בלי נתניהו או אלי כהן: אומן פסלוני מנהיגי הציונות מסביר את הרציונל

בחלונות ראווה של חנויות, ליד הקופה הרושמת ובלא מעט בתים מבצבצות להן עוד ועוד דמויות מוכרות - בהן הרצל, גולדה, ז'בוטינסקי ורפול - מנהיגים ואייקוני תרבות שהפכו לפסלונים בגובה סטמנטרים ספורים, שקשה לאספנים לא לרצות לשים על המדף.

● 9 שנים ללכתה של רונית אלקבץ: האומן שחייו השתנו בזכותה חוזר להשראה שלו
● דוד טרטקובר נתן שפה חזותית למוזיקה הישראלית

אסף הררי לא מגדיר את עצמו אומן, הוא מעדיף את המילה "מזכרתן", אבל הדמויות הקטנות שהוא יוצר הן אכן יצירת אומנות. הררי מציין בימים אלה 15 שנה להקמת "פיסת היסטוריה", מיזם העוסק בעיצוב מזכרות ודמויות ישראליות עם אוריינטציה היסטורית. הרעיון, שהחל להתגבש בשנת 2008 וביקש לתת ביטוי מוחשי לזהות הישראלית-ציונית במרחב, הפך מאז לקהילה של כ־20 אלף מעריצים בארץ ובעולם.

 אסף הררי / צילום: פיסת היסטוריה

"בכלל זה התחיל כתחביב, עם מעט מאוד פריטים", מספר הררי בראיון לגלובס. "זמן קצר אחרי שהשתחררתי מהצבא והתחלתי את הלימודים באוניברסיטה, הבנתי שזה הייעוד שלי - להיות מעצב מזכרות ציוניות. המזכרות היחידות שהיו קיימות עד אז בשווקים, כללו דברים כמו בובות של גמלים, ובכלל לא סיפרו את הסיפור של אומת ההייטק והציונות. יש פה סיפור היסטורי אדיר של דמויות מפתח בעולמות התרבות, מנהיגים, מדינאים ולוחמים, שניתן להנגיש לציבור באופן מודרני".

אקשן פיגר ציוני

כבר בילדותו, להררי (40) הייתה זיקה לפולקלור הישראלי־ציוני ולתקשורת חזותית ועיצוב גרפי. "תמיד נמשכתי לשני הנושאים. אקשן פיגרס ופריטי אספנות היו בני בית אצלי", הוא מעיד. "בחרתי ללמוד מדעי המדינה וכלכלה, אבל לא עזבתי אף פעם את עולם העיצוב והאומנות. במהלך התואר, הבנתי שאני יכול לשלב בין השניים ולעצב מזכרות ציוניות".

כשהקים את "פיסת היסטוריה", הוא השיק מספר מצומצם של פסלונים של מנהיגים מוכרים, כמו ראשי הממשלה דוד בן־גוריון ומנחם בגין. כעבור שנים בודדות, הביקוש עלה וליין הדמויות התרחב. "הרוב המוחלט של ההזמנות הוא מאספנים בארץ, אבל גם מחו"ל יש לא מעט התעניינות", אומר הררי, "היחס הוא משהו כמו 80/20.

"לאחר 7 באוקטובר נרשם זינוק בהזמנות. בעתות משבר, כמו המלחמה או הקורונה, הציבור הישראלי חש יותר פטריוטיזם. למשל, הביקוש למחזיק המפתחות עם כיתוב 'עם ישראל חי' היה מטורף עוד לפני המלחמה - וקפץ עם תחילה".

איך אתה מסביר את זה?
"בסוף, מדובר במותרות. בזמני משבר, אנשים מחפשים דרך להרגיש טוב יותר ומשקיעים כסף במתנות לעצמם ולאחרים. בשילוב עם תחושת הגאווה הלאומית שהתחזקה במהלך המלחמה, זה כנראה הניע את הציבור לקנות את המוצרים שלנו".

"לא אשיק כל דמות"

המלחמה הייתה מאתגרת במיוחד למשק. עסקים התקשו להחזיק את הראש מעל למים תחת סביבת ריבית גבוהה, ירידה בהשקעות ומחסור בעובדים. במהלך 2024, לדוגמה, כ־60 אלף חברות ועסקים נסגרו - זינוק של כ־50% בהשוואה לשנים שבשגרה - כך לפי נתוני חברת המידע העסקי Coface BDI.

בסופו של דבר, העסק שלך פונה לנישה מאוד ספציפית. עד כמה הוא רווחי?
"מדובר בעסק קטן אבל רווחי. אני חי אותו כבר 15 שנה ועובד בו סביב השעון 24/7. היום אני כבר מעסיק שלושה עובדים. יש לנו גם מחסן ומשרד במוזיאון העם היהודי באוניברסיטת תל אביב. עם זאת, לא כל הפריטים רווחים כמובן. מבחינתי, אני מוכר ערכים, ומנסה לגרום לציבור להיחשף לדמויות פחות מוכרות, כך שפסלונים כמו של ז'קלין כהנוב, גאולה כהן או מונטיפיורי לא נמכרים בהיקפים גדולים. השקת דמות עולה מקצה לקצה כ־30 אלף שקל בממוצע. אבל מבחינתי זו מטרה ערכית".

אפרופו ערכים - יש דמויות שאתה מסרב להשיק?
"הכלל שלי פשוט - להשיק רק פסלונים של אנשים שהלכו לעולמם כדי להנציח את המורשת שלהם. לא פעם שאלו אותי עוקבים ברשתות החברתיות: 'למה אתה לא מוציא דמות של נתניהו? אתה יכול לעשות קופה'. אבל אני מקפיד לשמור על העיקרון הזה.

"בנוסף, אני מניח שדמויות עם עבר שנוי במחלוקת לא אשיק. אני משתדל לשמור על ייצוג הולם לשני צדי המפה הפוליטית, אבל מבלי להיכנס לשמות, יש דמויות שככל הנראה לא יהיו".

קרה שגורמים פוליטיים הפעילו עליך לחץ?
"לא. בדרך כלל אני פונה למשפחות לפני יצירת דמות. לדוגמה, כשהשקתי את גאולה כהן ביקשתי אישור מהבן שלה, צחי הנגבי, והוא הסכים. לעומת זאת, כשפניתי למשפחה של אלי כהן, הם לא היו מעוניינים שאשיק את הדמות שלו וכיבדתי את זה. אני מודע לזה שיש רגישויות".

טלפונים זועמים

אחת הדילמות שעמדה בפני הררי ביצירת פסלוני הציוניות נגעה לדמויות דתיות, שכן האיסור התורתי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" מעלה סוגיה הלכתית מורכבת. "מצד אחד, לא רציתי לדרוך על הבהונות של הציבור הדתי, ומצד שני מאוד רציתי להשיק דמויות של רבנים, כמו הרב קוק. קיבלתי מבול של טלפונים, המון מיילים - חלקם אפילו זועמים - על כך שאני מדיר מגזר שלם.

"החלטתי לבחון את העניין ושוחחתי עם דמויות מהציונות הדתית כדי להבין את גבולות הגזרה. אפילו פניתי למספר רבנים כדי לקבל הכשר לכך, אבל ללא הצלחה. בסוף החלטתי להשיק שתי דמויות - הרב עובדיה והרב קוק - שזכו להצלחה אדירה במגזר. אפילו ילדיו של הרב עובדיה רכשו פסלון. מאז הוצאתי גם את הרב גורן ועוד מעט אשיק דמות של הרב עוזיאל".

"חסרה 'חללית אם'"
מעבר למיזם "פיסת היסטוריה", הררי חרט על דגלו מטרה שאפתנית נוספת: קידום הערכים הציוניים במרחב הציבורי. "לפני כשנתיים יצאתי למסע שנועד להקים את מוזיאון התנועה הציונית", הוא מספר, "מוסד ליבה לאומי שהיעדרו מהמפה התרבותית הוא כמעט אנומליה היסטורית. במדינה קיימים עשרות מרכזי מבקרים ואתרי הנצחה - אך חסרה לנו 'חללית אם' אחת, מוסד מרכזי שיאגד ויציג את הסיפור המלא של התנועה הציונית".

הפרויקט, בהיקף מוערך של כ־150 מיליון שקל, החל לקבל תאוצה ממשית. הררי הקים חברה לתועלת הציבור - "המרכז למורשת התנועה הציונית" - והצליח להבטיח תשתית ראשונית: עיריית מודיעין הסכימה להקצות שטח למוזיאון ומשרד המורשת הביע תמיכה ברעיון. "כרגע אנו ממוקדים בגיוס משאבים", מסכם הררי, "מקיימים שיחות מתמשכות עם שותפים ותורמים פוטנציאליים שיעזרו לנו להפוך את החזון למציאות".