טראמפ "לא עומד בשום צד": מה מלמדים אותנו שישה חודשים של עסקאות ושל שורות תחתונות

זה שישה חודשים לפחות שאנחנו חוזרים ומוזהרים, כי דונלד טראמפ הוא נשיא של עסקאות ושל שורות תחתונות, Transactional באנגלית צחה. והפירוש? הוא מחוסר סנטימנטים ונאמנויות. עיתונאי שאל אותו השבוע לצד מי הוא עומד במלחמת רוסיה־אוקראינה. הוא ענה, "אינני עומד בשום צד, אני עומד לצד האנושות".

הנה כי כן, המלחמה באוקראינה מספקת משוואה קלאסית של טובים ורעים, תוקפנים ומתגוננים; אבל אפילו כאן "שום צד" לא מעורר בו אהדה טבעית.

אפשר לייחס את זה לנוסחת "אמריקה תחילה", שהוא שאל מעידן הבדלנות האמריקאי בין שתי מלחמות העולם. אבל, כפי שאמר הנשיא רוזוולט לפני כניסת ארה"ב אל מלחמת העולם השנייה, גם אם ארה"ב חייבת להישאר ניטרלית במעשה (מתוקף חוק של הקונגרס), "אינני יכול לבקש מכל אמריקאי להישאר ניטרלי במחשבותיו".

זו תזכורת הכרחית לפי דעתי כדי להסביר את מגמת פניו של טראמפ. ספק אם הוא הפגין אפילו פעם אחת נטיית לב לטובת הדמוקרטיות המערביות בתור שכאלה; ספק אם הוא התנער אי פעם מן הדיקטטורות באשר הן.

לפני חודשיים ויותר ראינו אותו מסייר בחצי האי ערב ויוצא מגדרו לקשור כתרים לעריצים מורשתיים. ארצות כמובן רשאיות לפעול לטובת האינטרסים שלהן גם אם הם אינם מתיישבים עם דמוקרטיה. אבל אצל טראמפ נראה בעליל שהוא מעדיף משטרים סמכותניים על פני משטרים דמוקרטיים.

הארץ שקיבלה 310 מיליארד דולר

כל זה חשוב מפני שישראל הסתמכה במרוצת השנים על מאגר גדול של רצון טוב מצד זרים, שאהדתם כלפיה היתה מושרשת בסנטימנטים. ישראל יצאה נשכרת מהדגשת מעמדה כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

זה לא מעניין את דונלד טראמפ אף כמלוא הנימה. ציפיות השורה התחתונה שלו חלות גם על ישראל, ואולי במיוחד על ישראל. הוא זוכר היטב שהיא קיבלה מארה"ב במהלך השנים סכום כולל של 310 מיליארד דולר, בהתאמה לאינפלציה (נתוני המועצה האמריקאית ליחסי חוץ).

"הידיד הגדול ביותר של ישראל בבית הלבן", חזר ראש הממשלה וקרא לטראמפ. הנשיא אמנם גילה ידידות בנקודות קריטיות, אבל מוטב להיזהר מלראות כאן נוסחת פעולה קבועה.

עודף הלהיטות לקבל כפשוטו את חזון "הריביירה בעזה", ולחזור עליו פעם אחר פעם, לימד משהו על הקושי הישראלי בפיענוח טראמפ. הוא איש שנוכחותו הציבורית כרוכה בהקנטת חושים ובהפרכת ציפיות. לא פעם הוא אומר את ההיפך, כדי לשנות את נושא השיחה ולעורר תשומת לב. אין כל טעם להזכיר לו שהוא אמר משהו, כאשר הוא מעמיד פנים שלא אמר.

הנשיא הזה רשם שורה ארוכה של הצלחות בחצי השנה הראשונה של כהונתו. אפשר שהוא רב־כוח יותר מכל קודמיו ב־60 השנה האחרונות. זה בהחלט עשוי להשתנות, אבל זו קריאה סבירה של המצב כיום. הצלחתו אינה נובעת מחריש שיטתי של הקרקע. היא בעיקרה תוצאה של יכולתו המבריקה לעקר כל ניצן של התנגדות ושל ביקורת.

הוא עושה ניסיונות בלתי פוסקים לחתום על עסקאות, או להביא זרים לחתום עליהן זה עם זה. אנשים המיטיבים להכיר אותו אומרים שהוא לא מתעניין בפרטי העסקאות, כל זמן שהוא יכול לטעון כי הן הושגו. זה ניכר בהכרזותיו על הסכמי סחר "פנטסטיים", שלא היו אלא טיוטות וראשי פרקים.

הוא היה להוט להודיע על הסכם שלום בין רואנדה לקונגו, שהיה משאת נפשם של מתווכים במשך שנים. הוא הודיע כי הציל את העולם ממלחמה גרעינית, כאשר הביא "שלום" בין הודו לפקיסטן. בשני המקרים האלה, התערבותו אמנם הועילה לצינון זמני של סכסוכים, אבל בוודאי לא התקרבה להשכין שלום. זו חולשה ניכרת של הדיפלומטיה שלו, מפני שהיא מסגירה את קוצר רוחו הטבעי. ספק אם הוא היה יכול לעשות מעשה ג'ימי קרטר בקמפ דייוויד עם בגין וסאדאת.

מן המפורסמות שהוא הבטיח לסיים את מלחמות אוקראינה ועזה "בתוך 24 שעות". אילו מסקנות הוא מסיק מן הכישלון? שמענו את ההסברים שהוא נתן: כאשר ילדים מתקוטטים בפארק, לא תמיד יש צורך להפריד ביניהם; לפעמים מוטב להניח להם להוציא קיטור כדי להשתחרר מאיבתם.

פרשת הצוללות (האוסטרליות)

הלהיטות לשורה התחתונה מביאה אותו לקשור מהלכים פוליטיים ודיפלומטיים ברווחים חומריים לארה"ב. הוא רוצה שוויון מלא ביחסי סחר, אפילו עם הארצות הקטנות והעניות ביותר; הוא רוצה מתכות נדירות, הוא רוצה מוליכים למחצה; הוא מצפה שארצות ישקיעו בארה"ב אם הן רוצות להיכנס אל שווקיה; הוא רוצה למלא את צורכי ארה"ב בפלדה מייצור פנימי בלבד, אף כי ייצור כזה יחסר היגיון כלכלי.

הוא מהלך אימים. כשהוא מנסה להלך קסמים, הוא חוזר ומועד, בעיקר מפני שאינו מקשיב. והוא אינו מקשיב, אומרים מבקריו, מפני שהוא משתעמם על נקלה.

בתולדות יחסי החוץ של ארה"ב, לפחות במאה השנה האחרונות, שמור מקום מיוחד למושג "המשכיות". היינו, גם אם ממשלים מתחלפים, וגם אם הם מייצגים הפכים רעיוניים ופוליטיים, הם ממשיכים את מורשת מדיניות החוץ של קודמיהם. ארה"ב יצאה למלחמות, כרתה בריתות, קירבה ארצות והרחיקה אותן על יסוד דיון והצבעה (כאשר נדרשה הצבעה) ששיקפו בדרך כלל התחייבות להמשכיות. בעלי ברית, פורמליים ולא־פורמליים, היו רשאים להניח שהם יוסיפו להיות בעלי ברית גם לאחר הבחירות הבאות. הם היו רשאים להניח שארה"ב תעמוד בהסכמים איתם.

כדאי לשים לב בימים האלה לסיפור הצוללות הגרעיניות האוסטרליות. אוסטרליה חתמה הסכם עם הנשיא ביידן לרכוש שלוש עד חמש צוללות גרעיניות ב־15 השנה הבאות בהיקף של 239 מיליארד דולר (של ארה"ב), ולהשקיע שני מיליארד דולר בהגדלת כושר הייצור של מספנות אמריקאיות. אוסטרליה היא בעלת ברית חיונית באוקיינוס השקט, בייחוד כלפי סין.

טראמפ השעה את ההסכם הזה, כדי לבדוק אם לארה"ב יש די צוללות גרעיניות משלה. האוסטרלים נדהמים מן הצינה שהם פוגשים בוושינגטון, אם כי הם מוסיפים לעמוד בתנאי התשלום. הם עמדו לצד ארה"ב בכל מלחמה מאז מלחמת העולם השנייה. אם הם לא יכולים לסמוך על המשכיות, מוטב שכל ארץ העושה עסקים עם טראמפ תוריד את רמת ציפיותיה.

הקנצלר של גרמניה נשא נאום מלא להט בתחילת החודש. הוא דיבר בו על נשיא רוסיה פוטין ועל הנשיא טראמפ, שלא נכחו. "אנחנו לא עומדים להיכנע", הוא אמר לפוטין. "אנא עמוד לצידנו", הוא אמר לטראמפ. "אנחנו נמצאים באותו העמוד", זאת אומרת באותו הצד.

80 שנה משפט כזה היה נחשב למובן מאליו. לא עוד. איש אינו יודע באיזה צד יעמוד טראמפ בשנה הבאה, או בחודש הבא.

רשימות קודמות ב- yoavkarny.com וב- https://tinyurl.com/yoavkarny-globes ציוצים באנגלית @YoavKarny , ציוצים בעברית @KavHamashve.