בית הדין הכריע: האם אפשר לא לקבל לעבודה מועמד שומר שבת?

עמותת גיל עד מרכז גריאטרי ציבורי אזורי, המפעילה מרכז גריאטרי בבית החולים שיבא (תל השומר), תשלם למדינה דמי שימוש בסך 31.7 מיליון שקל - קבע שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין. הוא דחה את ערעור העמותה, שטענה שהקרקע הוקצתה לה בחינם וללא הגבלת זמן, וקיבל את ערעור המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א.

העמותה שייכת לעיריות רמת גן (62%), גבעתיים (22%), קרית אונו (15%) וסביון (1%), ומפעילה 220 מיטות לחולים סיעודיים ותשושים. לדברי שטיין, "איש לא יחלוק על כך שהעמותה עושה בתוך המבנים הללו עבודת קודש ומספקת טיפול מסור לאנשים הזקוקים לו מאוד בערוב ימיהם. למעשה, העמותה נטלה לידיה, בשיתוף עם בית החולים, מתן שירותי סיעוד ושירותים גריאטריים לאוכלוסייה מוחלשת שאין ביכולתה לדאוג לעצמה - שירותים שבמדינת רווחה כמו שלנו חלים על המדינה".

בנסיבות אלו ניסה בית המשפט להוביל את הצדדים לפשרה, אך ללא הצלחה. "במקום שבו אין פשרה, יש דין; וכפי שנראה להלן, דין זה אינו מיטיב עם העמותה למרות שכוונותיה טובות ופועלה עבודת קודש", כתב שטיין.

העמותה חתמה בשנת 1988 על הסכם עם בית החולים, שלפיו תפעיל את המרכז במתקניו. שיבא הודיע במרץ 2014 שההסכם יבוא לקיצו בינואר 2015, ומאחר שהעמותה ממשיכה להחזיק את המבנים - עליה לשלם למדינה דמי שימוש ראויים, מסביר שטיין. שמאי ניטראלי קבע בהליך במחוזי שהסכום הוא 223 אלף שקל לחודש בתוספת מע"מ, ואין סיבה לסטות מחוות דעתו.

בית המשפט המחוזי קבע שדמי השימוש ישולמו מאז הגשת תביעת המדינה באפריל 2019, אך שטיין קבע שיש לשלמם מאז היום בו פקע ההסכם - כאמור, ינואר 2015. אמנם בשנים שבין שני המועדים ניהלו הצדדים מו"מ, אך עשו זאת תוך שמירת זכויותיהם, ואין לגרוע דווקא מזכויותיה של המדינה משום שהוא לא עלה יפה, הסביר.

מהסכום הכולל (33.7 מיליון שקל) יופחתו 2 מיליון שקל שכבר שילמה העמותה, והיא גם חויבה בהוצאות בסך 10,000 שקל. השופטים יוסף אלרון וחאלד כבוב הסכימו עם שטיין. את העמותה ייצגו עוה"ד ישראל פפר, מירב בן-ארצי וניר פרופר, ואת המדינה - עוה"ד רותם אלקלעי ועדי רון.

משמעות הפסיקה: עבודת קודש לטובת הקהילה אינה פוטרת מדמי שימוש ראויים

מספר תיק: ע"א 4760/23

חוק תביעות ייצוגיות לא מאפשר מימון תביעה שכזאת בידי גורם הפועל למטרות רווח - קובעת שופטת בית המשפט המחוזי מרכז, יסכה רוטנברג. היא דחתה את בקשתו של עו"ד עופר פירט - שותף בכיר במשרד פירט־וילנסקי, יו"ר חברת פירסט ליברה (העוסקת במימון תביעות אזרחיות־מסחריות ובוררויות) ובעל מניות בה - לנהל תביעה ייצוגית במימון החברה.

פירט ביקש לתבוע את חברת מונסנטו האמריקאית, את באייר הגרמנית השולטת בה ואת אדמה־אגן המייצגת אותה בישראל. הוא טען, כי השלוש אחראיות לייצור ולשיווק של קוטל העשבים Roundup, שהתגלה כמסרטן ומסוכן לשימוש, וכי באייר שילמה 10.9 מיליארד דולר ליישוב התביעות שהוגשו בחו"ל בשל הסתרת הסכנות הטמונות בשימוש בו.

הנתבעות ביקשו למחוק על הסף את הבקשה, בנימוק שלא ניתן לממן את ההליכים בידי פירסט ליברה, ורוטנברג קיבלה את עמדתן. לדבריה, בהליך ייצוגי יש תובע מייצג ונתבע - ואין להוסיף גורם מהותי שלישי בדמות המממן, שמעמדו אינו מוסדר בחוק. זוהי חריגה מן המתווה הקבוע בחוק, ולכן אין לאפשר אותו כבר בשלב זה.

"פירסט ליברה חולשת כלכלית על ההליך, היא העמידה את המימון הנחוץ, היא הנושאת בסיכונים הכלכליים שבניהול ההליך, היא גם אמורה לקבל את החזר השקעותיה ואת רווחיה מתוצאות ההליך", אומרת רוטנברג. "ואם פירסט ליברה היא בעל המאה, קשה לקבל שהיא לא תהא גם בעל הדעה, לכל הפחות בעל אחת הדעות".

עוד אומרת רוטנברג, כי המחוקק רגיש במיוחד להיבטים הכספיים של תביעות ייצוגיות, ויש צורך באישור בית המשפט לתשלום הגמול לתובע ושכר הטרחה לבאי כוחו. מכאן, שאין הוא יכול להיות אדיש לסוגיית מימון ההליך עצמו - ומאחר שהמחוקק לא מאפשר במפורש מימון חיצוני למטרת רווח (בניגוד לאפשרויות אחרות שהסדיר), הרי שהוא מונע זאת. עוד העלתה רוטנברג חשש לניגוד עניינים של פירט בין היותו התובע הייצוגי לבין היותו יו"ר פירסט ליברה. היא גם מותחת ביקורת על השחרת פרטים בהסכם המימון שנמסר לה, וזאת בניגוד לשקיפות שבבסיס התביעות הייצוגיות.

את פירט ייצגו עוה"ד רוברט אפשטיין, תומר ברם ואייל גולדנברג, ואת הנתבעות - עוה"ד רון פלג, רותם גלעד ושי גרף.

משמעות הפסיקה: בהיעדר פסיקה של העליון או שינוי חקיקה, גורם מסחרי לא יוכל לממן תביעה ייצוגית

מספר תיק: ת"צ 28974-10-20

חברת קול ביז מילניום, המעניקה שירותי מענה טלפוני לארגונים (כולל עיריות, חברות, קופות חולים ומרכזים רפואיים), לא הפלתה לרעה מועמד לעבודה, כאשר נמנעה מלקבלו לאחר שהצהיר שהוא שומר שבת. כך קובע שופט בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, יוסי רחמים. החברה חיפשה טכנאי IT לתמיכה במערכות מידע ומחשב, וציינה שהמשרה מצריכה "נכונות לשעות נוספות וזמינות גם מחוץ לשעות הפעילות". החברה הסבירה למועמד בשיחה עמו שהיא מחפשת מי שיהיה זמין לתיקון תקלות גם בשבתות. המועמד טען שנפסל מחמת דתו ותבע פיצוי בסך 300 אלף שקל.

רחמים קיבל את הסברה של החברה, לפיו המועמד לא עבר לשלב הבא בתהליך הקבלה לא בשל דתו אלא משום שהמשרה מחייבת זמינות של 24/7. לדבריו, סביר להניח שהמועמד - שהעיד על עצמו שהוא בעל 20 שנות ניסיון בתחום - מודע לצורך זה, שכן הוא אף כתב בקורות חייו שלא הייתה לו בעבר כל מניעה לעבוד מעבר לשעות הרגילות. עוד ציין רחמים, כי החברה הייתה מוכנה בעבר לשכור שומר שבת, שהבהיר שתיקון תקלות שכאלה הוא פיקוח נפש, שכן היא משרתת כאמור גם ארגוני רפואה.

לדברי רחמים, התובע פעל בחוסר תום לב, "המכתים את מעשיו מראשית הפרשה ועד לסופה". הוא לא פנה לחברה לצורכי בירור, לא שלח לה מכתב התראה ואף נראה שרצה לנצל לרעה את ההליך המשפטי. רחמים גם מטיל ספק בהיותו של התובע שומר מצוות, ואומר שעלתה תחושה שהוא הגדיר כך את עצמו רק כדי שיוכל לתבוע בטענה לאפליה מחמת דת.

חשוב להקפיד שחוק שוויון הזדמנויות בעבודה לא יהפוך לקרדום לחפור בו, ושבית הדין לא יהיה כלי בידי תובעים לעשיית עושר בשעה שידיהם אינן נקיות - מדגיש רחמים. הוא אמנם דחה את התביעה שהגישה החברה, באומרו שהוגשה רק כמשקל נגד לתביעה המקורית ושטענותיה לא הוכחו, אך חייב את התובע בהוצאות בסך 10,000 שקל - סכום גבוה מן המקובל בבתי הדין לעבודה. את החברה ייצגו עוה"ד חיה קפלן־טובי ויריב אופק.

משמעות הפסיקה: קיימות משרות המחייבות עבודה של 24/7, ואי קבלה אליהן אינה אפליה

מספר תיק: סע"ש 29974-11-22