ההצלחה של "מרשעת" מוכיחה שעומק ואורך יכולים עדיין לדבר לקהל, לא משנה מאיזה דור

בעידן בו קליפים בטיקטוק אורכים שניות ספורות, ויכולת הריכוז של צעירים הולכת ונדמית לזו של דג זהב, ההתעקשות ההוליוודית על בלוקבסטרים ארוכים מעוררת תהיות. "מרשעת", הלהיט האחרון של יוניברסל, הוא דוגמא מוצלחת להתעקשות כזו. מחזה הבמה מברודוויי שעליו מבוסס הסרט הצליח לספר את הסיפור כולו (על פי הספר של גרגורי מגווייר) בשעתיים וארבעים וחמש דקות, מהן 15 דקות הפסקה.

● המחקר החדש שקובע: הצעירים מחפשים גיבורים אמיתיים ונאלצים להסתפק בבאטמן
● הוליווד לא ידעה לשחק את המשחק, וההפקות נטשו לטובת מי ששלח יד לכיס

לעומתו הסרט חילק את הסיפור לשני חלקים כשהחלק הראשון לבדו אורך כשעתיים וארבעים דקות ומסתיים (ללא ספוילר) בנקודה בה נגמרה המערכה הראשונה של המחזה. יותר מסביר שהחלק השני (המתוכנן לנובמבר 2025) יהיה באורך דומה. אז איך ולמה מתעקשים הבלוקבסטרים המודרניים להיות ארוכים כל כך, בעוד שאר פורמטי הוידיאו הפופולריים דווקא מתקצרים? האם הקהל צמא לאפוסי ענק או שהוליווד מנפחת שלא לצורך סיפורים רק כדי למכור עוד סיקוול? מערכת היחסים הזו של התעשייה עם הזמן והקהל מרתקת כשם שהיא מלאת סתירות.

הסיפור הוא אותו סיפור

מאז שהאחים לומייר הדהימו את העולם ב-1895 עם סרט הרכבת שלהם, שארך 47 שניות בלבד, אורכי הסרטים היוו תמונת מראה מהימנה למדי של ההתפתחויות התרבותיות, כלכליות ובעיקר הטכנולוגיות של התקופה. הסרטים האילמים המוקדמים היו בהכרח קצרים למדי, לפעמים באורך דקות ספורות, כי ציוד ההקרנה לא יכול היה להתמודד עם הרבה מעבר.

התפתחויות טכנולוגיות אפשרו ליוצרי סרטים לספר סיפורים ארוכים יותר וכך למשל "לידתה של אומה" של די.וו.גריפית' מ-1915 כבר ארך יותר משלוש שעות, וקבע תקדים לאפוסים קולנועיים. משנות השלושים ועד שנות החמישים עליית הטלוויזיה דחפה את הוליווד לסרטים ראוותניים יותר, מושקעים יותר ("חלף עם הרוח", "עשרת הדיברות") שנשקו ואף עברו אף רף שלוש השעות, והאורך הפך למעין אינדיקציה לחשיבותו של סרט. כך שהבלוקבסטרים המודרניים לא באמת המציאו שום דבר. רק בשנות ה-80, עם עליית מדיית ה-VHS התקצרו משמעותית הבלוקבסטר הממוצע, תוצאה של ניסיון ההתאמה לקלטות וידיאו קצרות יותר ולקומדיות וסרטי אנימציה, שמטבעם קצרים יותר. מיד עם שקיעת ה-VHS בואכה המילניום, הסרטים התארכו. כך "בת הים הקטנה" מ-1989 ארך 89 דקות, אך גרסת הלייב אקשן מ-2023 ארכה 135 דקות, והסיפור הרי אותו סיפור.

המעבר לסטרימינג המשוחרר מתזמוני שעות תרם להארכת הבלוקבסטר, באופן זוחל אך עקבי: מ-120 דקות בשנות ה-70, ל-113 דקות באייטיז, ל-122-127 בניינטיז ועד 2010, ועד ל-130 דקות בממוצע כיום. זה אולי נשמע מינורי, אך משקל הסרטים ה"קצרים" (פחות מ-100 דקות) ירד משליש בשנות ה-70, לפחות מ-4% בעשור האחרון.

טווח קשב של 8 שניות

לפי סקרים מהשנים האחרונות, כ-50% מהצעירים מהססים להיכנס לסרטים שאורכם עולה על שעתיים וחצי, אבל ל-50% האחרים זה לא משנה במיוחד. המציאות מלמדת שכמו בעבר הרחוק ("לורנס איש ערב", "בן חור") המקומות הראשונים ברשימת הסרטים הקופתיים ביותר ארוכים להפליא: "אווטאר", "הנוקמים" ו"טיטאניק" כולם סביב 180 דקות. "סרט לא הופך לטוב בגלל שהוא ארוך או קצר", אמר הבמאי ג'ון טרטלטאוב ("אוצר לאומי"), "אבל כולם מעדיפים סרט מחורבן קצר מאשר ארוך". הטרנד הדו-קוטבי הזה, התארכות הסיפור מול התקצרות הקשב, משקף היטב את המתח המובנה בין הטכנולוגיה, ליוצרים, לקהל הרב-דורי, כל אחד מהם נדרש להסתגל לדרכים חדשות לחוות תוכן.

מחקרים מעידים שטווח הקשב של דור ה-Z (ילידי 1997-2012) ודור האלפא (2012 ואילך) נחתך מול דורות קודמים. לפי מחקר של מיקרוסופט, טווח הקשב הממוצע של בני הדורות הללו הוא 8 שניות בלבד. המעבר לצריכת מדיה דיגיטלית מגיל צעיר זוהה שלא במפתיע כגורם המשמעותי לכך, בהשפעת ההתפתחות הקוגנטיבית שכוללת גם יכולות עיבוד מידע. אולם ההשפעה של טווחי הקשב המתקצרים על הפורמט הסיפורי - הן על אמצעי הסטוריטלינג והן על אמצעי השיווק - לא באה לידי ביטוי בהוליווד, לפחות בכל הקשור לאורך הסרטים.

האולפנים בחרו להתאים את עצמם לדור הנוכחי דווקא באמצעות השקעה חסרת תקדים בסיפורים ארוכים מאוד, מבוססי פרנצ'ייז מוכר, עם ספקטקל ויזואלי עתיר אפקטים שדורש תשומת לב יתרה. ויזואלים עתירי אקשן ונרטיבים, עמוסים ברפרורים, שולטים בדרך סיפור הסיפורים, מהונדסים ומתוכננים לשמור על הקהל מעורב - מהשנייה הראשונה ועד לשלל סרטי המשך. אמצעי השיווק עשו דרך הפוכה - קליפים קצרים באינסטגרם, יו טיוב וטיקטוק שיפתו את הדור הצעיר לקולנוע.

בעבר, העובדה שסרטים היה מוצר "נדיר" יותר - הקרנות מוגבלות בקולנוע, מגבלות החזרה לחנות השכרת הסרטים, או אפילו זמני שידור נוקשים בטלוויזיה - יצרה תחושה של "דחיפות" כשצפינו בהם. כיום, עם נוחות ה-VOD וזמינותם בכל מקום וזמן בעצם, הישיבה לראות סרט מתחילתו ועד סופו איבדה מיוקרתה.

הסרטים נדרשים היום להכות חזק ומהר יותר כדי לרכוש את תשומת הלב. יש יוצרים שמצאו שפה קולנועית שמאפשרת לשלב בהצלחה אפוס מסורתי עם אמצעים אודיו-ויזואליים מודרניים. כזה היה "אופנהיימר" בשנה שעברה, עם כמעט מיליארד דולר בקופות לאפוס היסטורי-ביוגרפי באורך שלוש שעות, חלקו מצולם בשחור-לבן. ההצלחה שלו נזקפת בין היתר לכך שהבמאי כריסטופר נולאן מספר את הסיפורים הארוכים שלו בשוטים קצרים (סביב 3 שניות בלבד), ערוכים בדינמיות יוצאת דופן, ומשלבים סאונד מפעים.

ואכן דור ה-Z נהר בהמוניו לסרט וסייע להפוך אותו ללהיט. לעומתו סרטים ארוכים של יוצרים ותיקים יותר, המתאפיינים במבנה אודיו-ויזואלי מסורתי יותר - "רוצחי פרח הירח" של מרטין סקורסזה שאורכו 206 דקות למשל - מצליחים הרבה פחות בקופות ואצל הדור הצעיר.

הקהל לא ממהר להתחייב

יוניברסל יצאה מעורה כדי להסתיר בקמפיין השיווק של "מרשעת" שהסרט הוא רק חלק מתוך שניים. הכישלון הקופתי היחסי של "משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות", ששווק תחת הכותרת "חלק I", לימד את האולפנים שהקהל הצעיר לא ממהר להתחייב ליצירות שהוא תופס כארוכות מהנדרש.

העובדה שעד כה הוא התקבל בהצלחה בקופות, מעידה שהם כנראה צדקו. "מרשעת" הוא סרט רב-דורי אולטימטיבי: עיבוד זילניאלי, למחזה מילניאלי, המבוסס על ספר מדור ה-X, שנכתב בהשראת סרט בומרי שמקורו בסיפור של בני "הדור השקט". החיבור הזה מדגיש איך סיפור יכול להתעלות מעבר לקונטקסט המקורי שבו נכתב, ולהתעצב מחדש בנוף התרבותי של התקופה. הוא משקף יפה את הדינמיקה ההוליוודית: שאיפה לפרנצ'ייזים אפיים מרובי חלקים, עבור קהל המבקש חוויה אודיו-ויזואלית משמעותית תוך התמודדות עם טווח קשב דועך.

אולי לכן ההצלחה של "מרשעת" למרות אורכו לא רק משקפת את התמודדות של הוליווד עם השינויים הטכנולוגיים והתרבותיים. אולי היא הוכחה שדווקא עומק ואורך יכולים עדיין למשוך קהל, לא משנה מאיזה דור הוא.