אישה רצתה לבטל צוואה. אבל מה עושים כאשר הבעל דמנטי?

בני הזוג ח' ו-ד' חתמו ב-2014 על צוואה הדדית. בשנת 2020 מונו האישה ח' ואחיה כאפוטרופסים לגופו ולרכושו של הבעל, שהיה באותה תקופה דמנטי ואיבד כשירות משפטית.

בשנת 2024 הלך ד' לעולמו. בנו, התובע, הגיש לביהמ"ש בקשה לקיום הצוואה ההדדית של הוריו. מנגד טענה האם כי כשנה טרם פטירתו של בעלה מסרה הודעה על ביטול הצוואה ההדדית לאחיה, האפוטרופוס הנוסף על נכסי בעלה, וכן שלחה העתק לב"כ האפוטרופוס הכללי, ועל כן הצוואה ההדדית לא תקפה.

בתביעה שהגיש באמצעות עו"ד אלי סעדון טען הבן שלא ניתן לראות בהודעות הביטול שנשלחו לאפוטרופוסי המנוח ולב"כ האפו' הכללי, כהודעת ביטול, כמתחייב בחוק. מנגד טענה האם, כי היות והצוואה בוטלה כשהיה עדיין בחיים, כל שהיה עליה לעשות, בהתאם להוראות החוק, היה למסור לו הודעה על ביטול הצוואה. לטענתה, היות והוא היה באותה עת אדם שמונה לו אפוטרופוס, היא מסרה את ההודעה לאפוטרופוס הנוסף ־ ולשם הזהירות אף לאפוטרופוס הכללי ־ ובכך קיימה את הוראות החוק.

חוק הירושה קובע, כי ביטול צוואה הדדית ניתן לעשות כל עוד שני בני הזוג בחיים, באמצעות מסירת הודעה בכתב לבן הזוג השני. כאשר אחד מבני הזוג הלך לעולמו ־ על בן הזוג שנותר בחיים להסתלק מחלקו בירושה כתנאי לביטול.

השופטת נאוה גדיש קבעה, כי מסירת הודעת הביטול לאפוטרופוס של בן הזוג הדמנטי אינה נחשבת למסירה תקפה לעניין החוק. "מסירת ההודעה לבן הזוג האחר על השינוי בצוואה ההדדית, היא מהותית ונועדה ליידע את אותו בן זוג שגם צוואתו בטלה, כך שאם יבחר, יוכל לערוך צוואה חדשה מטעמו", ציינה. היא הוסיפה כי אין די בכך שההודעה "נמסרה" לאדם שכבר איבד את כשירותו המשפטית ואשר מונה לו אפוטרופוס, שכן אותו אדם לא מודע למשמעות ההודעה ואינו יכול לערוך צוואה חדשה.

במצב זה, נקבע, אין תוקף לביטול הצוואה ההדדית באמצעות ההודעה שמסרה הנתבעת לאפוטרופוס. ניתנה לה האפשרות לפעול לביטול הצוואה בדרך הקבועה בחוק, לאחר פטירת המנוח ואם לא תפעל בהתאם יינתן צו קיום צוואה.

משמעות הפסיקה: לא ניתן להורות על ביטול צוואה הדדית שנחתמה על ידי אדם שמונה לו אפוטרופוס, באמצעות מסירת ההודעה על כך לאפוטרופוס.

מספר תיק: ת"ע 28570־11־24

שני קרובי משפחה ניהלו חברת קידוחים שהניבה מחזורים משמעותיים במשך כעשור. ב-2015 החליטו להפריד כוחות, חתמו על הסכם פירוק שותפות ואף נערכה התחשבנות לעניין היתרות הקיימות בחברה. בתביעה שהגיש טען התובע כי לאחר מתדפיס התנועות בחשבון הבנק של החברה עולה התנהלות לא תקינה בחשבון ומשיכת סכומים ניכרים על ידי שותפו. הוא דרש לפצותו בסכום של 6 מיליון שקל בשל העלמת כספים ושימוש בכספי החברה לצרכים פרטיים של השותף ומשפחתו. באמצעות עו"ד יגאל רוזנברג, ממשרד עוה"ד דורון טיקוצקי ושות', דחה השותף את הטענות וטען כי נערכה התחשבנות והצדדים ויתרו על כל טענותיהם בעניין בהסכמי פירוק השותפות.

השופט יואב פרידמן דחה את התביעה ברובה (מרבית הטענות לא הוכחו), הנימוק המרכזי היה כי בהתחשב בהתנהלות הלא תקינה של החברה, לא ניתן בדיעבד להתחקות אחר הכספים שמשך כל אחד מבעלי המניות. בין היתר עלה במשפט כי בעלי החברה נמנעו מלדווח ולשלם מיסים על תקבולים במזומן, המציאו תלושי שכר פיקטיביים לקרובי משפחה, הצהירו הצהרות שאינן אמת בנוגע לעסקאות נדל"ן ונעשה שימוש בכספי החברה לתשלום הוצאות אישיות.

"עולה חוסר נחת מהתנהלות הצדדים ־ משני העברים. עלה כי 'שיקולי מס' הנחו אופן פעולתם העסקית של השותפים (ממין העלמות הכנסות ודיווחים לא נאותים הן בפן ההכנסות הן בפן ההוצאות)", כתב השופט וקבע, כי אף שהנתבע, שהיה אחראי על הניהול הכספי של החברה, לא הביא חשבונות מהימנים, גם לתובע יש אחריות לכך שלא ניתן לערוך התחשבנות.

השופט הוסיף, כי במסגרת פירוק השותפות סיימו הצדדים את ההתחשבנויות ביניהם, אך גם לו התקבלה הטענה שההסכמים לא היוו ויתור תביעות, לא ניתן לבצע התחשבנות בין הצדדים בהיעדר היכולת לחלץ שורה תחתונה של יתרת זכות לטובת מי מן הצדדים, עקב התנהלותם הפיסקלית בחברה לאורך שנות פעילותה.

בית המשפט חייב את הנתבע להחזיר לתובע רק כ־104 אלף שקל בגין החזר מס שהגיע לחברה, אבל הועבר לחשבון פרטי של הנתבע.

משמעות הפסיקה: יש חשיבות לניהול תקין של החשבונות בעסק, לא רק מול רשות המיסים, שכן ניהול לקוי עלול לסכל את היכולת להוכיח תביעות כספיות.

מספר תיק: ת"א 22093־02־23

חברה העוסקת ביזמות בתחום ההתחדשות העירונית הגישה תביעה על סך 155 אלף שקל, מכוח חוק איסור לשון הרע, נגד מספר נתבעים בטענה כי נקטו נגדה בהליכי הוצאה לפועל שלא כדין, שבעקבותיהם הוטלו עיקולים שלא כדין. לתובעת היה חוב כספי נוכח הוצאות שנפסקו לטובת הנתבעים, בגינו נפתח תיק הוצאה לפועל. בתיק הוטלו עיקולים על נכסי התובעת אצל 13 מחזיקי, לאחר שנמסר שיק על מנת לפרוע כנטען את החוב.

בין הצדדים היתה מחלוקת, האם החוב בתיק ההוצאה לפועל נפרע. התובעת, באמצעות עו"ד ניר יאיר, הציגה החלטה בבקשת פרעתי שהגישה (טענה כי פרעה את החוב), בה צוין שהבקשה התקבלה, כפי הנראה בהיעדר תגובה. הנתבעים טענו, באמצעות עו"ד חגי הופן, כי החוב לא נפרע במועד הטלת העיקולים וכי עומדות להם הגנות מכח חוק איסור לשון הרע, בהן העובדה כי ההחלטה על העיקולים ניתנה ללא מעורבותם והייתה החלטה של גורם שיפוטי.

הדיון סבב סביב השאלה האם הטלת העיקול מהווה פרסום לשון הרע כלפי התובעת, ואם כן האם עומדות לנתבעים הגנות מכוח חוק איסור לשון הרע. השופט אביים ברקאי דחה את התביעה וציין כי השאלה טרם הוכרעה בעליון, אך "עם זאת, הדעה הרווחת בפסיקת בתי המשפט היא כי הטלת עיקול מהווה הוצאת לשון הרע". למרות זאת, במקרה הנדון נקבע כי לא מדובר בלשון הרע שכן נכון למועד הטלת העיקולים, לא שילמה התובעת את מלוא חובה כלפי אחת הנתבעות "וספק האם ניתן במקרה של הטלת עיקול כדין לראות בפרסומים שפורסמו ככאלה העלולים לפגוע ולהשפיל את התובעת". עוד הוסיף, שאף אם היה קובע, כי היה בעיקולים משום פרסום לשון הרע, מדובר ב"פרסום מותר" שכן רשם ההוצאה לפועל נחשב כבעל סמכות שיפוטית.

משמעות הפסיקה: הטלת עיקול אינה מוסיפה כבוד לנשוא צו העיקול ובמקרים מסוימים אפשר שהיא גם פוגעת ומהווה לשון הרע, אך כאשר הצו משקף חוב קיים עומדת הגנה למבקש הצו.

מספר תיק: ת"א 42821־03־23