איך קובע קובע בית המשפט אם אב מסוכן לבנו, ועל מי חובת ההוכחה?

הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה

הורה פונה לבית המשפט לענייני משפחה וטוען כי ההורה האחר מהווה סיכון לילד, ויש להציב פיקוח על מפגשיהם. האם ההורה ייהנה מחזקת החפות, עד שההורה האחר יצליח להוכיח את אשמתו - או שמא יש לנקוט אמצעי זהירות כבר בשלב המקדמי? 

● מבצעים בדיקת רקמות באופן פרטי? אלה עשויות להיות ההשלכות
● מתכננים להתחתן בנישואים אזרחיים? רוצו מהר להתחתן בזום
● מדוע חשוב להסדיר את הגירושים מבחינה פורמלית

שאלה זאת התעוררה לאחרונה בתיק יוצא דופן, במסגרתו אב הגיש תביעה לשינוי הסדרי השהות שלו עם בנו. ההורים התגרשו כשלבנם מלאו חמש, ובמסגרת הסכם הגירושים הסכימו על הסדרים קיצוניים וחריגים, לפיהם האב יתראה עם בנו "בזמנים שיתואמו עם האם, ובלבד שמפגשי האב עם הבן יתקיימו בנוכחותה, בהשגחתה ובפיקוחה ו/או בנוכחות, השגחת ופיקוח מי מטעמה כפי שתעדכן את האב. מלבד המפגשים כמוצג לעיל, לא יתקיימו מפגשים בין האב לבן שלא בנוכחות האם, לרבות במוסדות החינוך, ובכל מקום אחר, אלא בתיאום מראש ובלבד שנתנה הסכמת האם ואישור נוכחותה במפגש".

באופן תמוה, בית הדין הרבני, שבפניו התייצבו בני הזוג לשעבר כדי לאשר את הסכם הגירושים, לא מצא לנכון להעלות הסתייגויות מההסדר החריג ולבקש הסברים.

בחלוף חמש שנים, האב פנה לבית המשפט וביקש לשנות את ההסדר המפוקח שבהסכם הגירושים לחלוקת הסדרי שהות רגילים, במסגרתם הוא ייקח את הילד לביתו כמחצית מהזמן וללא פיקוח. כשבית המשפט העלה את השאלה המתבקשת, מדוע הסכים להסדרים אלה מלכתחילה, טען האב כי סבל בנישואיו ורצה להתגרש בכל תנאי.

מטענות האם עלה סיפור שונה לחלוטין על אדם מסוכן

האם, שהתנגדה לבקשת האב, הציגה תמונה שונה לגמרי. לטענתה, ההסדרים נקבעו לאחר שנודע לה כי האב פגע מינית באחייניתה מאז היותה בת 9 ועד שמלאו לה 16, והוא אף הודה בכך בפניה. מאחר שהאב הסכים להתראות עם בנו רק תחת פיקוח, המשפחה לא הגישה תלונה במשטרה נגד האב בגין עבירות המין באחיינית, אולם לפני שנה האחיינית עצמה, שבגרה בינתיים, הגישה נגדו תביעת נזיקין כספית בשל מעשיו.

לבקשת בית המשפט, רשויות הרווחה בחנו את טענות הצדדים והשתכנעו כי האם דוברת אמת, ולכן אין מקום להוריד את הפיקוח ממפגשי האב עם הילד, עד שיעבור בדיקת מסוכנות.

מומחה למסוכנות שמינה בית המשפט קבע נחרצות כי האב לא מהווה סיכון עבור הילד, ולכן המליץ לקבל את בקשת האב. דעה שלישית הוצגה בפני בית המשפט מטעמה של אפוטרופוסית לדין שמונתה עבור הילד, והיא הציעה הסכם פשרה במסגרתו האב יפגוש את הבן ללא פיקוח האם, אולם רק במקומות ציבוריים, כדי למנוע סיכון פוטנציאלי.

בית המשפט לענייני משפחה אימץ את הצעת הפשרה, מן הטעם ש"כשמדובר באב, זכותו לראות את בנו כל עוד לא נקבע, ולא על-ידי האם, כי נשקפת מסוכנות לילד".

ההחלטה התהפכה במסגרת ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע כי מאחר שההסדרים המגבילים נקבעו בהסכם גירושים, הרי שהנטל על האב לשכנע לשנותם, ולא על האם להוכיח כי אין מקום לשנותם.

כל עוד לא הוכח כי שיקולים זרים הם שהביאו את האב להסכים להסדרים בפיקוח, יש לראות אותו כמודה בכך שאותם הסדרים שיקפו את טובתו של הילד לפחות באותה העת, ועליו הנטל להוכיח כי מאז חל שינוי נסיבות מהותי המצדיק את שינויים.

מאחר שבשלב מקדמי של ההליך לא ניתן לקבוע אם טובת הילד כיום היא בקשר נרחב יותר עם האב, ללא פיקוח, או עם פיקוח קל יותר מהמוסכם, ללא בירור הנסיבות שהביאו לחתימת ההסכם עם הפיקוח; ולאור עמדת ועדת התסקירים שהשתכנעה מטענותיה של האם - בית המשפט החליט  כי אין להרחיב ולשנות את הסדרי השהות בשלב זה.