פוטין מקווה לראות את ישראל מוחלשת. וזו הסיבה

​​הכותבת היא חברת סגל במחלקה למדעי המדינה, באוניברסיטת בר־אילן. מומחית בנושא הטרור המודרני ולענייני רוסיה 

עמדת רוסיה לגבי מלחמת ישראל נגד חמאס נקבעת בראש ובראשונה על ידי האישיות והיעדים הפרטיים של המושל העומד בראשה, ולדימיר פוטין. בשלב האחרון של כהונתו כנשיא התייצב פוטין עמוק בקרב פרטי מול המערב והאויבת העיקרית ארה"ב. אחת מטענות הפרופגנדה שלו הייתה שהאמריקאים משיגים יתרון אימפריאליסטי מרעידות פוליטיות מגוונות, ולכן הם מעודדים אותן ברחבי העולם. כמו שהאוקראינים היו תחת החסות של נאט"ו, הקרמלין רומז שישראל היא רק "לוויין" אמריקאי בלבד, ללא מדיניות עצמאית. בהצהרותיו בטלוויזיה של פוטין מ־30 באוקטובר, שנגעו לתקיפות בעזה בתגובה לטבח ב־7 באוקטובר, הדגיש פוטין כי "מנהיגיה השולטים של ארצות הברית" עומדים מאחורי מאמציה המלחמתיים של ישראל.

לפני פרוץ המלחמה, פוטין הציג את עצמו כחברם של היהודים. בזמן שרוסיה קידמה ועודדה מדיניות אנטישמית מסורתית בתקופת הצארים והסובייטים, דמותו של פוטין הייתה של מנהיג שנפטר ממגמת האנטישמיות הלאומית הרוסית. בעיני ישראל, הוא היה קרוב ליהודים וחבר פוטנציאלי.

אלא שמתחילת המלחמה, התנהגותו הציבורית של פוטין לגבי הקונפליקט הישראלי־פלסטיני חשפה שינוי פתאומי, גם אם עדין. מה־7 באוקטובר ומספר ימים לאחר מכן, קשה היה לפספס את השתיקה הרועמת של הקרמלין במתן תגובה תומכת כמו של מנהיגי העולם לישראל. המסר של פוטין בסופו של דבר התייחס לפתרון של שתי מדינות לשני העמים במזרח התיכון. במקום לגנות את חמאס על אכזריותו, פוטין הכריז שבניגוד ליחסו עם ישראל, איתה יש לרוסיה יחסים יציבים, מדינתו קשורה לפלסטינים בקשרי ידידות.

דבק ב"עוינות המערב הנצחית" כלפי רוסיה

ואכן, רוסיה מסייעת ל"מאבק השחרור הפלסטיני" כחלק מתמיכתה הכללית בטרור העולמי, לפחות משנות השישים. מוסקבה סיפקה נשקים ל"לוחמים" שונים, בין אם הם פעילים בארגונים סוציאליסטיים, רדיקלים וקומוניסטים, לאומניים ואף פונדמנטליסטים. עוד מימי הסובייטים הוכשרו אנשי טרור במחנות צבאיים שניהל ה־KGB ברוסיה ובמקומות אחרים. לאחר ה־7 באוקטובר, התריס יועץ בכיר בחמאס עלי בראכה שהוא וחבריו "בעלי רישיון רוסי לייצור כדורים לרובה קלאשניקוב בעזה".

נאמר על פוטין שיש לו יחס אישי ליהודים בזכות שכניו היהודים ומורו היהודי המסור. אך מאז ימיו כנער חסר מזל בלנינגרד עברו הרבה מים בנהר הוולגה, ומאז שימש כחוקר בשירותי המודיעין הרוסים וצבר את הניסיון שעליו הוא נסמך בדרכו לשלטון. הציניות האכזרית הנדרשת בתהליך זה מביאה להנחה הברורה שפוטין אינו מונע מרגשות הילדות. השאלה הנשאלת היא לגבי המוטיבציה הפוליטית האמיתית שלו, כולל מול נושא הסוגיה היהודית.

בהתאם לטרנד הלאומי של התקרבנות עצמית, פוטין בטוח ב"עוינות המערב הנצחית" כלפי רוסיה, שכן ארצות הברית ובעלי בריתה גירשו אותה מהקהילה הבינלאומית עקב תנהלותה התוקפנית באוקראינה. ב־7 באוקטובר המערב גינה את חמאס. אך פוטין התבצר במלחמתו הפרטית נגד ארה"ב ובני בריתה, ולקח קו ברור של "אויבי אויביי" - עמדה פרו־חמאסניקית. ההרכב התרבותי המגוון שבאוכלוסייתו, מהם 11.7% מהווים סיעה של 16 מיליון מוסלמים, יכול היה להיות פקטור שמהווה שיקול. גם היחסים של מוסקבה עם איראן, מעצמה מבודדת בעצמה, מהווים פקטור בעניין. מבחינה אידיאולוגית, רוסיה ואיראן מייצגות עולמות שונים לגמרי, אך גם רוסיה הסובייטית וגרמניה הנאצית היו עולמות שונים לגמרי, מה שלא עצר אותם מלחתום על הסכם סודי נגד המערב ב־1939.

ינסה להגביר את העימות דרך מיופי כוח באזור?

פוטין משווק לעם המדוכא והמבולבל של הפוסט־סובייט את הנרטיב היחיד בעל הסיכוי לתמוך בזהות לאומית: בעוד המערב המושחת נחרב, הם האזרחים של מדינת רוסיה הגדולה והצומחת, ובראשם מנהיג גדול. על מנת לשמר את הדמות, פוטין צריך להגן על הדימוי, ולהציג את עצמו כשחקן מרכזי בענייני הפוליטיקה העולמית. זה לא פשוט כאשר אחרים מסרבים לשחק איתו. לכן, הוא הציע להיות גוף מייעץ בין ישראל וחמאס - יוזמה שישראל בבירור אינה תומכת בה בהתחשב בהטייה הלא מוסתרת של פוטין בעד אויבי ישראל ובשנאתו לבעלי בריתה.

כפועל יוצא מהמלחמה, פוטין מקווה לראות את ישראל מוחלשת, מאחר ובעיניו היחלשותה משקפת את נקודת התורפה של המערב. הוא עשוי לנסות להגביר את העימות דרך מיופי כוח באזור. עם זאת, בהיותו תקוע במלחמה עם אוקראינה, סביר שפוטין ימנע מעימות ישיר כאשר ייפגש עם החלטתה של ישראל להגן על עצמה.