דמוקרטיה | פרשנות

מדינה שמתחלקת מרצון ובהצלחה? אין כמעט דוגמאות מהעולם

האם אפשר להתבזר מבלי להתפזר? להתחלק מבלי להקים חומות? להחזיק צבא מאוחד במדינה מפוצלת? • הבה נתבונן בשווייץ ובבלגיה, ונחזור אל מדינת הלאום הדמוקרטית ושומרת החוק

הפגנה בירושלים בחודש שעבר. אין כמעט דוגמאות סימפטיות לפירוד / צילום: Shutterstock
הפגנה בירושלים בחודש שעבר. אין כמעט דוגמאות סימפטיות לפירוד / צילום: Shutterstock

מרקס, או בעצם אנגלס, לימד אותנו שהקליימקס הטבעי של הסוציאליזם יהיה היעלמותה של המדינה. לא יהיה בה עוד צורך. הסוציאליזם יכשיר את ההמונים למשול בעצמם, בלי התערבות המדינה ובלי מנגנוני אכיפתה. לא הצלחנו להגיע לשם, אולי מפני שסטאלין לא הצליח לשלוח עוד כמה מיליונים אל מחנות הכפייה, ומאו לא הצליח להרעיב למוות עוד איזה 30 מיליון סינים. המדינה הסוציאליסטית שלפני אחרית-הימים הייתה מופת של אכיפה ושל כוח הזרוע.

מאין לנו החלום המרקסיסטי נאלצנו במרוצת רבע האלף האחרון להתבונן במדינות, הנעלמות מכוח התערבות פעילה של שר ההיסטוריה, או של אויבים חיצוניים ופנימיים. רק לעתים רחוקות ראינו אותן מתפרקות, או מתפזרות מכוח הסכמה לבבית.

מי למשל? טוב, ב-1991 חשבנו שברית המועצות התפרקה מרצונה, אבל ולדימיר פוטין הואיל להעמידנו על טעותנו. הדם שלא נשפך לפני 30 שנה ניגר כמי נהר הדניפרו.

צ'כוסלובקיה התפרקה מרצונה במהלך אשר היה מפוקפק מבחינה מוסרית ונפסד מבחינה מדינית, אבל הסתיים בכי טוב, ושני החלקים המפורקים חיים עכשיו בהרמוניה ניכרת תחת מטרייה אירופית.

חברוּת באיחוד האירופי מציעה הזדמנות להתפרק רק למראית עין. אלמלא המשברים התקופתיים ואי־ההסכמות הנוקבות והברקזיטים שהיו או יהיו, האיחוד האירופי היה יכול להוכיח לנו את מידת חוסר הרלוונטיות של גבולות לאומיים. אז מה, שספרד תתפרק, או איטליה, או בריטניה. הן יישארו באירופה. אה, רגע, בריטניה כבר בחוץ. אבל סקוטלנד העצמאית תחזור ותצטרף. אולי.

תעזבו את הגימיק

בארץ נשמעים עכשיו אולי הצלילים המוקדמים של ויכוח רציני על חלופה טריטוריאלית ומערכתית למדינה מאוחדת. האם יש סכנה של חלוקה מלאה? זה נשמע מרחיק לכת מאוד. אבל יש כנראה טעם לשקול את האפשרות של התפרקות-למעשה, או של התפרקות חלקית, באמצעות ביזור רדיקלי, או שינוי מבנה השלטון.

אני שומע שמחשבות רציניות או בוסריות כבר מרחפות באוויר. אינני מתכוון כאן ליהודה/ישראל. זה גימיק. אין כל דמיון מהותי בין חלוקת 'הממלכה המאוחדת' של הנרטיב המקראי המיתי לבין חלוקת המדינה המאוחדת של ימינו. עצם ההשוואה היא לא יותר מדגדוג חושים והסחת דעת.

אבל אולי יש מקום לדון בסיכוי שהמדינה המאוחדת תמצא דרכים קונסטרוקטיביות לחלוטין להיות הרבה פחות מאוחדת. אני נמנע כאן מלהציג את השאלה ההכרחית לחלוטין אם מדינה לא-מאוחדת-על-פי-בחירה תוכל להחזיק צבא מאוחד כדי להתגונן מפני מבקשי נפשה. זה עניין נפרד עם כוח וטו.

קנטונים ישנים ושוקולד בלגי

אבל אילו רצינו להתחבט בעניין הזה ברצינות, היינו יכולים לבקש השראה במקומות שמצאו דרך להתבזר מבלי להתפזר. שווייץ היא כמובן הדוגמה הקלאסית: ממשלה מרכזית חלושה, 26 קנטונים שבגדול שבהם יש מיליון וחצי בני אדם ובקטן שבהם יש 40 אלף. אבל שווייץ אינה מדינה מודרנית. חצי קנטוניה נוצרו בימי הביניים, מאות שנים לפני שמישהו העלה בדעתו את הצירוף 'מדינת לאום'.

אז אם לא שווייץ, ממי נלמד? אולי מבלגיה. היא נוצרה לצורכי נוחיותן של מעצמות אירופה הגדולות לפני כמעט 200 שנה. הן רצו להחליש את מה שאנחנו קוראים לו הולנד (ארצות השפלה), תלשו חלק מן ההולנדים, חיברו אותם עם צרפתים, ופתאום נולדה ארץ חדשה, שהיה צריך להמציא בשבילה בית מלוכה, ולהציב לה יעדים משותפים, ולהאציל עליה מעמד ניטרלי שלפחות הגרמנים מעולם לא התכוונו לכבד.

היא נסחבה איכשהו, דרך שתי מלחמות עולם, והגיעה בסוף המאה שעברה עד סמוך להתפרקות. אני נזכר בכותרת בטיימס הבריטי ב-1992, "היום תפורק בלגיה". "היום" היה אחד באפריל, אך המונים נפלו בפח. טיימס הביע צער על שני הנזקים שפירוק בלגיה יביא: ביטול השוקולד הבלגי וביטול המשחק "נקוב בשמם של חמישה בלגים מפורסמים". מצחיק מאוד.

רגשי הבדלנות בבלגיה שכנעו את הפלמים ואת הוואלונים להסכים לנוסחה פדרלית, שתחליש מאוד את הממשלה המרכזית ותעניק אוטונומיה נרחבת לשלושה אזורים. אפילו זה לא הספיק. הם כל כך לא סבלו אלה את אלה עד שהם היו מוכרחים לפצל לא רק את שטחיהם, אלא גם את כל מפלגותיהם. אז יש מפלגה סוציאליסטית פלמית ומפלגה סוציאליסטית ואלונית ומפלגה ליברלית ואלונית ומפלגה ליברלית פלמית וכן הלאה. הואיל ויש שיטת בחירות יחסית, יש פי שניים יותר מפלגות מבהתחלה, והתוצאה היא שלפעמים לוקח שנה וחצי להרכיב ממשלה, שיא שיביך אפילו ישראלים ידועי־סבל. זה כמובן מקרה קיצוני של מדינת לא־לאום, שבה ראש הממשלה (הפלמי) התבקש פעם בראיון לפזם את המלים הראשונות של ההמנון הלאומי, והתחיל לשיר את המארסילייז. התברר שרוב הפוליטיקאים בבלגיה אפילו לא הכירו את המנונם.

מה שמשאיר אותנו בעצם בלי דוגמה רצינית לפירוד, שיהיה לו ערך פוליטי ומוסרי, אך לא יחייב הפרדה הרמטית על כידוני רובים. אני חושש שנשארו לי רק שתי דוגמאות לא סימפטיות מעיקרן: קפריסין, שהתחלקה לא מרצון לפני כמעט 50 שנה; וסרי לנקה, שהתחלקה לכמה שנים בשנות ה-80 וה-90, כדי להימנע ממלחמת אזרחים, שחזרה והתלקחה.

מובן מאליו שאני מקווה, כמו רוב קוראיי, שהדיון הזה הוא אקדמי, או אבסטרקטי; שמדינת הלאום תמצא סיבות להתקיים באופן דמוקרטי, לשמור חוק וחוקה, ולהתחשב תמיד בזכויות מיעוטיה.

רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.