית קטן (כ־500 משתתפים, לרוב) וכמות השאלות מוגבלת. לכן, נדרש סקר מסוג אחר, כפי שמבצעים ב"INES - מחקרי הבחירות הלאומיות בישראל". סקר עם יותר ממאה שאלות שונות שנשלח ל־1,600 משתתפים, שמהווים מדגם מייצג. חלק מן השאלות נבחנות באמצעות אותו הנוסח מאז 1969, השנה הראשונה שבה בוצע הסקר, עבור פרספקטיבה ארוכת טווח.

כדי לבחון את הפוליטיקה הישראלית בצורה רחבה, בחרנו ארבעה סקרים מנקודות צומת חשובות בפוליטיקה הישראלית: 1992 (בחירת רבין), 2003 (לאחר האינתיפאדה השנייה), 2013 (תום המחאה החברתית) ו־2021 (הבחירות האחרונות).

מפלגות בישראל עולות ויורדות, אך המחנות נשארים דומים. אי לכך, קטלגנו את המפלגות לפי חמשת המחנות הקלאסיים בישראל: ימין, שמאל, מרכז, חרדים וערבים. בחירת המפלגות התבצעה על בסיס האופן שבו הן מגדירות את עצמן.

ימינה ורע"ם הן שתי מפלגות יוצאות דופן

יש שאלות שמבחינות בתוך הגושים הקלאסיים: כשבוחנים את התשובות לשאלה "האם נתניהו יכול להמשיך לכהן כרה"מ בזמן שמתנהל נגדו משפט?" מוצאים הבדלים גדולים בין המפלגות שבקואליציה לאופוזיציה. יש שתי מפלגות אמביוולנטיות לכך, ימינה ורע"ם. במערך הנוכחי, אלו מפלגות המרכז. בה בעת, בחרנו לקטלג את המצביעים לפי הצבעה בפועל ולא לפי הגדרה עצמית.

אחד הנושאים המעניינים ביותר הוא העמדות הכלכליות, אך דווקא משום שהעמדות בנושאי כלכלה לא נתפסות כחשובות בפוליטיקה הישראלית - המחקר עליהן מועט. השאלות העיקריות שחוזרות על עצמן היא תמיכה במדיניות כלכלית "סוציאליסטית" מול "קפיטליסטית" וההוצאה האישית של משק הבית. נוסף על כך, הנושא המשפטי הוא חדש יחסית, ואת מידת התמיכה באקטיביזם שיפוטי ניתן להסיק רק בצורה עקיפה.

הפוליטיקה הישראלית היא מגוונת ומרתקת. באמצעות צלילה לעומק הנתונים, ניתן לחלץ מה באמת מפריד או מחבר את הגושים הפוליטיים בישראל, ואילו מגמות ניכרות בהם. על כל אלו נענה בסדרת הכתבות "אידיאולוגיה במספרים"

האם "השמאל של פעם" הוא המרכז כיום?

מהו מחנה המרכז? האם מדובר על אנשים שהם פשוט "לא שמאל ולא ימין"? האם זהו "השמאל של פעם" בזמן שהשמאל של היום הפך עבורם לקיצוני מדי? או שבכלל זו זהות פוליטית חדשה, עם קיום עצמאי וקבוע בפוליטיקה הישראלית? ד"ר אלון יקטר, מצוות המחקר של INES, מתמחה בגוש המרכז בישראל. "במקור, לא היה לי הסבר טוב ללמה המרכז צץ בשנות האלפיים", מספר ד"ר יקטר. "אם הסיפור הוא אובדן אמון בפלסטינים, למה לא עברו להצביע לליכוד? איך זה שלא היה מרכז עד אז? ולמה הוא נוצר אז?"

ב־2003, מחנה המרכז כלל בעיקר את שינוי בראשות טומי לפיד, ועמדות המחנה נראו בהתאם: 70% הגדירו את עצמם כקפיטליסטים, ו־79% התנגדו לניהול המדינה על פי המסורת. עם זאת, דווקא העמדה המדינית־ביטחונית הייתה מעניינת במיוחד. מחד גיסא, 61% ממצביעי המרכז תמכו במדינה פלסטינית, ומאידך גיסא - 60% האמינו שמטרת הערבים היא לכבוש את ישראל או להשמיד את היהודים. בד בבד, 60% חשבו כי הסכם שלום לא יביא לסיום הסכסוך, בניגוד ל־35% מהשמאל.

טומי לפיד ז''ל / צילום: Reuters, Gil Cohen Magen
 טומי לפיד ז''ל / צילום: Reuters, Gil Cohen Magen

3 אירועים יצרו שבר באמון הישראלי בשלום

ד"ר יקטר מכנה את התופעה "יונים ספקניות" (Doubtful Doves). הוא מציין כי בתחילת שנות האלפיים התרחשו כמה אירועים קשים: קריסת שיחות השלום בקמפ דייויד, האינתיפאדה השנייה וההתנתקות. "שלושת האירועים יצרו שבר קשה באמון של הציבור הישראלי בתהליך השלום, לרבות אלו שמאמינים בפתרון שתי המדינות ואין להם עניין מיוחד בארץ ישראל השלמה".

גם ב־2021, זמן רב לאחר אירועים אלו, 41% מהמרכז מאמינים כי לא ניתן להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים, לעומת 25% ממצביעי השמאל. במאמר שפרסם, ד"ר יקטר מציג כיצד אמונה בנחיצות פתרון שתי המדינות מצד אחד וספקנות כלפי כוונות הפלסטינים מצד שני מנבאת הצבעה למפלגות המרכז. "המרכז לא רוצה את האג'נדה של הימין ולא מעניין אותם לנסוע לחברון, אבל שיח זכויות האדם ומה קורה בעזה מעצבן אותם לא פחות. אין לאנשי המרכז פתרון לסכסוך, והם מעדיפים לנהל אותו".

"בסוגיות ביטחוניות, המרכז קרוב יותר לימין", מציינת פרופ' תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, "אך בכל זאת, הוא קרוב יותר לשמאל בנושאים כמו דת ומדינה, סגנונות חיים אלטרנטיביים, ובמידה מסוימת גם מעמד אזרחי ישראל הערבים".

מתנגדים בתוקף לשליטה לפי חוקי המסורת הדתית

כאשר נשאלו אנשי המרכז על סוגיות של דת ומדינה, 80% השיבו כי אינם מעוניינים שישראל תישלט בידי חוקי המסורת הדתית, בדומה לשמאל (87%). בסוגיה הכלכלית, המרכז נמצא ממש במרכז: בעת שבה 39% מהימין מגדירים את עצמם כסוציאליסטים ו־81% מהשמאל - 60% מהמרכז מגדירים את עצמם כך.

עם זאת, הנושא שבו המרכז דומה באופן הברור מכל לשמאל הוא משפט נתניהו. 93% ממצביעי המרכז משוכנעים כי רשויות החוק מתנהלות כשורה בעניינו, יותר מה־89% בשמאל. בד בבד, האמון של מחנה המרכז בבית המשפט העליון הוא בלתי מתפשר: 84% מביעים אמון גבוה או גבוה מאוד בבית המשפט העליון, לעומת 79% בשמאל. רק אחוז בודד מהמרכז אומרים שאין להם בו שום אמון, לעומת 5% בשמאל.

המחנה תומך ברובו במוסדות המדינה

"היום, המרכז תומך במוסדות. זה נכון לגבי הצבא, המדינה כגוף, 'שומרי הסף' וכמובן בית המשפט העליון", אומר ד"ר יקטר. "אנשי המרכז מפגינים עמדות מיינסטרימיות והולכים בתלם. האנשים האלה התפזרו בעבר בין הימין לבין השמאל, אבל יצרו בשנים האחרונות גוש מובהק. הבעיה העיקרית היא שהיום קו השבר הגדול הוא בעד ונגד נתניהו, וסביבו מתנהל השיח. זה מקשה עלינו להעריך כמה מנדטים באמת יש למרכז". ואכן, גם לדברי פרופ' הרמן, המרכז הוא "ציוני במובהק, ושם דגש בערכים בורגניים לרוחב החזית החברתית־כלכלית־פוליטית. בראש ובראשונה, חוק וסדר ומינהל יעיל ותקין".

במידה רבה, התגבשות המרכז ברמה האידיאולוגית נשענת על חלקו המתון וה"מיינסטרימי" יותר של השמאל, שתמיד שם את הציונות וההתיישבות במקום הראשון, ומאמין בפתרון שתי המדינות - אך התאכזב ברמה הפרקטית. "דווקא בגלל הסנכרון עם הימין", מסביר ד"ר יקטר, "ההתנגדות הפכה ליותר פרסונלית כלפי נתניהו. במחקר העולמי אפשר לראות שמפלגות מרכז בדרך כלל רוכבות על פרסונה או רגש ספציפי, כמו שהיה בישראל בעבר, ולכן מפלגות מרכז כל הזמן עולות ויורדות. אבל לפיד הצליח לשבור את זה, ולהישאר ככוח קבוע ועוצמתי בפוליטיקה". ייתכן כי דגל "המינהל התקין" וההגנה על כוחה של מערכת המשפט הם אלו שלבסוף הצליחו לאסוף סביבם את מחנה המרכז.

המרכז דומה ברמה הסוציולוגית לשמאל

ברמה הסוציולוגית, מחנה המרכז דומה למדי לשמאל: 71% ממצביעי המרכז הם חילונים (77% בשמאל); 62% הם בעלי השכלה על־תיכונית (70% בשמאל); וישנה הטיה קלה לכיוון נשים (57%, לעומת 58% בשמאל). ההבדלים העיקריים הם שהמרכז צעיר במקצת מהשמאל - אך מעט עשיר יותר. בכל מקרה, ההבדלים מינוריים בהשוואה להבדלים הניכרים מול הימין הישראלי בכל המאפיינים הסוציולוגיים. אם כך, נראה כי ההבדלים בין השמאל לבין מרכז אינם סוציולוגיים בעיקרם, וזה לא יכול להוות הסבר להיפרדות והתעצמות המרכז על חשבון השמאל.

מהם ההסברים הסבירים להיפרדות? גרסה אחת, כאמור, היא שהמרכז הוא "השמאל של פעם" בזמן שהשמאל מקצין. גישה זו נתמכת בכך שאלו שנשארו מצביעי שמאל מגדירים את עצמם כשמאל רדיקלי יותר מאשר בעבר. ככל שהשמאל נהיה יותר "שמאלי", כך המרכז גדל.

"המרכז רואה בפלסטינים את האשמים"

אולם, בעיני ד"ר יקטר, זה לא יכול ההסבר כולו. "בעבר, השמאל ה'ניצי' התנגד גם לפתרון שתי המדינות, ועוד היו כאלה בשנות ה־90 שנקראו בלעג 'ליכוד ב'. המרכז של היום דווקא מקבל במידה רבה את פתרון שתי המדינות, אך טוען שהמכשול למימושו הוא הפלסטינים וחוסר נכונותם להגיע להסכם שלום ולא לנצל לרעה את נסיגות ישראל. ההתנתקות הייתה אמורה להיות הפתרון לגוש הזה, במסגרתו ישראל תיקח את היוזמה ותצא מהשטחים בלי לעבור אצל ערפאת ואז אבו מאזן. אלא שגם זה לא הביא לתוצאה הרצויה, מה שמשאיר היום את מחנה המרכז מבולבל מאוד ברמה המדינית־ביטחונית, ומחפש דגל אחר להתאחד סביבו".