קלאסיקות הספרות שמצליחות להפוך לתוכן איכותי גם בעידן הסטרימינג

מאחורי הנטייה ההוליוודית ארוכת השנים לעבד קלאסיקות ספרותיות לסרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה יש הרבה יותר מהוכחה לנצחיותם של סיפורים טובים, או ליכולתם להתחבר לאנשים לאורך שנים ארוכות ולרוחב תרבויות שונות. הסדרה החדשה בנטפליקס המבוססת על "מאה שנים של בדידות" האייקוני של גבריאל גרסיה מרקס מדגישה מחדש את חשיבותן של הקלאסיקות הספרותיות גם בעידן הסטרימינג.

ההפקה הקולומביאנית השאפתנית הזו לא רק מנסה ללכוד את הריאליזם המיסטי של מרקס, אלא גם להבליט את הכוח שיש לספרות גדולה במדיום אודיו-ויזואלי, ומעניקה הזדמנות לבחון מחדש את המסע ההיסטורי ההוליוודי בעיבודי ספרות קלאסית, שהלך במסלול מקרי למדי.

● ההתמקדות של "רואה מרחוק" בלקות של הגיבורה דחקה הצידה את הסיפור עצמו
● האיש, המיקרופון, הקעקועים: אקשן ברונסון בועט בדימוי השף הטלוויזיוני ורק רוצה ליהנות

האיש שביסס את תפקיד המפיק בראש ההיררכיה

למפיק הסרטים אירווינג גרנט ת'ולברג, שנודע כ"ילד הפלא" בשנותיה הראשונות של הוליווד, היה תפקיד משמעותי בעיצוב גישתה של תעשיית הבידור לספרות קלאסית. ת'ולברג, בן למשפחת מהגרים יהודית-גרמנית מברוקלין, סבל מבעיות לב, והרופאים הטילו ספק ביכולתו לשרוד. כנער חולני, לעתים תכופות הוא לא הלך לבית הספר ובוודאי שלא יצא לשחק בחוץ עם חברים, אלא נשאר בבית וקרא ספרים שאימו סיפקה לו. אלה כללו ספרות פופולרית, קלאסיקות, מחזות וביוגרפיות. אימו, שהייתה מעורה במעגלים החברתיים של מהגרים יהודים-גרמנים, הכירה לבנה את קארל לאמל, מהאבות המייסדים של הוליווד. הוא לקח אותו, כבר בגיל 19, לעבודה באולפני יוניברסל, שם הבין ת'ולברג את העסק מהר מאד והפך למפיק כוכב.

ת'ולברג סבר ש"סרט מוצלח" צריך להיות כזה שגם זוכה לאהדת ההמון וגם מייצר הערכה בקרב מבקרים ויודעי דבר. אחרי תקופה מוצלחת ביוניברסל, ת'ולברג הפך למנהל ההפקות הראשי של MGM, שם הוא הפיק את מה שהכיר הכי טוב - קלאסיקות כמו "הגיבן מנוטרדאם", "בן חור" (1925), "רומאו ויוליה" והרבה אחרות. כמפיק, הוא אהב הפקות שנותרות באולפן ולא יוצאות לשטח כדי לחסוך כסף ונסיעות מיותרות. הוא פיטר במאים שחרגו מהתקציב וכך ביסס בעצם את תפקיד המפיק כעליון בהיררכיה ההוליוודית, ואת הנהלת האולפן כגורם שמכתיב לא פעם אילו תכנים יצולמו. האסטרטגיה שלו היתה פרגמטית מאוד, אבל פורצת דרך, ועם מותו בגיל 37 בלבד המורשת שהשאיר הפכה לאבן הפינה של הסטוריטלינג ההוליוודי.

לא צריך לשלם עבור זכויות יוצרים

אבל עיבודים אודיו-ויזואליים של קלאסיקות ספרותיות אינן עניין פשוט. לפשט יצירה ספרותית מורכבת לכדי סרט של שעתיים או מיני-סדרה של קצת יותר מזה, מצריך הליכה על חבל דק בין נאמנות לחומר המקור והדרישות שיש לקהל מהמדיום הוויזואלי. קלאסיקות ספרותיות רבות כוללות מהלכי עלילה מפותלים, מונולוגים פנימיים וסימבוליזם שקשה להעביר למסך. יוצרי טלוויזיה וקולנוע נדרשים לא פעם להחליט אילו קווי עלילה להשאיר ואילו להשמיט, תוך ניסיון לנווט בין ביקורות מטהרנים חובבי המקור לדילול האימפקט של הסיפור במדיום החדש. הצלחתו של עיבוד כזה נובעת לא פעם מהיכולת למצוא את נקודת האיזון המושלמת בין כבוד לחומר המקור, לבין בריאת יצירה שעומדת בזכות עצמה ויכולה להתחבר לקהל חדש.

גם לכלכלה יש כמובן השפעה. במקרים רבים קלאסיקות ספרותיות כבר לא מוגנות בזכויות יוצרים, מה שאומר שאולפנים רשאים לעבד אותם ללא תשלום - מה שהופך אותן לאטרקטיביות מאוד. ה"הטבה" הכלכלית הזו מאפשרת לא פעם ליוצרים להיות יותר נועזים בעיבודים שלהם ולהציע גרסאות שמאירות את חומר המקור באור חדש לגמרי, אך עדיין נשענות על היכרות מוקדמת של הקהל.

המורשת הזו התפתחה והשתנתה עם השנים: תור הזהב של האפוסים הקולנועיים הביא את הוליווד לעבד קלאסיקות ספרותיות כמו "חלף עם הרוח" ו"בן חור" (פעם שנייה), שזכו הן לחיבת ההמון, שהפך אותם לסנסציות כלכליות, והן לאהדת המבקרים. לקראת סוף המאה ה-20 מצאה את עצמה הוליוודית עם תת-ז'אנר חדש: סרטי נוער שמכניסים קלאסיקות ספרותיות לבתי ספר תיכוניים אמריקאיים, ומדגישים בהם תמות מודרניות כמו פמיניזם או היפוך מגדרי: "קלולס" המבוסס על "אמה" של ג'יין אוסטן, "10 דברים שאני שונאת אצלך" על "אילוף הסוררת" של שייקספיר, "יש לה את זה" על "פיגמליון" של ג'ורג' ברנרד שואו וקצת אחר כך גם "באה בקלות" עם אמה סטון ("Easy A") המבוסס על "אות השני" של נתנאל הות'ורן. ההצלחות של כל אלה הוכיחו שסיפורים קלאסיים יכולים לשגשג גם בקונטקסט לא צפוי, והצליחו להביא את היצירות הקלאסיות לדור חדש שלא הכיר אותן קודם לכן.

הסינרגיה הכלכלית בין ספרים, סרטים וסדרות היא היזון חוזר של אינטרסים שמביא תועלת לשתי התעשיות. הספרים מספקים להוליווד תוכן, וסרט או סדרה חדשים המבוססים על ספר יובילו כמעט תמיד לזינוק במכירות שלו. הזינוק הזה לא מוגבל ל"ספרות מודרנית" אלא כולל גם ספרות קלאסית. כך למשל העיבוד המחודש של באז לורמן ב-2014 ל"גטסבי הגדול" של פ.סקוט פיצג'רלד בכיכובו של ליאונרדו די קפריו, החזיר את הספר לרשימות רבי המכר קרוב למאה שנים אחרי שנכתב. והסינרגיה הזו לא בלעדית להוליווד: השנה העיבוד הצרפתי החדש ל"הרוזן ממונטה כריסטו", שהדגיש רגישויות מודרניות בגיבור של אלכסנדר דיומא (הוא כמעט גיבור על במסכה, נוקם, נלחם באי-צדק משווע) הפך לסנסציה קולנועית עם יותר מ-9 מיליון צרפתים שנהרו לצפות בו בקולנוע, כמעט 3 מיליון יותר מאלו שהלכו לראות את "חולית 2" למשל (גם הוא עיבוד לקלאסיקה ספרותית) והביא למכירות של 62 אלף עותקים חדשים מהספר שנכתב באמצע המאה ה-19.

הצליחו לשכנע את היורשים של מרקס

אחרי ההצלחה האדירה של "שוגון" (ג'יימס קלאוול) עבור F/X והולו של דיסני, הן ברייטינג והן בטקס האמי, העיבוד המושקע של נטפליקס ל"מאה שנים של בדידות" הוא עוד עדות לכך שגם בעידן הסטרימינג, הוליווד ממשיכה לנסות ולעבד ויזואלית סיפורים מאתגרים בדרכים יצירתיות. מרקס מעולם לא רצה שיצירתו תעובד לסרט, כי לא רצה שיצירתו תצומצם או שתצולם בשפה שאינה ספרדית.

ב-2019 נטפליקס רכשה את הזכויות לספר והתחייבה ליורשיו רודריגו גרסיה וגונזאלו גרסיה, המשמשים גם כמפיקים בסדרה, שהעיבוד יעלה בקנה אחד עם שאיפותיו של אביהם. כך מקונדו, העיירה הבדיונית שבמרכזה מתרחש הסיפור, הוקמה על שטח של 540 אלף מ"ר בקולומביה, ושיתופי פעולה עם יוצרים, צוותים, מוסיקאים וספקים מקומיים הבטיחו שהסדרה לא רק תכבד את חזונו של מרקס, אלא גם תתרום רבות לכלכלה הקולומביאנית - מעל 51 מיליון דולר - כמו גם למורשתה התרבותית. בעיצוב התלבושות, למשל נוצרו כ-40 אלף פריטי לבוש, 97% מטקסטילים ממקור קולומביאני.

בסופו של דבר ההשקעות הללו מוכיחות שקלאסיקות ספרותיות לא עומדות לאבד את מעמדן כאבן יסוד של הסטוריטלינג ההוליוודי, ושיש ביכולתן לעורר השראה לאורך דורות, לסלול את הדרך לעיבודים מושקעים, מרהיבים ומרחיבי דמיון שאינם מוגבלים בזמן או במקום.