"מאז שהשתחררתי אף אחד לא מבין אותי, אני מרגישה חייזר"

מאיה בונשטיין הייתה במשך חודשים ב"חמ"ל הכי עצוב בצה"ל", וכשחזרה הרגישה שהמציאות לא מצליחה להכיל את מה שעבר עליה • במקביל היא מנסה גם לשקם את הקליניקה שלה לטיפולי נטורופתיה: "המתחרים שלי המשיכו להתחזק ולהתמנף, אני נשארתי מאחור" • שישה מילואימניקים ומילואימנקיות משתפים באתגרים שבמעבר החד ממצב של שליחות ומלחמה לשגרה • פרויקט מיוחד 

מאיה בונשטיין / צילום: פרטי
מאיה בונשטיין / צילום: פרטי

אודות הפרויקט

בחודש האחרון עשרות אלפי משרתי מילואים שוחררו ומנסים להתאקלם לחיים הקודמים שלהם. שישה מהם משתפים בקשיים ובאתגרים, ומספרים מה עוזר להם להתמודד עם המעבר. וגם: מה המעסיקים צריכים לדעת ומה יקרה כשצה"ל יצא לסבב גיוס מילואים חדש. פרויקט מיוחד של גלובס למילואימניקים שעוברים לנוהל שגרה.

ימים ספורים לאחר שהשתחררה משירות מילואים של יותר ממאה ימים, ישבה מאיה בונשטיין, בעלת קליניקת אדמאיה לטיפולי נטורופתיה ורפואה טבעית, עם חבריה לספסל הלימודים בקמפוס ברושים. היא לא הצליחה להסתיר את התסכול הגובר שחשה מהשיחה שהתנהלה סביבה. "אני בדיוק באמצע ניקוי רעלים, זה ממש קשוח", אמרה אחת החברות. אחרת התלוננה על כמות שיעורי הבית: "אני לא יודעת איך אספיק את הכול". חבר נוסף התלונן על שישן רק שש שעות בלילה.

מאיה בונשטיין (31)

אישי: רווקה, גרה בזיכרון יעקב

במילואים: סרן, קצינת מבצעים בחמ"ל הרפואה הפיקודי של פיקוד העורף

באזרחות: בעלת אדמאיה, קליניקה לטיפולי נטורופתיה ורפואה טבעית

בונשטיין לא הצליחה להבין מה היא עושה שם. רגע לפני כן היא ישבה בחמ"ל הרפואה הפיקודי של פיקוד העורף והייתה אחראית על ויסות פצועים מהקרבות בעזה לבתי החולים ברחבי הארץ. "אני מרגישה חייזר, מנותקת", היא מספרת. "אני יושבת בין מטפלים אינטגרטיביים וכולם מדברים על יוגה וניקוי רעלים, כאילו החיים של כולנו אותו דבר. הם מדברים כאילו אנחנו נמצאים ב־6 באוקטובר. את מי זה מעניין?".

המילואים: "במשך שלושה וחצי חודשים הייתי קצינת מבצעים בחמ"ל הרפואה במפקדת פיקוד העורף ברמלה, במשמרות של 15-12 שעות ביממה. החמ"ל מקבל מהשטח את כל המידע על הפצועים וההרוגים ואחראי על פינוי וויסות הפצועים בין בתי החולים. זה החמ"ל הכי עצוב בצה"ל. אחד הרגעים הקשים היה באירוע רב־נפגעים שהתרחש באחת היחידות, ולכמה מאיתנו בחמ"ל היו קרובים ביחידה הזאת. זה היה ממש רגע מפחיד - מצד אחד אתה מתפלל שההוא שאתה מכיר לא שם, ומצד שני יש את המקום המשימתי שצריך לדאוג לחיים של המטופלים. לי באופן אישי יש קרובים ומכרים שנמצאים בעזה וגם היה לי אובדן אישי בצוק איתן, בן הזוג שלי נהרג. כאב הלב הזה מקנן, הוא נמצא ברגעים ששומעים על עוד פצוע ועוד פצוע, אבל הייתי צריכה לשים את המקום האישי והכואב הזה בצד ולהתרכז במשימה".

עוד בסדרהלכל הכתבות

הצג עוד

החזרה לשגרה: "חזרתי לעסק שנפגע קשות. זה אובדן כבד, לחזור ולהבין שחלק מאוד גדול מהקליניקה שלי כבר לא שם, שחלק מהמטופלים עזבו ומצאו מקומות אחרים. אלה אנשים שאני גם מחוברת אליהם ברמה הרגשית ואוהבת אותם וזה קושי מאוד גדול. וגם לראות את הפערים לעומת אנשים אחרים במקצוע שלי שלא יצאו למילואים - הם המשיכו לטפל, להתחזק ולהתמנף כשאני נשארת מאחור".

האתגר: "לא כולם חיבקו אותנו כשחזרנו, ולא לכולם בא לשמוע על המילואים או להכיל את זה שאני קצת אחרת היום לעומת פעם. פתאום לא בא לי רק להכיל ולהכיל, וזו בעיה כשאת המטפלת. אני גם דרוכה יותר - היה מקרה שטיילתי עם אמא שלי והתעצבנתי על מישהו כי חשבתי שהוא בוהה בה. אני שמה לב שיש לי רגעים מאז השחרור שאני קצת יותר דרוכה, ואין הבנה של הדריכות הזו. את אמורה להשתחרר ובבת אחת להשתחרר גם מהדריכות.

"מעבר לזה, אני מרגישה שיש הבנה קצת יותר גדולה כלפי הלוחמים והגברים, ובצדק. אבל לצד זה הסטטוס של הנשים פחות מקבל את המקום שלו. לגברים יש עיבוד חוויות לחימה אבל לנשים מתייחסים כבנות הזוג של. אין איזשהו מקום שמכיר בזה שגם אני בן אדם שהיה במסגרת מילואים ויום בהיר אחד יצא מהקונטקסט המאוד היפי ושליו שלו לתוך צבא, מדים, פקודות, נפגעים ופצועים. באותה מהירות שנכנסתי לזה מצפים שאני אצא מזה ואני צריכה לחזור לתוך אותו שנטי שהייתי בו יום לפני 7 באוקטובר.

"המילה פער היא קטנה ביחס להרגשה של התלישות במציאות היום יומית של אחרי המילואים. הפער תהומי. המקומות שהכי קשים לי זה הצורך להסביר את עצמי, כשבכלל לא בא לי שידברו איתי. אני בכלל רוצה להמשיך לתרום למדינה. להיות בבית עכשיו יותר קשה לפעמים מלהיות במילואים".

ההתמודדות: "אני מרגישה שבלי תקשורת יומיומית עם החבר'ה שלי מהמילואים לא הייתי מצליחה להשתלב בשגרה. זה ממש הרגיש תוך כדי, ועכשיו גם אחרי, כמו 'המדינה שבחוץ והמדינה שבפנים'. אף אחד בסביבה לא מבין שאני צריכה רגע, מלבד החברים שהיו איתי בחמ"ל. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי הצוות שלי. זר לא יבין זאת. כמה עברנו בחמ"ל הזה? יותר ממאה יום, ישנים וקמים יחד, אוכלים יחד, עושים קידוש יחד. לילות כימים.

"הדאגה והחיבור האישי של אוניברסיטת ת"א עם חיילי המילואים הייתה ועודנה מרגשת, ובלעדיה אני לא יודעת איך הייתי מצליחה לעשות את השנה הזאת ולהרגיש חלק ולא להתנתק. הם עושים עבודה מדהימה באינטגרציה".