ידוע בציבור התגורר בדירת האישה במשך 16 שנה. האם יש לו זכויות בפרידה?

פרטי המקרה: בית משפט השלום בתל אביב הכריע השבוע בתביעה שהגיש בנק לאומי נגד לשכת רישום מקרקעין תל אביב לפני חמש שנים. התביעה הוגשה על סכום של 137 אלף שקל, לאחר שעיקול על נכס מקרקעין בתל אביב שנרשם לטובת הבנק - נמחק שלא כדין, תוך התרשלות של לשכת רישום המקרקעין.

ההתרשלות התבססה על החלטת בית משפט מזויפת שהוצגה. העיקול נועד להבטיח חוב של בעלת הזכויות בנכס לבנק. עם ביטול העיקול, האישה העבירה את זכויותיה בקרקע, והבנק נותר מול שוקת שבורה.

השופט אביים ברקאיום קבע כי ניתן היה למנוע את ההתרשלות. דרך המלך למחיקת צו עיקול היא בדרך של קבלת צו מקוון דרך ממשק עם רשות האכיפה. במקרה זה לא התקבל צו מקוון, ולמרות נהלי הרישום הקיימים, כשעו"ד קרובת משפחתה של בעלת הזכויות בנכס הציגה צו מזויף - הרשם מיהר למחוק את העיקול.

ההחלטה המזויפת כללה שלושה דפים. "אילו הייתה בדיקה, הרי מיד הייתה בולטת העובדה שהדף אינו נושא חותמת עגולה של לשכת ההוצאה לפועל", נקבע.

בית המשפט קבע כי הרשות התרשלה כשהתעלמה מתמרורי אזהרה: 1. לא הוגש הצו המקורי, והייתה חסרה חותמת אישור על הדף הכולל את הביטול. 2. חודש חלף בין בין מועד ההחלטה המזויפת לבין הגשתה לרשם, ולכן לא הייתה הצדקה להסתמך על המסמך ולא על החלטה מקוונת. 3. אי-התאמה זועקת בתאריכים: ההחלטה המזויפת למחיקה הוצאה יום קודם לפני שהעיקול נרשם. הרשם התעלם מהאבסורד ולא בדק את מועדיו.

נקבע כי "הנתבעת חרגה מהאופן בו רשות סבירה הייתה צריכה לפעול בנסיבות, ובמלוא הכבוד התרשלה".

רשם המקרקעין חויב לשלם לבנק את סכום העיקול בגובה 137 אלף שקל וכן 25 אלף שקל הוצאות.

האישה ועוה"ד קרובת משפחתה שהגישה את הצו המזויף נתבעו כצד ג', לא הגישו כתבי הגנה, וחויבו לשלם לבנק את מלוא הסכום שנפסק.

השופט ציין: "פסק הדין נועד להיטיב את נזק התובע, אך חלילה לא לרפות את ידי עובדי הנתבעת".

את בנק לאומי ייצג משרד עורכי הדין סיגון הלוי. את רשם המקרקעין ייצגה פרקליטות מחוז תל אביב אזרחי.

משמעות הפסיקה: רשם המקרקעין מחויב, לפי הנהלים, להסתמך על צו מקוון או לבדוק את המסמך המוצג לו.

מספר תיק: 26317-01-20

פרטי המקרה: רופא שיניים רכש מכשיר סטריליזציה למרפאה בעלות של כ-12.8 אלף שקל. לאחר שנה הוא קיבל הודעה כי נדרשת תחזוקה, ואז התברר לו כי עלות התחזוקה השנתית היא 1,930 שקל. הוא הגיש תביעה לבית משפט לתביעות קטנות בקריות, נגד החברה והמנכ"ל, לביטול הרכישה והשבת המכשיר בטענה להטעיה וטעות.

הרופא טען כי עלויות התחזוקה לא נמסרו לו טרם רכישת המכשיר, מדובר בעלות שנתית גבוהה, ולכן ביקש לבטל את העסקה בקיזוז תקופת השימוש במכשיר.

המוכר טען כי בקישור לאינטרנט ששלח לרופא, לפני הרכישה, מופיע מידע על תחזוקת המכשיר ועל העלויות הנדרשות, ואף כתב לו בהודעה על תדירות התחזוקה.

הרשם הבכיר יניב לוזון דחה את רוב הטענות וקיבל את התביעה בחלקה. נקבע כי קיימת חזקה על מי שחתם על הסכם שהוא מבין את תוכנו. הרוכש שאל שאלות על התחזוקה, אך לא שאל על העלות. "על התובע היה לעיין באתר החברה ולשאול את השאלות עליהן לא קיבל מענה. משלא עשה זאת, הרי שאין לו אלא להלין על עצמו", נפסק.

עוד נקבע כי אפילו אם היה מדובר בטעות, העובדה שהמכשיר כבר שנה אצלו מחזקת את הקביעה כי אין מקום לבטל את העסקה.

הטענה להפרת חובת תום-הלב במשא-ומתן התקבלה חלקית. נקבע כי אין בהתנהלות המוכר והחברה חוסר תום-לב. "עם זאת, טעות שבתום-לב של הנתבעים היא זו שהובילה את התובע לבצע את העסקה, אך לא כזו המזכה בביטולה, שכן לתובע יש אשם תורם".

"התובע הינו איש משכיל, מכיר את רזי המקצוע וידע כי נדרשת תחזוקה למכשיר מסוג זה. קיימת חזקה כי קרא את המידע עת הסכים לרכוש את המכשיר", צוין.

עם זאת, נקבע כי "לפנים משורת הדין, הרי שיש בהצעת הנתבע לבצע טיפול ראשון ללא עלות, די כדי להסדיר את המחלוקת בדרך שעשויה לשמר את יחסי האמון ביניהם".

נפסק כי החברה תשלם את עלות האחזקה לשנה הראשונה והוצאות בגובה 500 שקל.

משמעות הפסיקה: חזקה על מי שחתם על הסכם שהוא מבין את תוכנו, ובפרט כשמדובר באדם משכיל.

מספר תיק: 76106-07-24

פרטי המקרה: בני זוג חיו כידועים בציבור במשך 16 שנים, במהלכן נולדו להן שתי בנות. שנה לפני שהפכו לידועים בציבור, רכשו האישה והוריה דירה ששוויה היה אז 970 אלף שקל, ונרכשה בחלקה בכספי הורי האישה.

במהלך הקשר חיו בני הזוג בדירה, חלק מהזמן יחד עם ההורים, עם הסבתא ועם בתה של האישה מקשר קודם. ב-2019 נפרדו בני הזוג, וב-2021 הועברו הזכויות בדירה לצד ג'.

הגבר תבע את האישה ואת הוריה וטען כי הוא זכאי למחצית מהזכויות הדירה לאחר מכירתה, בקיזוז המשכנתא, בשווי 900 אלף שקל. הוא גם טען כי הוא זכאי לשיתוף בנכס מכוח חזקת השיתוף בנכסים בין ידועים בציבור, בחלקה של האישה העומד על שליש.

הלכת השיתוף קובעת חזקה בנוגע לבני זוג החיים יחד ומקיימים משק בית משותף, לפיה הרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים הוא רכוש משותף להם, זאת בהיעדר ראיות ברורות לכך שהתגבשה הסכמה אחרת.

השופטת עפרה גיא מבית המשפט לענייני משפחה באשדוד דחתה את תביעת הגבר על כל חלקיה. היא קבעה כי לא הוכח שהייתה לאישה כוונה לשתף בחלקה בדירה, וכי המגורים של הגבר בדירה אינם הוכחה מספקת.

ההחלטה התבססה על כך שלא הוכח כי הגבר שילם משכנתא באופן קבוע; בדירה התגוררו בני משפחה נוספים; והדירה נרכשה על-ידי האישה והוריה לפני החיים המשותפים, גם אם חלק נכבד מהמשכנתא שולם בתקופת החיים המשותפת.

נקבע גם כי בני הזוג לא נהגו בשיתוף בנכסיהם. לכל אחד היה חשבון בנק נפרד בו השתמש. האיש לא שיתף ברכושו ולא ראה ברכבו או בדירה שירש מאמו המנוחה רכוש משותף.

צוין כי "התמונה המצטיירת היא שהאיש סבור כי על האישה לשתפו ברכושה, אולם הוא אינו נדרש לעשות כן, ואף אין לו כל כוונה לשתף האישה בזכויותיו".

טענתו העיקרית של האיש, לפיה הוסכם בין הצדדים שהדירה תהיה שלו ושל בת זוגו, ובלבד שהם ישלמו את המשכנתא - נדחתה. הטענה לא נתמכה בהסכם בכת,ב והגבר לא הצליח להוכיח כי שילם בעצמו תשלומי משכנתא. הנתבעים הוכיחו כי שילמו את המשכנתא.

התביעה נדחתה במלואה, והאיש חויב ב-30 אלף שקל הוצאות.

משמעות הפסיקה: מגורים משותפים בקשר של ידועים בציבור אינם מספיקים כדי להוכיח רצון לשתף בנכס.

מספר תיק: 14548-07-22