מי יפוצץ את הגשר של קרנות ההשתלמות

וכך, כמו שהשמש זורחת ושוקעת, מגיע שוב אותו ניסיון חוזר של משרד האוצר לבטל או לצמצם את הטבות המס על קרנות ההשתלמות. בלי לדעת את העתיד אני מעז להסתכן ולחזות שגם הפעם, הניסיון ייכשל.

המוטיבציה של האוצר ברורה: ההטבה עוזרת בעיקר לבעלי הכנסות גבוהות ועולה הרבה מאוד כסף (יותר מ-10 מיליארד שקל בשנה, ההטבה השלישית בשוויה במשק). במילים שלהם, "71% מההטבה בהפקדה מוענקים לשלושת עשירוני ההכנסה העליונים, כאשר החציון התחתון נהנה יחדיו מפחות מ-10% מסך ההטבה". לאורך 36 שנה, חישבו באוצר, עובד בעשירון העליון ייהנה מהטבה מצטברת של 173 אלף שקל, פי 5 מעובד בעשירון החמישי ופי 150 מעובד בעשירון התחתון.

מי שבכל שנה נעמדת על הרגליים האחוריות כדי למנוע את הגזרה - כלומר נלחמת כדי לא לעזור לחלשים - היא ההסתדרות. בפעם האחרונה היא הגיעה לסיכום עם האוצר על ביטול יום הבראה כדי למנוע את ביטול ההטבות. בהסתדרות תמיד מסבירים שזו הטבת המס היחידה לשכירים במגזר הציבורי.

אז כן, באופן אולי מוזר, ההטבה הזו לעשירונים הגבוהים הפכה למלחמה הקדושה של ההסתדרות ול"עז" הקבועה של האוצר, שנכנסת בכל פעם לדיוני התקציב ולבסוף יוצאת החוצה. ניתן רק לתהות איזו גזרה אמיתית מתככנים השנה באוצר שבשבילה הכניסו, שוב, את העז הזו. כללי המשחק ידועים לכולם. פה אף אחד לא מנסה לפוצץ את הגשר.

נתנאל אריאל

תומכי נתניהו לא ידעו את נפשם מהתלהבות. ראש הממשלה, השרים, יו"ר הכנסת, הח"כים מהקואליציה והקהל ביציע נעמדו על רגליהם והריעו. הדיון החגיגי, שגם כך הפך לאירוע פוליטי בהשתתפות מקורבי הזוג נתניהו ועסקני ליכוד (אבל ללא נשיא העליון והיועמ"שית, שלא הוזמנו), הפך באחת למפגן של התלהמות נגד מערכת המשפט.

עד כאן אין הפתעות. טראמפ היה טראמפ, ומהקואליציה מזמן אין ציפיות. האכזבה הגיעה ממי שאמורים היו להגן על שלטון החוק - הנשיא הרצוג והאופוזיציה.

למרבה התדהמה, הרצוג בחר לקום על רגליו כמחוות כבוד לטראמפ. נשיא המדינה אמנם לא מחא כפיים, ומבטו הסגיר מבוכה, אך הוא עמד שם, מחייך כנער בר מצווה, בשעה שמערכת המשפט הישראלית הועלתה על המוקד. גם אחרי הדיון לא נשמע קולו.

חמור מכך, מקרב הח"כים באופוזיציה לא נמצא ולו צדיק אחד בסדום שמצא לנכון למחות. כולם רק ישבו בכיסאות, מחכים שהרגע המביך יחלוף. אלה, שלרוב ממהרים לעוט על כל הזדמנות לחשיפה תקשורתית, לא העזו לצאת נגד ההשתלחות בדמוקרטיה הישראלית.

דומה, כי הפחד לצאת נגד טראמפ הפופולרי, ועוד רגע אחרי שבזכותו שוחררו החטופים, הצטרף לפחד אחר שמלווה כבר שנים את האופוזיציה - להשמיע את קולה.

עמירם גיל

ובעולם מקביל, בישראל מנסים להנציח את אירועי 7 באוקטובר. כן, עוד מוקדם מכדי לשפוט, אבל שנתיים אחרי האירוע, מדינת ישראל אפילו לא יודעת באיזה יום היא מציינת אותו. אלו עושים טקסים ב-7.10, ואלו רוקדים בשמחת בית השואבה. אלו מציינים יום זיכרון לאומי בכ"ד תשרי (שחל ביום חמישי האחרון), ואלו בקושי יודעים על קיומו.

ובכל זאת, השבוע, באותו יום זיכרון לאומי מצאתי מעט נחמה. וכרגיל, אמת מארץ תיצמח - היא הגיעה מלמטה, מהאזרחים. מיזם "זיכרון 710", שהוביל תושב בארי יניב הגי, אסף עד היום קרוב למיליון הודעות וואטסאפ מיום הטבח. יש שם לחץ, חרדה, בלבול, וגם נקודות אור ורצון לסייע. ההודעות שמורות בארכיון לאומי, אך ביום הזיכרון הוחלט לפרסם את חלקם: לאורך כל היום רצו באתר הודעות שנשלחו בשעה המקבילה ב-7 באוקטובר. ב-6 וחצי אפשר היה לחוות הבלבול, מאוחר יותר הגיעה הפאניקה הבלתי נגמרת. אי אפשר להסיר את העיניים.

 מתוך פרויקט ''זיכרון 710''. אירוע אחר / צילום: צילום מסך

איני יודע איך צריך לציין את האירועים, אך הגי הבין שיש כאן אירוע אחר. בסדרי הגודל, בטראומה, וגם ברמה הטכנית - זו המלחמה הראשונה שבה הכול מתועד דיגיטלית. המלחמה הראשונה שאפשר לחזור ולהבין מה חוו האנשים בבתים. הגי הבין שהאירוע הזה דורש לצאת מהקופסה, להתחבר לכל חלקי המדינה ולהפסיק לחשוב במונחים שהתרגלנו אליהם.

נותר רק לקוות שגם מדינת ישראל תמצא את דרך ההנצחה הראויה. ואם לא, נסתפק בתאריך שיסכימו עליו.

אלון פרל