גלעד כהנא בשלושה סיפורים בועטים ועדי קיסר משכיבה לישון: המלצות קריאה לסופ"ש

בימים שבהם ישראל לומדת מחדש את נפשה המשתקמת, ארבעה ספרים עבריים שרואים אור נוגעים בקושי - מטראומת מלחמה, דרך ילדות שמבקשת לחלום, ועד דור שאיבד את המצפן. קבלו יצירות שמשרטטות את פני המקום שלנו: מפורק, מחפש, צמא למילים.

● מחוויות ברומא, דרך השטעטל ועד מכתבים מאמא: ספרים שכיף לקרוא בסתיו
● גם שנים לאחר שנכתבה: "קריאת הינשוף" היא יצירה שלא נותנת מנוחה

"אחרי הנעורים": משקלה העצום של הטראומה

נדמה שאין דבר יותר רלוונטי בימים האלה, מאשר העיסוק המהדהד בפוסט-טראומה הישראלית. החברה האזרחית צפתה בחטופיה שבים הביתה, במוות רבתי ובהפסקת אש שברירית אחרי חודשים ארוכים של ריצות למקלטים. המלחמה אמנם נגמרה והחשק לבלוע את החיים מציף את הכל, אבל פרק ההחלמה, הרגשית והספרותית, כנראה רק מתחיל.

לצד ספרי העדות שמילאו את המדפים בשנה הראשונה למלחמה, וספרי שורדי השבי (ובראשם רב המכר "חטוף" מאת אלי שרעבי) שראו אור ושעוד עתידים להתפרסם, מרימה את ראשה גם החוויה הצבאית האינטנסיבית, שאותה יספרו החיילות והחיילים. והנה, ספר לא חדש בכלל, בן עשור ויותר - אך כזה שהגיע העת עבורו להבשיל בשנית - מתפרסם ומרגיש ברגעים רבים בקריאה בו כאילו נכתב ממש עכשיו. "אחרי הנעורים" הוא ספרו התשיעי של המשורר, הסופר והעורך רון דהן, זוכה פרס חיים גורי ופרס יהודה עמיחי. קובץ השירים, שראה אור לפני עשור בהוצאה עצמית, ללא הפצה מסודרת, מגיש לקורא את חוויותיו של חייל מילואים במלחמת לבנון השנייה. לספר המחודש מצורפת נובלה חדשה המסופרת בגוף ראשון, קולו של המשורר החייל, וכן אחרית דבר שכתב דהן לאחר השביעי באוקטובר, על המלחמה ההיא, שעל אף השנים שעברו, אחוזה עדיין בנפשו. הביטוי פוסט-טראומה הפך לשגור בפי כולנו בשנתיים האחרונות, עד שלעתים נדמה שהפך לשקוף ואיבד ממשקלו. כוחו של הספר הזה הוא להחזיר לתודעה, באמצעות פואטיקה מהודקת בעלת כוח אסתטי מיומן, את משקלה העצום של הטראומה. "מי שיורה/ מי שהורג/ מי שזורק רימון בחדר/ מי שעומד מאחורי ומלפני ומצדדי/ ומעלי/ (שתי דמויות זהו בחלון הקומה הרביעית) ומתחתי/ (הבניין קרס עקב פגיעת פגז בבסיסו)/ ובתוכי/ ובתוך תוכי// הוא האויב".

"אחרי הנעורים", רון דהן, הקיבוץ המאוחד, 118 עמודים

"סימון לא רוצה לישון": ללוות ילדה אל החלום

רבים הם ספרי הילדים שנכתבים על הרגע החמקמק שבו צריך להיפרד מהיום, לכבות את האור ולהתמסר אל הלא נודע, אל השינה. ספרי "לילה טוב" מנחמים ומרגיעי פחדים הפכו לקונבנציה מוכרת בספרות הילדים העולמית והמקומית, עד שנדמה שקשה לחדש את הז'אנר. אך לאחרונה ראה אור ספר חדש ומקסים של המשוררת ומייסדת "ערס פואטיקה" עדי קיסר. ולא בכדי. הרי קרוב הוא הקשר בין שירה לספרות ילדים. בשתי הסוגות השורות צריכות להחזיק הרבה במעט מילים. בשתיהן מאחורי המילים מסתתרת אמת רגשית גדולה. ובשתיהן אי אפשר לרמות את קהל היעד באופן ההזדהות שלו עם הטקסט.

קיסר משתמשת בכוחות השיריים המוכרים לה - פנייה ישירה לקוראים, שפה מינימליסטית וחדה, תובנות פמיניסטיות וטון מתובל בהומור - וממירה אותם לספר ילדים מקסים ומעלה חיוך, שכל כולו שיחה אינטימית בין אם לבתה. את המשפטים הקצרים מלווים איורים יפהפיים של המאיירת הגר רוזן, וקהל היעד הוא ילדי הגן: הגיל שבו הורים הם אלה שעליהם מוטלת משימת הקראת הספרים.

השיחה בין השתיים, רגע לפני השינה, מתחילה כשהילדה לבושת הפיג'מה לא רוצה ללכת לישון כדי לא לפספס את היום. היא מתפתחת לכדי דיבור עמוק על משמעותם האמיתית של חלומות: "לפעמים את מתכננת לחלום/ חלומות יפים/ אבל יוצאים לך חלומות/ מוזרים ומבולבלים", כותבת קיסר. אך הדיון לא מסתכם במשמעות המאיימת של החלום הלילי, אלא גם במשמעותו המטאפורית, כשהוא הופך לרצון פנימי ואפילו לחזון חופשי של הילדה: "את יכולה לצייר ולשיר ולבחור מה תרצי לעשות כל יום בחיים. להיות זמרת או מדענית/ רופאה או רקדנית/ ומותר גם לא לעשות שום דבר/ העיקר שזו את מי שתבחר/ ועכשיו כבר מאוחר".

"סימון לא רוצה לישון", עדי קיסר, איורים: הגר רוזן, הוצאה עצמית

"סיום מדומה": האסונות דוחפים לחיק האינסטגרם

רוצים ספר שמסמן קול של דור? הנה יצירת מופת מהודקת מאת סופרת שכדאי מאוד להכיר. גיבורת "סיום מדומה" היא אייר צמחמן, רווקה בשנות השלושים לחייה, מכורה לסרטונים מוזרים ברשתות ומנסה, על דרך של ניכור עצמי, למצוא משמעות לחייה. נשמע כמו פרמיס מוזר מאוד לרומן חניכה? נהפוך הוא. זהו רומן מפעים שמובילה בגוף ראשון גיבורה מקורית ובת-סמכא, שאבחנותיה המדויקות, מסקנותיה מלאות השברים והאירונה הזעירה שמלוות את חוויותיה לא מרפות גם רגעים רבים אחרי תום הקריאה.

זו יצירה יפה להורים לילדי שנות האלפיים ומעלה, שהפסיקו מזמן להבין איך הילדים שלהם עובדים. הרומן הזה עשוי להוות מניואל מבריק, שבור ופנימי, על מה לעזאזל קורה עם הדור שקיבל הכול, ולא מפסיק לאבד. כי אייר היא בחורה כזאת, שהיה אמור להיות לה הכול. בת יחידה למהגרים צנועים שבנו את עצמם מאפס ותמיד דאגו לה. חברות, בן זוג, מין בשפע, מחזרים. יש לה כישרון נגינה באבוב, שמוביל אותה לכמעט דוקטורט מוזיקלי. אבל במקום לממש את עצמה, הכול מתפרק לה, כשהיא מתבוננת החוצה בעולם שבור, שלא מפסיק להתפרע באסונותיו, מרעידות אדמה עד למלחמה. ואיתו, אייר לא מפסיקה לנוע מטראומה לטראומה, ולהגיש לטראומה הבאה את את הלחי השנייה.

מבוכת ההתבוננות החדה בשרשרת האסונות הפרטיים והאישיים שפוקדים אותה - מוות של מורה, פרידה מאהוב, תקווה לשינוי בארץ אחרת, חוסר הזדהות עם המדינה, עם הדת, עם ההפגנות, עם האזעקות - דוחפת אותה לגלול בין סרטוני יוטיוב ותמונות באינסטגרם, בזמן שכל מנוף בעיר שלה נראה כמו גיליוטינה מונפת מעל לראשי האנשים. בעולם משוסע ומפורק שבו הוודאות היחידה בעבור אנשים צעירים היא כמה צפיות היו לכל סרטון שהעלו או כמה פעמים מצאו את עצמם בסצנה אירוטית, מסתובבת אייר - דמות שנכתבה בפרץ יצירתיות נוקב שאין דומה לו. פשוט ספר נפלא.

"סיום מדומה", נועה סוזנה מורג, הוצאת כתר, 256 עמ'

"טוב שאבא קיבל סרטן": חקירה של גבריות

היוצר הרב-תחומי, סולן הג'ירפות, הזמר והשחקן, פלא מקומי אם נרצה, גלעד כהנא, מגיש ספר חדש, רביעי במספר, המדלג בין המוות לחיים. הקובץ מכיל שלושה סיפורים קצרים, וכל אחד - עולם. בסיפור הראשון "ההוא והזונות" נפגוש ביחזקאל, גיבור שאוהב לאהוב יותר מאשה אחת. כשהוא מגיע עם שתי נשותיו למקום חדש ושובר את המונוגמיה, תגובות הסביבה הופכות לדרמה חיצונית ואישית, המעוררת שאלות על מה מצופה מאדם שרוצה עוד ועוד מהכל, ועל צורך תשוקתי ואישי להוציא את התמצית מן החיים.

 גלעד כהנא. מדלג בין המוות לחיים / צילום: חד עין

הסיפור השני, והמוצלח מבין כולם, כתוב כמו תסריט, מעין דרמת בית חולים, המשחזרת את השיחות האחרונות של הגיבור גלעד (לצד דמויות אורח אחרות) עם אביו, רגעים לפני מותו. בתוך הסיפור-תסריט הזה יש לא מעט רגעים מעוררי הזדהות, מצחיקים ומכמירי לב, כמו הפנייה הנפלאה של האב אל גלעד בנו: "אתה תמיד האמנת שיש אלוהים וכל הדברים האלה...מאז שאתה ילד...אתה יכול אולי לשכנע גם אותי?".

בסיפור השלישי והמופרע מבין השלושה יש מערכת יחסים בעייתית מיסודה בין נהג מונית ישראלי ועובדת מין קולומביאנית, יותר מקול מספר אחד ועלילה בלתי צפויה. מעל הסיפורים עומדת חקירה אניגמטית, בלתי מסופקת ומשעשעת של מושג הגבריות בספרות, והתוצאה מפתיעה ומענגת לקריאה.

"טוב שאבא קיבל סרטן", גלעד כהנא, הוצאת יצירה עברית, 101 עמ'​