בעקבות הסכם אוסלו תושבי מזרח ירושלים קיבלו זכות הצבעה לכנסת?

נכון - ההצהרה נכונה ומדויקת
נכון ברובו - ההצהרה נכונה ברובה, אך יש בה מרכיב שאינו נכון או אינו מדויק
חצי נכון - חלק מההצהרה נכון וחלקה שגוי, או שהיא אינה כוללת פרטים מהותיים שעשויים לשנות את משמעותה
לא נכון ברובו - חלק קטן מההצהרה נכון ורובה שגוי, או שהיא מחסירה פרטים יסודיים באופן היוצר הטעיה מהותית לגבי משמעותה
לא נכון - ההצהרה כלל אינה נכונה
מטעה - ההצהרה יוצרת מצג שווא או רושם שגוי, אף שהיא מתבססת על עובדות נכונות
כן, אבל - עובדה נכונה בפני עצמה, אך עובדות שלא צוינו עשויות להעמידה באור אחר. מומלץ לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר
לא מבוסס - לא קיימים נתונים עליהם ניתן לבצע קביעה פוזיטיבית לגבי נכונות הטענה, ואלה גם לא נאספים
ללא ציון - המצב העובדתי מורכב מכדי לתת לאמירה ציון מובהק. הסיבות האפשריות לכך יכולות להיות: התבטאות שאינה מובהקת מספיק וניתן לפרש אותה במספר צורות, מחלוקת בין מומחים, מתודולוגיות שונות שלא ניתן להכריע ביניהן ועוד

שם: טלי גוטליב
מפלגה: הליכוד
פלטפורמה: טוויטר
תאריך: 16.10.22
ציטוט: "תושבי מזרח ירושלים קיבלו זכות הצבעה לכנסת בעקבות הסכם אוסלו"
ציון: לא נכון

על רקע הפיגועים ועליית המתיחות ביהודה ושומרון ומזרח ירושלים, עו"ד טלי גוטליב, מס' 25 ברשימת הליכוד לכנסת, צייצה: "באיזו עוד מדינה בעולם למחבלים יש זכות בחירה לכנסת? רק אצלנו. תקלטו. המחבלים האכזריים במזרח ירושלים שהיו תושבי קבע ללא זכות הצבעה, קיבלו זכות כזו בעקבות הסכם אוסלו .טירוף! כשמחבלים צועקים 'חייבר חייבר יא יהוד' הם שולחים לנו את המסר של מוחמד וערפאת תנו ליהודים שקט ואז תרצחו בהם נפש".

פנינו לגוטליב כדי להבין על מה ביססה את דבריה, והיא השיבה:

"תושבי מזרח ירושלים היו תושבי קבע ללא זכויות הצבעה. לאחר הסכמי אוסלו אלפים הגישו בקשת התאזרחות וקיבלו זכויות מלאות! תושב קבע רשאי להגיש בקשה להתאזרחות אם הוא עומד בתנאים הבאים: מגיש הבקשה נמצא בישראל ועליו להוכיח כי שהה בה לפחות שלוש מתוך חמש השנים שקדמו להגשת הבקשה (למשל באמצעות תשלומי ארנונה ורישום ילדיו למוסדות חינוך). לא חייב בשירות לאומי ולא חובת גיוס רק הטבות מביטוח לאומי וזכויות עבודה מלאות. וזו מציאות מטלטלת".

ישראל סיפחה את מזרח ירושלים ב-28 ביוני 1967, לאחר מלחמת ששת הימים (על הפרוצדורה באמצעותה הסיפוח נעשה ראו בדיקה קודמת של המשרוקית). באתר התנועה לזכויות האזרח מסבירים: "לאחר סיפוח ירושלים המזרחית קיבלו הערבים הפלסטינים המתגוררים בה מעמד של תושבי קבע. ככאלה הם זכאים לכל השירותים והזכויות שמהם נהנים אזרחי המדינה, למעט הזכות להצביע בבחירות לכנסת".

ב-2017 מכון ירושלים למחקרי מדיניות פרסם מחקר תחת הכותרת "תושבים, לא אזרחים: ישראל וערביי מזרח-ירושלים, 1967-2017". המחקר, של ד"ר אמנון רמון (בהשתתפות יעל רונן), חוקר בכיר במכון ירושלים, מציין במפורש (עמ' 306): "שתי זכויות חשובות מוקנות לאזרחים בלבד: הצבעה לכנסת ואחזקת דרכון ישראלי. היעדר זכות הצבעה לכנסת מונע מתושבי מזרח-ירושלים להשפיע ברמה הפוליטית הגבוהה ביותר על ניהול ענייני עירם, שתחומים רבים שלו נקבעים ברמה הארצית ולא המקומית".

המחקר כולל גם התייחסות להתפתחות מעמדם של תושבי מזרח ירושלים בהסכמי אוסלו, אך לא נכלל שם דיון בזכות הצבעה לכנסת. זכות ההצבעה שניתנה לתושבי מזרח ירושלים היא לרשות הפלסטינית שהוקמה במסגרת אותם הסכמים. מי שהוחרגו ולא קיבלו זכות הצבעה למוסדות הרשות היו מי שקיבלו אזרחות ישראלית. בכל מקרה, במערכות הבחירות שהתקיימו לרשות אחוז ההצבעה בקרב ערביי מזרח-ירושלים היה נמוך ביחס להשתתפות בגדה המערבית ובעזה, מה שלדברי החוקרים מעיד על אדישות פוליטית של התושבים שם. בהקשר של היעדר זכות ההצבעה לכנסת, המחקר מוסיף בעמ' 306: "זכותם הפוליטית להצביע למוסדות הרשות הפלסטינית (על-פי הסכם הביניים עם אש״ף משנת 1995) היא חסרת משמעות לגבי חייהם בירושלים, כי על-פי החוק הישראלי הרשות הפלסטינית מנועה מלפעול בתחומי העיר". בעמוד 318 נכתב: "בהמשך למדיניות שנקבעה ב-1967, בקשות ההתאזרחות של תושבי מזרח-ירושלים מוגשות על בסיס אישי", קרי האפשרות להתאזרח קדמה להסכמי אוסלו, שנחתמו בשנות התשעים. עיון בנוסח של הסכם אוסלו א' והסכם אוסלו ב' גם לא מעלה שום התייחסות למעמדם של תושבי מזרח ירושלים בתוך ישראל. ד"ר רמון גם אישר בפנינו שההסכמים לא מתייחסים לנושא.

המחקר של ד"ר רמון מתייחס גם לסוגיית ההתאזרחות. לפי המחקר, תושבי מזרח ירושלים מתאזרחים לפי סעיף 5 לחוק האזרחות (למרות שסעיף 4א לחוק מאפשר למי שנולדו בישראל לאחר הקמתה ואינם מחזיקים באזרחות אחרת להגיש בקשת אזרחות בין גיל 18 ל-21, המדינה בפועל חוסמת בפניהם נתיב זה), שקובע שאדם יכול לבקש אזרחות אם הוא נמצא בישראל, שהה בה בשלוש מתוך חמש השנים שקדמו להגשת הבקשה, זכאי לשבת בה ישיבת קבע, השתקע בישראל או שבכוונתו לעשות כן, יודע "ידיעת מה" עברית וכמו כן ויתר על אזרחותו האחרת או יכול להוכיח שכך יקרה לאחר קבלת האזרחות הישראלית. לפי המחקר של רמון הליך זה מקשה על תושבי מזרח ירושלים. כך למשל, רבים במזרח ירושלים גרים במבנים ללא היתר ואינם מחוברים לתשתיות באופן מוסדר, כך שהם לא מקבלים חשבונות באופן סדיר, מה שמקשה עליהם להוכיח שמרכז חייהם בירושלים. ידיעת השפה העברית מקשה על נשים שלא עובדות מחוץ לבית, כך שרמת העברית שלהן נמוכה מאוד. גם הוויתור על הדרכון הירדני שברשות חלקם מהווה חסם, שכן רבים חוששים לאבד קשר לקרובי משפחתם שבירדן. על מבקשי הבקשה גם לעבור בדיקת רקע פלילית וביטחונית, אותה מבצעים המשטרה והשב"כ - דבר שאמור להוריד את הסבירות שמחבלים יקבלו אזרחות.

בעמ' 316 הוא מתאר כיצד מספר הבקשות להתאזרחות של תושבי מזרח ירושלים עלה מ-2003 (אז הוגשו 69 בקשות) עד 2016 (אז הוגשו 1,081 בקשות). בתוספת ילדים נלווים, בטווח השנים האלו הוגשו בסה"כ 12,700 בקשות להתאזרחות. באותו טווח שנים אושרו כ-5,000 בקשות (כולל ילדים נלווים). רמון הגיע למסקנה הבאה: "לאור נתונים אלה ברור שחלה עלייה תלולה במספר מבקשי ההתאזרחות ב-12 השנים האחרונות, אך במשרד הפנים לא ניכרת נטייה להגדיל את מספר האישורים בצורה משמעותית". לפי המחקר, בספטמבר 2016 חיו במזרח ירושלים כ-24,000 "אזרחי ישראל בעלי לאום ערבי", אך חלקם מגיעים מהחלק הישראלי של בית צפאפה ומצפון הארץ ולמעשה נולדו כאזרחים (יצוין שב-2019 יצא דוח של מבקר המדינה על טיפול המדינה במעמדם האזרחי של תושבי מזרח ירושלים, ובו צוין שיש במזרח העיר כ-22,000 אזרחים ערבים). ב-2020 פורסמה ב"הארץ" ידיעה שאושר ב-2019 אושרו כבר 1,200 בקשות, מספר שיא. לפי הכתבה הדבר לא נבע מהמשך העלייה בהגשת הבקשות או באישור הבקשות, אלא מהגברת קצב הטיפול בהן, בעקבות ביקורת של בג"ץ על משרד הפנים.

המחקר מתייחס גם לסיבות בגללן יש עלייה בבקשת האזרחות. מדובר בעיקר בסיבות אישיות, כמו היכולת ללמוד בחו"ל מבלי החשש לאבד תושבות בגלל שמרכז החיים לא היה בישראל או נגישות טובה יותר לשירותי הרווחה. בגלל יתרונות חומריים אלו בקשת אזרחות ישראלית, בניגוד לעבר, כבר לא נתפשת בקרב תושבי מזרח ירושלים כבגידה. דווקא הזכויות הפוליטיות, ביניהן ההצבעה לכנסת, מהווה מניע שולי לבקשת אזרחות. בבחירות לכנסת המצביעים המתאזרחים ממזרח ירושלים (קרי, לא מי שנולדו אזרחים) מהווים כמה מאות בודדות.

המחקר מציין גם את חובותיהם של תושבי מזרח ירושלים כתושבי קבע, בין השאר תשלום מסים ושירות ביטחון. עם זאת, הם פטורים משירות צבאי כמו ערבים אזרחי ישראל. הם זכאים גם לזכויות סוציאליות כמו ביטוח לאומי ושירותי קופת חולים, אך לפעמים עליהם לעבור משוכה בירוקרטית גבוהה יותר לצורך כך.

פנינו לד"ר רמון כדי לבדוק שאכן אין קשר ישיר או עקיף בין הסכמי אוסלו ליכולתם של תושבי מזרח ירושלים להתאזרח. הוא השיב: "הם יכלו להתאזרח גם לפני הסכמי אוסלו וגם אחרי, אבל הדרך להתאזרחות היא קשה. יש טענה שחל גידול במספר הבקשות בתקופת תהליך אוסלו, אבל לא מדובר במספרים גדולים. לפי נתוני משרד הפנים, ב-1999 אושרו 39 בקשות להתאזרחות, לעומת 22 ב-1998, 7 ב-1997, 8 ב-1996 ו-9 ב-1995".

לסיכום, תושבי מזרח ירושלים לא קיבלו זכות הצבעה באופן גורף בשום שלב מאז הוחלה הריבונות הישראלית במזרח ירושלים. לתושבי המקום יש מעמד של תושבי קבע והם יכולים להגיש בקשה לאזרחות. מספר הבקשות שאושרו עלה בשנים האחרונות בגלל הגברת קצב הטיפול בבקשות, אך רבים מעשרות אלפי האזרחים הערבים במזרח ירושלים נולדו כאזרחים והיגרו למזרח העיר. כל מבקשי האזרחות צריכים לעבור בדיקת רקע ביטחונית. הסכמי אוסלו לא שינו דבר מבחינת מעמדם של תושבי מזרח ירושלים בישראל, וקצב גידול אישורי האזרחות גדל בעיקר בשני העשורים הראשונים של שנות האלפיים ולא מיד לאחר חתימת ההסכמים. לכן דבריה של גוטליב לא נכונים.