דוד טרטקובר נתן שפה חזותית למוזיקה הישראלית

מבחינה מסוימת העטיפות של דוד טרטקובר לא רק קישטו אלבומים, אלא במידה רבה פענחו אותם עבור המאזין. למרות מגוון סגנונות רחב של עטיפות אלבומים שהוא חתום עליהן, שתי תמות מרכזיות חזרו פעם אחר פעם. הראשונה היא דחיקת פניהם של האמנים החוצה לטובת סטוריטלינג.

● האמן וחתן פרס ישראל לעיצוב דוד טרטקובר מת בגיל 81
● אלון אבוטבול הפך תפקידים לגדולים מכפי שנכתבו

תחת ידיו, עטיפות האלבומים לא היו מיתוג של מוצר או של אמן, אלא תזה על היצירה. סוג של הצהרה תרבותית. הוא לא "מחק" את זהותם של האמנים, אלא מסגר אותם מחדש והכניס אותם לקונטקסט. הסילואטים הממוספרים מ-1 עד 6 של להקת ששת (שכללה בין היתר את יהודית רביץ ושם-טוב לוי) הציעו קולקטיב מוזיקלי עשיר יותר ממה שכל צילום קבוצתי היה יכול. צללית הפרופיל של מתי כספי ב"צד א' צד ב'", אלבום גרסאות של כספי לשירים שכתב בעבר עבור אחרים, הפך את העטיפה לדימוי מוצלח על מערכת היחסים בין יוצר למבצע.

גם כשכבר בחר להשתמש בפורטרטים, אלה בדרך כלל לא היו צילומי סטודיו מהוקצעים אלא תמונות אישיות, שכמו נלקחו מתוך אלבום פרטי, ונועדו לייצר אינטימיות, לא הערצה, כאילו המוזיקה היא שלוחה אישית של האמן יותר מאשר פרפורמנס. כך הפכו עטיפות אלבומים של אריק איינשטיין ("שבלול"), יהודית רביץ ("דרך המשי") או חווה אלברשטיין ("התבהרות") להמשכים טבעיים של האדם שמאחורי הקול, לא של הכוכב.

אבל יותר ממינימליזם עיצובי ואינטימיות בלתי אמצעית, טרטקובר הקפיד בהרבה מאוד עיצובי אלבומים לתקשר גם היפר-פמיליריות מקומית, בעזרת התמה החוזרת השנייה והיא מסגור התרבות הישראלית באמצעות חפצים. המאפרה המעושנת של "מחכים למשיח" לא רק כדימוי להמתנה עצבנית, אלא לתחושת המחנק היומיומית שהיא התוצר של הרגלים לא טובים. פעמון הדלת המינימליסטי עם שמו של מתי כספי הוא הזמנה לכניסה לחלל פרטי, שהופך את האמן מגאון מרוחק לשכן בבניין, הרדיו הישן של חנן יובל או המפה ממשחק הקופסא של "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ג''' של אריק איינשטיין - אלה לא היו רק לשם נוסטלגיה, אלא מעין אמירה על איך זיכרון גיאוגרפי נוצר. חפצים שאמרו יותר על התרבות והאמוציות שמאחורי האלבום יותר מכל דיוקן של אמן.

אצר את הזיכרון של המוזיקה הישראלית

בסופו של דבר, טרטקובר עיצב יותר מסתם עטיפה. הוא יצר ואצר את הזיכרון של המוזיקה הישראלית, ובמידה רבה הגדיר מחדש מה אלבום יכול להגיד למאזין עוד לפני שנוגן ממנו תו אחד. אלו עטיפות שהציעו סוג של "האזנה מודרכת" דרך מרקמים יומיומיים ושפה ויזואלית שמגלה את מה שמסתתר בתוכן. חינוך לראות מוזיקה לא כצלילים בלבד, אלא כפרשנות של מקום, זמן ונפש. אם אריק איינשטיין, שלום חנוך, מתי כספי ואחרים נתנו לישראל את הפסקול שלה, טרטקובר הוא זה שנתן להם שפה חזותית שנכנסה עמוק לתוך ה-DNA התרבותי הישראלי. אלו עיצובים שמלמדים שמה שאנחנו זוכרים, ושהאופן בו אנו בוחרים לייצג את הזיכרונות האלה, הוא אף פעם לא "תמים". שתרבות מקומית היא קולאז' של סימבולים שמישהו צריך לארגן בכישרון, ועם הרבה תבונה.