המוטיב האנטישמי מהאסלאם הקדום שהתגלגל למסגדים דווקא עכשיו

הכותב מלמד בחוג לערבית ואסלאם באוניברסיטת ת"א. היה בכיר בשב"כ עד 2005.

לפני כשבוע וחצי התעורר דיון סוער ברשתות החברתיות, ובליבו הטקסט שנטען כי קראו לאחרונה המואזינים במסגדים, והוא חדית' האבנים והעצים. החדית' מציג אמירה המיוחסת לנביא מוחמד, וזו לשונו:" לא תגיע השעה (יום הדין) עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים, ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ואז יאמרו האבנים והעצים:' הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי המתחבא מאחורי, בוא והרגהו".

● למה מצרים הפכה לשחקנית משנה בלבד בעסקת החטופים
● הכסף והקשרים שהפכו את קטר למתווכת בין ישראל לחמאס

לפי מסורת האסלאם, מימרה זו נחשבת מהימנה ומצויה בחלק מאוספי החדית' הקאנוניים, שקובצו במאה התשיעית, יותר מ־200 שנה לאחר פטירת הנביא. חדית' קאנוני הוא זה ששרשרת המסירה שלו (החוזרת עד למי שנטען ששמע זאת ישירות מהנביא) נחשבת מהימנה; כלומר מרכיביה היו מוסלמים נאמנים, והעבירו את המימרה במשך דורות עד שהועלתה על הכתב.

המחקר המערבי של החדית' מטיל ספק רב אם כל או רוב ספרות זו אכן נאמרה מפי הנביא. הגישה הרווחת היא שחדית'ים רבים הומצאו כדי לעגן תפיסות שרווחו במאות הראשונות לאסלאם באמצעות ייחוסן לנביא.

החדית' הזה הוא חלק מיום הדין לפי מחשבת האסלאם. בפרשנות המילולית, אין בו קריאה לפגיעה מיידית ביהודים, אלא תיאור של תרחיש עתידי, אך הנביא התריע מפני בואו הקרוב בחדית' ובקוראן. הרקע לחדית' הוא הצטרפותם הצפויה של היהודים למשיח השקר (בערבית אל־דג'אל), שיופיע באותה עת. הללו יובסו בקרב מול המוסלמים שלצדם יעמוד ישו, המוכר באסלאם כנביא מרכזי, והוא שיהרוג את משיח השקר. בהמשך תתחולל תחיית המתים, כל הברואים יעמדו למשפט וייחרץ גורלם לגן העדן או לגהנום.

גם אם זהו "רק" תיאור עתידי, ניתן להעריך שהמוטיבציה לחיבורו כרוכה במניע אנטישמי, כלומר הצגת היהודים כמי שיובסו, גם כחלק מתהליך אפוקליפטי וגם כעונש על חבירתם למשיח השקר. מובן שמי שחוזר על החדית' בימינו, ובכלל זה במסגדי רצועת עזה, ביהודה ובשומרון ואולי פה ושם גם בישראל, מתכוון להמריץ את השומעים לעשייה אנטי־יהודית, ולטעת בקרבם ביטחון בהצלחת עשייה זו.

דחו הפצרות להתאסלם

אם נחזור לימי הנביא ולניתוח יחסיו עם היהודים, אין להתפלא שיש בקוראן ובחדית' התייחסויות אנטי־יהודיות רבות. הנביא הטיף תחילה לבני שבט קורייש, ששלטו בעיר הולדתו מכה, ומשנרדף על ידם, היגר עם מעט מנאמניו לעיר אלמדינה. שם שכנו שלושה שבטים יהודיים בעלי משקל חשוב מאוד בחיי הכלכלה שלה. בהיותם כפי הנראה יהודים רבניים, תלמודיים, הם דחו בתוקף הפצרות להתאסלם, ברוח דברי חז"ל: "חגי, זכריה ומלאכי, סוף נבואה" - אין נבואה בישראל אחרי שלושת אלה בראשית ימי בית שני, כאלף שנה לפני האסלאם.

משהתייאש הנביא מהצטרפותם אליו, פעל לפרימת הבריתות בינם לבין הערבים המקומיים, שאת חלקם הצליח להעביר למחנהו. הוא הגלה שני שבטים חשובים וטבח בשבט השלישי, בני קוריט'ה, הרג את הגברים שבו ושעבד את הילדים והנשים שאוסלמו. השלל של היהודים - רכוש, אדמות, תכשיטים ויבולים - עבר לשליטת הנביא, נחלק בין נאמניו ושימש גם לפתות מצטרפים חדשים. מאוחר יותר נכבשה נאת המדבר ח'יבר, מצפון לאלמדינה, שהמתרחש בה משמש בסיס לקריאת הקרב האנטישמית, הנשמעת עד היום (לאחרונה בהפגנות פרו־חמאס באירופה):" ח'יבר, ח'יבר, הו היהודים, צבא מוחמד עתיד לשוב".

בקוראן ניתן לאתר בנקל פסוקים המתפלמסים עם היהודים, מאשימים אותם ברדיפת בצע, ברדיפת נביאיהם ובאי ציות להם. האשמה מרכזית היא זיוף התורה שלהם עצמם ומחיקת אזכורים החוזים כביכול את בוא מוחמד ומשבחים אותו כנביא אמת. הפסוק הקוראני הבא מתפרש כמתייחס למאבק האלים של מוחמד בשבטי היהודים באל־מדינה: "הוא (=האל) אשר גירש את בעלי הספר (=היהודים, ובמקומות אחרים, היהודים והנוצרים) הכופרים ממושבותיהם, בהגליה הראשונה, לא פיללתם (אומר האל לנביא) כי יגורשו, והם דימו כי מבצריהם יהיו להם למגן מפני אללה, ואולם אללה בא עליהם בלא ששיערו מאין, והטיל מורא בלבבם. הם החריבו את בתיהם במו ידיהם ובמו יד המאמינים (=המוסלמים) לימדו את הלקח, כל אשר עיניהם בראשם" (סורה 59: 2, התרגום כאן ובהמשך של מורי ורבי אורי רובין ז"ל). לא קשה להחיל חלק מזה על מה שהתרחש בשבת השחורה.

אך ניתן למצוא התייחסויות "שלומיות" ואף סובלניות ופלורליסטיות ליהודים, חלקן כלליות: "אם ייטו לשלום (=יריבי האסלאם), נטה לו גם אתה"(8: 61), או "אין אללה אוסר עליכם לכבד ולעשות צדק עם אלה אשר לא יילחמו בכם בשל הדת" (60: 8) וכן: "לכל אחד בכם נתנו חוק ומנהג, ואילו חפץ אללה היה עושה אתכם אומה אחת, ואולם חפץ הוא לבחון כיצד תנהגו" (5: 48).

העיקרון הבסיסי של היחס ליהודים ונוצרים תחת האסלאם מעוגן בפסוק "הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באללה ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אללה ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת - אלה אשר ניתן להם הספר - עד אשר ייתנו את הג'זיה (=מס גולגולת) בידם ובצידוק הדין" (9: 29). כלומר, תמורת מס קבוע והכרה בנחיתותם, היהודים והנוצרים יחיו, יוכלו לעבוד את אלוהיהם ולהתפרנס. עיקרון זה יושם לרוב עד העידן המודרני, ואיפשר קיום קהילות יהודיות בעולם האסלאם; רק במקרים חריגים הועמדו היהודים בפני הברירה: התאסלמות או מוות.

חכמי האסלאם לדורותיהם עסקו בניסיון ליישב את הסתירה בין הפסוקים המיליטנטיים לבין המתונים. בדרך כלל נפלה ההכרעה לטובת הפסוקים המיליטנטיים, אך גם המתונים נותרו מקודשים. הם שימשו בין היתר להצדקה מפי חכמי הדת של הסכמי השלום של מצרים, ירדן והאמירויות עם ישראל בעשורים האחרונים.

מאבק בתוך האסלאם

בעידן המודרני בולטת תנועת האחים המוסלמים בממד האנטישמי וברדיקליות של תפיסותיה את מצוות הג'יהאד. התנועה, הסונית החשובה שנוסדה ב־1929 במצרים מגויסת לעניין הפלסטיני ולמאבק בציונים, והייתה אחראית לדרבונה של מצרים להיכנס למלחמת 1948, שבה השתתפו לוחמי האחים. מיד אחרי השואה ניתן היה לאתר אצלם אמפתיה מסוימת לגורל היהודים, אך זו התפוגגה ככל שהעימות ב"פלסטין" החריף. מאז עליית א־סיסי לשלטון ב־2013, האחים המוסלמים במצרים דוכאו, הוצאו מחוץ לחוק ורוב מנהיגיהם בכלא, חלקם תחת עונש מוות, שהמשטר מעדיף שלא לבצע כדי לא להופכם ל"שהידים".

חמאס מגדירה עצמה באמנתה (1988) כסניף הפלסטיני של האחים המוסלמים, והחדית' שבו פתחנו מופיע באמנה. יש בה עוד רכיבים אנטישמיים, כמו הקביעה שכספי היהודים הציתו מהפכות ומלחמות. לשיטת חמאס, קיומה של ישראל הוא גזל של אדמת וקף, הקדש מוסלמי, והיא כוללת גם את המקום השלישי בחשיבותו באסלאם (אלאקצא). ראשיה מאמצים זה עשורים את פסיקותיו של יוסף אלקרדאווי, הפוסק הסוני החשוב, שהחל דרכו בתנועת האחים במצרים ונמלט לקטר עוד בשנות ה־60, שם נפטר ב־2022. קרדאווי פסק בזכות פיגועי ההתאבדות (התאבדות אסורה עקרונית באסלאם) וכתיבתו רוויה נימות אנטישמיות.

ישעיהו ליבוביץ' אמר פעם שהוא מודע שלתפיסותיו יש סימוכין במקרא, אך כך גם לתפיסותיו של מאיר כהנא. העניין טמון בבחירה. הדבר נכון גם באשר לאסלאם. חמאס וחזבאללה בחרו בפרשנויות הרדיקליות והקטלניות ביותר. יש להילחם בהם, תוך הסתייעות ברבים מבין 1.5 מיליארד המוסלמים שבוחרים אחרת. זה איננו רק מאבק בין הקיצוניות המוסלמית לבין היהדות והציוויליזציה המערבית. זהו גם מאבק בתוך עולם האסלאם.