תביעת העסקים שנפגעו מעבודות הרכבת הקלה בירושלים נדחתה. מה יקרה בת"א?

בשבוע שבו החל לפעול הקו הראשון של הרכבת הקלה בתל אביב, דחה בית המשפט המחוזי בירושלים, אחרי תשע שנים, תביעת ענק נגד המדינה והזכיינית סיטיפס, שהוגשה על־ידי 30 עסקים מרחוב יפו וסביבתו בירושלים שנפגעו מעבודות הרכבת הקלה בעיר.

במקביל, בבית המשפט המחוזי בתל אביב תלויה ועומדת מאז 2016 תביעתם של 13 עסקים מרחוב קרליבך ואלנבי על נזקים שנגרמו להם מבניית הקו האדום. בעלי העסקים טוענים כי עבודות החפירה הביאו להפסקת התחבורה הציבורית ליד עסקיהם, גרמו להם למטרדים קשים של לכלוך, אבק וחסימת בתי העסק. הם תבעו את המדינה, את העירייה ואת הזכיינית, במקרה הזה נת"ע.

● הקו האדום של הרכבת הקלה מאחורינו, מה הסיכוי שהסגול והירוק ייפתחו בזמן? 
● בלעדי | השינוי שמקדמת מירי רגב בנתיבי התחבורה הציבורית בערים 

דחיית התביעה של העסקים הירושלמים צפויה להשפיע על מעמדם המשפטי של העסקים בתל אביב, לאור העמדה שהתקבלה, והיא שתביעת נזיקין אינה המנגנון המתאים לפיצוי אזרחים שניזוקו במצב שבו אין התרשלות של מבצעי הפרויקט. במקום זאת, הדרך הראויה היא הסדרת פיצוי על־ידי הרשות המבצעת או המחוקקת. יחד עם זאת, ההחלטה בירושלים ניתנה על־ידי ערכאה מקבילה שאינה מחייבת את בית המשפט בתל אביב.

השופטת חיה זנדברג מבית המשפט בירושלים שמעה במשך מאות שעות את בעלי העסקים מעידים על הנזקים שנגרמו להם בשנים שבהם הוקמה הרכבת הקלה, ולבסוף דחתה את כל טענותיהם. בפסק דין המשתרע על קרוב ל־100 עמודים קבעה השופטת כי משרד האוצר והתחבורה (שיוצגו על־ידי פרקליטות מחוז ירושלים), עיריית ירושלים, העמותה לתכנון פיתוח ושימור אורבני (שיוצגה ע"י משרד טל, קדרי, שמיר) וסיטיפס הזכיינית (שיוצגה על־ידי משרד הרצוג) לא התרשלו בביצוע העבודות, ואין עילות משפטיות שמזכות את העסקים בפיצוי. זאת בין היתר בשל ההגנה הקיימת בחוק על מי שגורם למטרד בשימוש במקרקעין לטובת הציבור.

זכאים לפיצוי גם אם המדינה לא התרשלה?

השופטת זנדברג קבעה כי העבודות להקמת הרכבת הקלה בירושלים בוצעו כדין, ללא אשם. השאלה החשובה והמעניינת היא מה קורה אם המדינה פעלה באופן ראוי ועדיין נגרם נזק לאזרחים? האם גם אז לא ראוי שתשלם לעסקים פיצוי? סוגיה זו מכונה "חבות ללא אשם".

השופטת הכירה בכך שהעסקים נשאו ב"נטל חריג בתקופה לא מבוטלת" לטובת הפרויקט הציבורי. "שאלה זו הטרידה אותי עד מאוד והתחבטתי בה רבות", כתבה והוסיפה כי היא מודעת לפער בין תחושת הצדק לבין התוצאה המשפטית, אך לבסוף החליטה שהסוחרים לא זכאים לפיצוי כלשהו משיקולי שוויון. נקבע כי אם התובעים - המהווים חלק קטן מבין מאות הסוחרים ברחוב יפו והסביבה - יקבלו פיצוי, השוויון ייפגע. זו תהיה החלטה לפצות בצורה "אקראית ואקלקטית", כהגדרת השופטת. נימוק אחר הוא כי חלק מבעלי העסקים, שאינם רבים, הרוויחו מעליית ערך לאחר שהרכבת הקלה החלה לנסוע ברחוב יפו.

זנדברג קבעה כי פיצוי נזיקי אינו המנגנון הנכון לתשלום פיצוי, וכי הגורם המתאים להחליט על כך הוא המחוקק או הרשות המבצעת, שיכולים לקבוע קריטריונים מראש. השופטת מסתמכת על החלטה של בג"ץ שהגישו בעלי עסקים ב־2016 על עבודות הרכבת הקלה. בג"ץ המליץ לרשות המבצעת להקים צוות שישקול הנחות מסוימות בארנונה באזורי עבודות תשתית הנמשכות מעל שנה. ואכן, בתל אביב נקבע ב־2018 מנגנון מסוים לפיצוי חלק מהעסקים. השופטת החליטה שלא לחייב את העסקים לשלם הוצאות משפט על תשע שנות ניהול הליך משפטי, למרות שדחתה את התביעה.

עו"ד שחר הררי, שייצג את העסקים בירושלים ומייצג גם בתביעה בתל אביב, אמר כי מדובר ב"פסק דין לא הגיוני. אנשים חווים מטרדים במשך שלוש שנים, נמצאים בתוך אתר עבודות. האם מכוח התוכנית מותר לגרום מטרדים בלתי מסבלים במשך שלוש שנים?".

איך ישפיע פסק הדין על העסקים בתל אביב?

משרדי האוצר והתחבורה, המיוצגים על־ידי עורכת הדין אפרת קורנברג מפרקליטות מחוז תל אביב, טוענים, בדיוק כפי שנטען בירושלים, כי קידום פרויקט תחבורה משמעותי לטובת כלל הציבור הוא במסגרת סמכויותיה, וכי אין לעסקים עילת תביעה נגדם. מדובר בפרויקט תשתית שאושר לביצוע, וגם אם הוא גורם חוסר נוחות לבעלי העסקים בסביבתו וגובה מהם מחיר - הוא לא מצדיק פיצויים.

 עבודות הרכבת הקלה בתחנת אלנבי, 2015 / צילום: נת''ע

בתביעה בתל אביב נערך דיון לפני מספר חודשים במהלכו אמר השופט אליהו בכר לבעלי העסקים כי יש בעיה עם הראיות שהציגו. השופט הציע להם לדחות את התביעה נגד המדינה, אך גם הציע שנת"ע תפצה אותם בסכום של מיליון שקל. נת"ע סירבה. ניתן לשער כי נת"ע חששה שהסכמה לשלם בפשרה תביא לגל תביעות נגדה מצד עסקים בתל אביב. ההליך בתל אביב קבוע לקדם משפט באוקטובר השנה.

מנת"ע נמסר: "אין מקום לפיצוי עסקים שנפגעים עקב הקמת פרויקט תשתיות ציבורי בסמוך (וזאת על אף הנסיון לאפשר להם פעילות ללא הפרעה), משום שבסיום הפרויקט הם העתידים ליהנות מפירותיו, ומטעם נוסף, שפיצוי כזה המוטל על המבצע עלול לפגוע במוטיבציה לבצע פרויקטים שנועדו למען הציבור, ובכך ייפגע אינטרס כלל הציבור".

עו"ד הררי אומר כי אין ספק שפסק הדין עלול להשליך על התביעה בתל אביב. "המסר הוא שהמדינה לא אחראית לנזקים בפרויקטים שאותם היא מבצעת מכוח תוכנית. פסק דין מבטא מדיניות".

לדברי עורכי הדין אמיר קדרי ועדי ברינה מהעמותה שליוותה מקצועית את הפרויקט, לשאלה העקרונית של חבות ללא אשם שהוכרעה בפסק הדין יש השפעה על הפרויקט בתל אביב. "בסופו של דבר, בית המשפט לא חידש הרבה אלא חזר למושכלות יסוד של דיני הנזיקין, האם היו עוולות", הם אומרים.

בעבר נדחו תביעות לתשלום על נזקים שנגרמו במסגרת פרויקטים לאומיים, אך גם יש מקרים שבהם המדינה התפשרה עם התובעים מבלי להודות בחבות. כך המדינה ונתיבי איילון שילמו 6 מיליון שקל לדיירים המתגוררים סמוך לאיילון דרום בחולון ובבת ים, שטענו למטרדים מהעבודות ולאחר פתיחת הכביש. גם דיירים המתגוררים ליד כביש מכבית 471 קיבלו פיצוי של 1.47 מיליון שקל במסגרת הסכם פשרה בתביעה על מטרדים מבניית כביש 471.

המקרה של תל אביב שונה במובן זה שב־2018 הוקמה קרן פיצויים לעסקים על־ידי עיריית תל אביב ומשרד האוצר, המוגבלת רק לחלק מהעסקים. כך שרק עסקים הסמוכים לחפירות תת־קרקעיות זכאים לפיצוי, ולא עסקים הסמוכים לעבודות הקמה מעל לקרקע. בנוסף, בעוד שהעסקים בתל אביב זכאים, עסקים בערים סמוכות כמו רמת גן לא זכאים לפיצוי. הסיוע ניתן בהשתתפות בהוצאות החיוניות להמשך תפקודו של העסק בתקופת העבודות, עד ל־250 אלף שקל לעסק. טרם ברור איך בית המשפט יתייחס לאפשרות לקבל פיצוי מהקרן.

מעיריית תל אביב נמסר: "עיריית תל אביב־יפו היא היחידה שלקחה על עצמה לסייע באופן מיוחד באמצעות הקמת קרן סיוע בשיתוף האוצר והתחבורה המיועדת לעסקים הנמצאים מול עבודות חפירה של תחנות תת־קרקעיות. במהלך השנים פנתה העירייה מספר פעמים אל משרד האוצר בבקשה להרחיב את פעולת הקרן גם לעסקים אשר אינם צמודים לעבודות תת־קרקעיות, אך לא הושגה הסכמה. כדי לסייע בדרכים נוספות, העירייה העניקה פטור מתשלום אגרת שולחנות, כיסאות ופרגודים, ואגרת היתר לילה לעסקים שנמצאים בתוואי הרכבת הקלה".