האיש, המיקרופון, הקעקועים: אקשן ברונסון בועט בדימוי השף הטלוויזיוני ורק רוצה ליהנות

כשמדברים על בישול עילי, על מסעדות מישלן ומרתפי יין בוטיקיים, על הכוכבים הזוהרים בשמי הקולינריה העולמית - לא סביר לדמיין ראפר אלבני מגודל מרחובותיה המפויחים של קווינס, ניו יורק. ובכל זאת, אחד הידוענים הגדולים של התחום בעשור האחרון עונה בדיוק לתיאור הזה. האיש, שמוכר בשם הבמה אקשן ברונסון, אבל עונה גם לשמות באם-באם, מיסטר וונדרפול, ברונזולינו ודוקטור בקלאווה, חגג השבוע 41 אביבים עמוסים מאוד בפעילות. הוא הספיק בין השאר להוציא שבעה אלבומי ראפ, להופיע על במות בכל רחבי העולם, לבשל לצד השפים הגדולים בתבל, לשחק בסרט של סקורסזה, לעצב נעלי ספורט, ולמכור יצירות אמנות מעשה ידיו. נראה שגם לברונסון עצמו קשה להכריע בדיוק אם הוא יותר ראפר, שף, אישיות טלויזיונית או כל דבר אחר.

● גם בז'אנר הכלא החרוש, "ילד רע" מצליחה לרגש
● עורך הדין של המאפיה מתרגל מיינדפולנס ומקבל רישיון להרוג

סרטון ראשון של טבח צעיר וחצוף

הרבגוניות מובנית בדמותו של ברונסון מבטן ומלידה. הוא נולד תחת השם אריאן ארסלני לאם יהודייה ולאב אלבני, שהעניק לו חינוך מוסלמי בצעירותו. השכונה שבה גדל, קווינס, היא מעוז של גיוון תרבותי ואתני, וברונסון מייחס לכך חשיבות מבחינה אישית ומקצועית כאחד: בממואר שפרסם ב-2021 תיאר את האוסף העצום של המטבחים שאליהם נחשף מדי יום ביומו בילדותו. "חשבו על ילדים", הוא כותב, "אם תניחו לפניהם אוסף של דברים ותתנו להם לנסות טעמים שונים ומשונים, תהיו בטוחים שיהיה להם חך מגוון יותר, והבנה מגוונת יותר של העולם".

הקריירה האקלקטית של ברונסון מורכבת מאוסף של פניות לא צפויות. לאחר שפרש מהתיכון החל ללמוד בישול במנהטן ולעבוד כטבח ברחבי העיר. גם את לימודי הבישול לא השלים, ובשנת הלימודים האחרונה שלו פרש ברונסון כדי לעבוד במסעדה של משפחתו. שם התנסה לראשונה בצילום עצמאי של תוכניות אוכל. כבר מהסרטון הראשון של ברונסון כטבח צעיר וחצוף, שבו הוא מדגים חיתוך בצל וירטואוזי, ניכרים הכריזמה והאופי הגדול מהחיים שמזוהים איתו. הפרק הזה בחייו נגדע באבו: בעקבות תאונה נאלץ ברונסון לעזוב את המטבח, והתחיל להתחייב ברצינות טוטלית לאהבה נוספת שלו, היפ הופ. את הפריצה הגדולה שלו עשה בתור ראפר, והצלחתו בתחום נמשכת עד היום. השנה הוציא את אלבומו השביעי והמומלץ Johann Sebastian Bachlava the Doctor.

השף כקפטן שמפקד על צוות פיראטים

הפרסום שקנה כראפר הביאה לברונסון לפני כעשור תוכנית אוכל משלו, שלה הוא קרא באורח אופייני "פאק, זה טעים". ברונסון מסתובב במסגרתה ברחבי ארה"ב והעולם, טועם ממיטב האוכל, מבשל, משתכר ומעשן לא מעט, עושה ראפ ומעורר מהומה. כשפים רבים אחרים שעיקר הקריירה שלהם מתרחשת על המסך ולא במטבחי המסעדות, ברונסון רואה עצמו תלמיד של אנתוני בורדיין המנוח, וביותר ממובן אחד. ב"סודות מחיי המטבח", הספר החושפני שקנה לבורדיין את מעמדו כמלך וכילד הרע של עולם הקולינריה, הוא ממשיל את השף לקפטן שמפקד על צוות פיראטים.

 שף אנתוני בורדיין. מורה / צילום: Shutterstock

ברונסון הגדיל לעשות והביא אתו את הפיראטים מהבית: למסעותיו הקולינריים התלוו חבריו לשכונה ולמקצוע, קולקציית ראפרים גברתנים מקווינס, שהתפרצו אתו בשמחה למטבחים היוקרתיים ביותר בעולם כדי להתמוגג מטעמה של שמפניה או להתחלחל מריחן של גבינות מיושנות. התוכנית צברה קהל מעריצים נאמן, שליווה אותה גם כשהפכה לתוכנית יוטיוב עצמאית, והמותג "פאק, זה טעים" הלך והשתכלל. מאז הוא כולל ספר בישול, אירועי פופ-אפ קולינריים ומרצ'נדייז להמונים. באתר celebritynetworth מוערך שוויו ב-16 מיליון דולר.

עם עליית "פאק, זה טעים" תיארו מפיקיה את התוכנית בתור תיעוד "חייו והרגלי האכילה של הבון־ויואן הגדול ביותר של עולם הראפ". נראה שהטייטל "בון־ויואן", שפירושו בצרפתית "איש החיים הטובים", הולם את ברונסון יותר מכל דבר אחר - גם לדעתו. בספרו ברונסון מכנה את עצמו "קוֹנֶסוּר של החיים", ביטוי שניתן לתרגם כמומחה או אנין טעם, והוא מתכוון בכך לחיים במובנם הרחב ביותר. המוזיקה, הנופים, האוכל, האלכוהול והאמנות - כולם מסדר אחד מבחינתו, והוא מתאר את כולם באותה פואטיקה לא־מהוקצעת ורב־לשונית.

דימוי השף המוכר מחמיץ לחלוטין את העניין

חותמה של הרב-תרבותיות שספג מילדות ניכר גם באופן שבו חי ברונסון את חייו, כאילו אין חוויה שזרה לו. נראה שהוא חש בנוח בכל עיר, מטבח או פיצוצייה שהוא מגיע אליהם. הוא מתרועע על המסך הן עם חברי ילדותו מקווינס, והן עם מומחים עולמיים ליינות ולשמן זית שמצטרפים אליו ברחבי אירופה. פועלו משרטט תמונה שמנוגדת לדימוי ותיק של חיי המטבח בתרבות: החל מ"דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" של אורוול, עבור בתוכניות של גורדון רמזי, וכלה בסדרות כמו "הטבח" ו"הדב", מצטייר עולם הבישול כזירה קדחתנית, מהבילה ורוויית סטרס. מבחינתו של דוקטור בקלאווה, עיסוק כזה באוכל מחמיץ לחלוטין את העניין. בפרק האחרון של ספרו הוא מסכם: "אני באמת פשוט נהנה מהחיים".