לכלבים המסוכנים יצא שם רע, אבל הסטטיסטיקה מספרת סיפור מורכב

אפרת הוא יזם ובעל חברות בתחום האנרגיה הירוקה וחובב טבע. במדור "תרבות חיות" הוא כותב על התנהגותם של בעלי החיים.

בתור ילד גדלתי עם כלבים.

את רוב הילדות העברתי עם הכלב המשפחתי שלנו, ״תרד״, שהיה עירוב של שני גזעים קטנים. הוא שקל 6 ק״ג והיה כלב משפחה נהדר, רגוע וחברותי.

● לא שוכח פרצופים: הזיכרון המדהים שהפך את העורב לאימת הרחוב
● מזג נוח, אבל עדיין טורף: על הכריש העפרורי שתקף השבוע בחדרה

בפעם היחידה אי פעם שתרד נשך מישהו, הקורבן היה האחיינית שלי, שהייתה אז בת שנתיים, אי שם לפני 20 ומשהו שנה. היא זחלה אליו מבלי שחששנו, משכה לו בזנב - והוא נשך אותה ביד.

הנשיכה הייתה שטחית, אבל היא לימדה אותנו שלכלבים יש גבולות ברורים ונפש מורכבת, גם אם מדובר בבני משפחה, בעיקר אלה שמבלים מעט בסביבת הכלב, כמו בני המשפחה המורחבת.

האירוע הטרגי האחרון של התינוקת שננשכה השבוע על ידי פיטבול בקריית ביאליק ומתה, העלה שוב לכותרות את כלבי הטרייר.

חינוך לא נכון שמתורגם לאלימות

רוב גזעי הטרייר נוצרו למטרות פנאי וציד, ורק מיעוטם - האמסטף (אמריקן סטפורדשייר טרייר), בול טרייר והאמריקן פיטבול טרייר - אומנו למטרות שמירה והגנה. אלה כלבים שבנויים היטב, שריריים מאוד ובעלי לסת אימתנית.

במשך מאות שנים, בני האדם בודדו את קבוצת הכלבים הזו, בחרו ממנה את החזקים ביותר והחכמים ביותר ואימנו אותם למטרות הגנה עצמית ותקיפה.

מדובר בגזעים חכמים להפליא וטובי לב שרק בגלל חינוך לא נכון יכולים לפתח קשיי התנהגות, שברוב המקרים מתורגמים לאלימות. כשפוטנציאל הנזק הוא כל כך גבוה, יש סבירות גבוהה למדי שהתקיפה תיגמר בתוצאות טרגיות.

האם זה אומר שאסור לבני אדם לאמץ את אותם גזעים? התשובה היא חד משמעית לא. אבל נדרשות יכולות גבוהות מאוד של הבנה בגזעים הספציפיים הללו, שאינם מתאימים לרוב האוכלוסייה, כי הבעיה היא לא בכלב, היא בבעליו ובחינוך שהוא מעניק לו.

שמונה גזעים מסוכנים שדורשים יחס אחר

החוק משנת 2002 המסדיר במדינת ישראל את האפשרות להחזיק כלב, מכל סוג, הוא "החוק להסדרת הפיקוח על כלבים״. החוק כונן את המושג ״גזע מסוכן״, המתייחס לגזעי כלבים מסוימים שהחזקתם כפופה לתנאים נוקשים בהשוואה להחזקת כלב שאינו מוגדר מסוכן.

מתוך כלל גזעי הכלבים הקיימים כיום, מונה החוק שמונה גזעים הנחשבים מסוכנים. מדובר על כלבים מגזע אמסטף, בול טרייר, דוגו ארגנטינו, טוסה יפני, סטאף אנגלי, פילה ברזילאי, רוטווילר ופיטבול. אותו חוק דורש כי על כלב כזה להיות עם זמם פה (מחסום) בציבור ובסביבת ילדים מתחת לגיל 16, ורצועה קצרה (עד שני מטרים) כשהוא בטיולים בחוץ. בנוסף כוללות ההגבלות חובת סירוס ועיקור ואיסור סחר בין אנשים (למעט אגודות דוגמת צער בעלי חיים).

לפי דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מיוני 2021, בשנים 2016-2020 אירעו 9,330 אירועי נשיכה של כלבים בישראל, מהם 435 של כלבים מסוכנים - קרי 4.7%. מספר הנשיכות הרב ביותר בשנים הללו היה של כלבי פיטבול - 337 מקרים. יודגש כי מדובר רק בכלבים רשומים (שכן יש רבים שאינם רשומים), וכי גם כלב המעורב בכלב מסוכן ייחשב ככזה.

טראומת הקרבות נטבעה בהם עמוק

בעלי אותם כלבים שהוגדרו כגזע מסוכן, הם לרוב בעלי ניסיון עם הגזע. הם יודעים כיצד לחנך את הכלב מגיל צעיר, או מסתייעים בעזרה מקצועית, מכירים את החסרונות שלו ונהנים גם מהיתרונות הרבים - היות ומדובר בכלב נאמן, חכם וטוב לב. חרף המוניטין הרע, זהו כלב משפחה נהדר.

הבעיה בראש ובראשונה מתחילה בחינוך לקוי. משפחת הטרייר אומנה בסלקציה קפדנית לשמירה והגנה. בהמשך, ולאורך שנים רבות, רוע האדם עירב את אותם גזעים בקרבות כלבים, וניצולים רבים מאותה תעשייה אומצו (למזלם) על ידי אנשים טובים, אך טראומות הקרבות וההתעללות נטבעו בהם עמוק.

כל עוד הכלב זכה בבעלים עם ידע וסבלנות, פוטנציאל הנזק ממנו הוא אפסי. זה נכון לכלבי הטרייר, וזה נכון גם לכלב מעורב במשקל של 6 ק״ג בלבד.

דרושים ניסיון והנחיה מקצועית

בצער רב, הרבה מאמצי כלבים, או רוכשי כלבים, בוודאי אם מדובר על אלה שמוגדרים ״גזע מסוכן״, אינם מסוגלים להשקיע את הזמן הדרוש בחינוך הכלב ובדרך הארוכה בהתאמתו למסגרת המשפחתית. לחילופין, הם אינם יודעים כיצד לעשות זאת ואינם נעזרים בעזרה מקצועית.

קשה להבין מה בדיוק גרם לכלב לתקוף במקרה הטרגי בשבוע שעבר. יכול להיות שהתינוקת זחלה לכיוונו של הכלב ואולי אף הציקה לו.

חשוב לזכור גם את מורכבות הנפש של כלבים, במיוחד אם מדובר בבן משפחה חדש. קנאה ועקב כך תגובות אגרסיביות, הן תופעות נפוצות אצל כלבים. בכך הם מבקשים להרתיע כך שיישמר מהם מרחק. נשיכה אחת קטלנית מספיקה להביא לתוצאות טרגיות, בעיקר בילדים.

מצופה מאיתנו, בתור בעלי הכלבים האחראיים עליהם, להימנע מלשים את הכלב, את היקרים לנו מכל או את הסביבה בסיטואציה כזו. כי כשפוטנציאל הנזק הוא כה גבוה, לא לוקחים סיכון. אף פעם.