"סימסה שהיא אבלה": למה נדחתה בקשת אישה לרשת את בן זוגה?

התובעים, בני זוג תושבי רחוב שבזי בבני ברק, מצאו עצמם מתמודדים במשך שנים עם עסק רועש באזור מגוריהם - שכנתם לרחוב הפעילה מביתה עסק להשכרת ציוד לאירועים. הציוד שונע בנגררים ובמשאיות, לרבות בשעות הלילה, דבר שהפריע את מנוחת התובעים ושאר השכנים וגרם לחסימת התנועה ברחוב.

למרות צו הפסקת שימוש שניתן ב־2006, המשיכה השכנה להפעיל את העסק. בנוסף, חרף העובדה שבמשך שנים פנו התובעים שוב ושוב לעירייה ולוועדה המקומית לתכנון ובנייה - אלה, כך נטען, נמנעו מלפעול ביעילות. גם פניות למבקר המדינה וכתבות בעיתונות לא הביאו להפסקת הפעילות.

לאחר שב־2023 נחתם בין התובעים לשכנה הסדר גישור שבו האחרונה התחייבה לסגור את העסק, נמשכה התביעה נגד הוועדה המקומית בלבד בטענה לרשלנות באכיפת החוק. בני הזוג טענו כי הוועדה המקומית הפרה חובתה לפקח ולמנוע שימוש חורג, תוך התעלמות מגזרי דין וממאות תלונות. לפיהם, מחדלים אלו גרמו להם עוגמת נפש קשה, לילות ללא שינה ופגיעה באיכות חייהם. מנגד, הוועדה המקומית טענה כי פעלה לאורך השנים לאכיפת החוק, וגם אם חל עיכוב מסוים, אין זו רשלנות המצדיקה פיצוי.

השופט ערן טאוסיג מביהמ"ש בת"א קיבל את התביעה באופן חלקי וקבע כי הוועדה המקומית התרשלה בכך שלא הפעילה את סמכויותיה כנדרש ולא דאגה לאכוף צווים שיפוטיים במשך שנים. "בית המשפט הדגיש כי גם אם משאביה של הוועדה מוגבלים, אין זה מתקבל על הדעת שגזרי דין יישארו על הנייר בלבד, בעוד שתושבים סובלים ממטרדים מתמשכים", מציין עו"ד נעם קולודני, המתמחה בדיני תכנון ובנייה ונדל"ן. "השופט טאוסיג ציין, כי מדובר ב'מקרה חריג המצדיק הטלת אחריות נזיקית על רשות', מאחר שנוכח היקף התלונות והראיות, הוועדה הייתה צריכה לצפות את הנזק ולהתערב".

משמעות הפסיקה: החלטת ביהמ"ש מציבה תמרור אזהרה לרשויות תכנון מקומיות: גם אי־עשייה או רשלנות עשויות להקים אחריות נזיקית כלפי תושבים

מספר תיק: ת"א 63758-04-21

שני צדדים הסכימו לביצוע שיפוץ בעלות משותפת, בהנחה שהם בעלים במשותף של הנכס שבו בוצע השיפוץ. משהושלם ביצוע השיפוץ והתשלום עליו בוצע, התברר שהנכס אינו בבעלות משותפת - כי אם בבעלות מלאה של אחד הצדדים. האם יש להורות לבעל הנכס להשיב לצד השני את החלק שבו נשא בגין השיפוץ? בכך עסק פסק הדין.

התובעת היא נציגות בית משותף ברח' יצחק רבין בבני עי"ש. הנתבעת היא חברה בעלת הזכויות בכמחצית הדירות בבית המשותף, לרבות תת חלקה 57. ככלל, הנתבעת נושאת ב־50% מעלות תחזוקת הרכוש המשותף, וכאשר ישנן הוצאות משמעותיות או חריגות התובעת נועצת איתה בטרם היא מקבלת החלטה. לחלקה 57 הוצמד גג, אך הצדדים התנהלו בגג לאורך השנים כאילו הוא משותף, ואף הוצבו בו מתקנים של כלל בעלי הדירות, דוגמת דודי שמש.

במהלך חודש ספטמבר 2022 פנה נציג התובעת למנהל אחזקה בנתבעת, הודיע לו על קיומה של נזילה בגג שמצריכה טיפול. הצדדים הסכימו לבצע חידוש איטום לכל הגג ולשאת בחלקים שווים בעלות ביצוע האיטום - כל צד שילם לקבלן האיטום את מחצית התמורה בסך של 25,850 שקל.

ואולם, בשלב מסוים נודע לתובעת שעל פי התקנון המוסכם הגג מוצמד כולו לתת חלקה 57. היא פנתה לנתבעת בדרישה להשבת חלקה של התובעת בביצוע העבודות. לטענת הנתבעת אז נודע גם לה לראשונה שהגג בבעלותה. בתשובה לתביעה טענה הנתבעת, כי ההסכמה בינה לבין התובעת בדבר התשלום מהווה חוזה מחייב ואין לבטלו, וכן כי במידה והייתה יודעת שמדובר בגג שבבעלותה ושעליה לשאת במלוא עלות התיקון, הייתה מבצעת את התיקון בעצמה בעלות פחותה משמעותית.

המפקח על רישום מקרקעין בבית משפט השלום ברחובות, ברק ליפשיץ, קיבל את תביעת ההשבה (ברובה) תוך שהוא קובע כי מדובר בחוזה שנכרת בטעות והתובעת זכאית להחזר - בין אם מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט ובין אם מכוח חוק החוזים - לאחר שלא קיבלה דבר מהחוזה בעוד הנתבעת קיבלה חידוש איטום לגג שבבעלותה.

משמעות הפסיקה: יש להשיב סכומים שהועברו במסגרת חוזה שנכרת בטעות, בין אם מכוח חוק החוזים ובין אם מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט

מספר תיק: 3-161-24

המנוח נפטר כגרוש ב־2022, ולו שני בנים. התובעת, גרושה ולה בת, הגישה בקשה למתן צו ירושה, לפיו היא יורשת מחצית מעיזבון המנוח מכוח היותה "ידועה בציבור", והנתבעים - ילדיו, יורשים יחד מחצית. הנתבעים מתנגדים ומכחישים את היותה "ידועה בציבור".

התובעת טענה, כי הכירה את המנוח ב־1999 ומאז גרו יחד בדירתו, עם בניו ובתהּ. אם ילדיו עזבה את הארץ והתובעת הייתה להם כאם. היא והמנוח בילו יחד בארץ, בחו"ל ובאירועים ושיפצו יחד את דירתו. המנוח נשא בהוצאות הלימודים והטלפון הנייד של בתהּ, וראה בה כבתו.

הנתבעים טענו שהתובעת הגישה את הבקשה לצו ירושה בתוך שלושה ימים מפטירת המנוח. הם גילו על הבקשה רק לאחר כחודש, כשביקשו להגיש בקשה לצו ירושה מטעמם. לפיהם, התובעת אספה מסמכים וחפצים בבית המנוח ביומיים הראשונים ל"שבעה", ולאחר שהתעמתו איתה, עזבה ולא הוסיפה לשבת שבעה. עוד טענו שהייתה מערכת יחסים כלשהי בין אביהם לתובעת, אך היא לא גרה איתו מעולם.

השופטת גילה ספרא־ברנע ציינה כי אין חולק שהתקיימו יחסים כלשהם בין התובעת למנוח - הם נסעו יחד לחו"ל ולחופשות בארץ, היא שהתה בביתו, הוא אהב את בתהּ ושילם עבורה הוצאות מסוימות. עם זאת, נקבע, התובעת לא הייתה רשומה בכל מסמך רשמי כמתגוררת בדירת המנוח, לא היה רכוש משותף, לא חשבון בנק משותף, לא יפוי כוח או מוטבות בפוליסת ביטוח.

עוד ציינה כי התחשבה בין היתר בהגשת הבקשה לצו ירושה שלושה ימים לאחר פטירת המנוח; בכך שיום קודם כבר הייתה מיוצגת; ובכך שלא הייתה חברה בקבוצת הוואטסאפ של דיירי הבניין, וכתבה לשכניו מטלפונו הנייד של המנוח "לכל מאן דבעי" שגם היא אבלה. "בחירת המילים של מי שאינה משפטנית ולא נולדה בארץ מעידה על קבלת ייעוץ משפטי מוקדם", ציינה השופטת, "גם הודאתה כי ניסתה לאסוף מסמכים מדירתו בימי השבעה הראשונים מתיישבת עם תכנון מוקדם של התיק המשפטי". לאור זאת נקבע כי לא התקיים התנאי המצטבר הקבוע בסעיף 55 לחוק להכרה בידועה בציבור לפיו "איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף".

משמעות הפסיקה: אין בקיום התנאי של "חיי משפחה" כדי למלא אחר הדרישות להכרה בבת זוג כידועה בציבור, בהעדר קיום התנאי של ניהול "משק בית משותף"

מספר תיק: ת"ע 7116-01-23, 7054-01-23