בתוך כל כיפופי הידיים, ישראל יכולה לשכוח ממטרת-העל הכלכלית

התזוזה של עשיריות אחוז אלה משמעותה שעוד לפני שאושר התקציב, כבר העמיק הבור בקופת האוצר בשמונה מיליארד שקל. השינוי נערך ברגע האחרון, כשראו באוצר שהמספרים פשוט לא מתכנסים. עד כדי כך שנתון הגירעון אפילו אינו אחיד בין מסמכי התקציב השונים. כך, בחוות הדעת המשפטית שצורפה לתקציב, התייחסו עדיין ליעד הקודם של 3.2%.

זוהי רק ההתחלה. גיליון זה מתפרסם בשעה שהממשלה עדיין מכונסת בישיבות המרתוניות לאישור התקציב, לצורך כיפופי הידיים האחרונים בקואליציה. הנעלם הגדול ביותר הוא גובהו הסופי של תקציב הביטחון. הכרעה של ראש הממשלה בנימין נתניהו לטובת דרישות הצבא מול האוצר, תביא כנראה לפריצה נוספת של הגירעון המתוכנן. כך גם נפילה אפשרית של צעדי ההתכנסות של האוצר. למשל, ביטול הפטור ממע"מ על תיירות נכנסת, ששר התיירות הצליח לבלום בעבר ועשוי בהחלט לעשות זאת שוב.

גם לאחר שיאושר התקציב בממשלה, התבדרות של המסגרות תיתכן עוד בתהליך החקיקה בכנסת. במידה שהגירעון יטפס מעל ליעד של 4% תוצר עוד לפני חריגות בשטח לאורך השנה, השיפור בשנת 2026 לעומת שנת המלחמה של 2025 לא יהיה דרמטי. ובמצב כזה, ישראל יכולה לשכוח מהשגת מטרת-העל הכלכלית של הורדת יחס החוב הממשלתי לתוצר.

אורן דורי

זאת, בניגוד להצהרת שר הפנים הקודם משה ארבל, מלפני כחצי שנה בלבד, ולפיה לא יותר לרשויות להעלות ארנונה מעבר לעלייה הגורפת הצפויה בתחילת השנה, של 1.626%. לא חולפים יומיים, ואותו שר אוצר שחתם על התוספת מפציר ברשויות המקומיות: "אל תייקרו את הארנונה". הנייר סופג הכול, ומה שכתוב עליו לא ממש רלוונטי.

ההחלטה שקיבלו רה"מ ושר האוצר, מתבקשת או לא (יש הטוענים שהיא נועדה רק לסייע לרשויות בקשיים), כבר נחתמה, ועל פניו קיבלה תוקף. יש לה משמעות רבה: היא עשויה להוביל לתוספת של עשרות, אם לא מאות, מיליוני שקלים, למשק, כך על פי איגוד לשכות המסחר. אבל אם התקבלה ההחלטה - התקבלה. זה מה יש, ועם זה נתמודד.

כל זה, מתברר, רק לכאורה. בעצם חתימתו של סמוטריץ' על התוספת, הוא למעשה מאפשר העלאה. אם כך, מה פשר קריאתו כעת שלא להעלות את הארנונה, ודאי כאשר בידיו זכות וטו בעניין? כנראה שמה שנכתב ונחתם על הנייר הוא רק בגדר המלצה, ובסוף הדברים נסגרים בדרכים אחרות, פחות פורמליות. וזה, מכל זווית שלא נבחן את העניין, חבל מאוד עבור כולנו.

יובל ניסני

המחוקקים החליטו שכל מי שנכנס לחניונים ישלם לפי דקה, כדי שאנשים לא ישלמו על שעה שלמה, אם הגיעו רק לחצי שעה. אלא שהם שכחו שזה גורם הפסד לבעלי החניונים, ולכן הם כבר ימצאו את הדרך לפצות את עצמם.

התוצאה: המחיר אומנם לפי דקה, אך הוא גבוה יותר בחניונים רבים ב־50% מהמחיר עד כה, כשחושב לפי שעה (למשל, 30 שקל לשעה במקום 20). בעלי החניונים אף טענו כי שינוי החוק מאלץ אותם לוותר על רבע שעה ראשונה בחינם, והוסיפו שהם חוששים מאלימות ביציאה מהחניונים, כשאנשים יראו שמחיר החניה שלהם רק עולה בעודם תקועים בדרך החוצה.

האמת, זה לא חדש. אילו חברי הכנסת החרוצים היו מעמיקים טיפה הם היו רואים מגוון חוקים מיותרים שנוסו בעבר בישראל והסתיימו בתוצאה שונה מזו שקיוו לה הח"כים. לכל הפחות הם היו מבינים שכדאי להתייעץ עם כלכלנים.

כך קרה עם תוכנית הדיור מחיר למשתכן, שהעלתה את מחירי הדירות בעשרות אחוזים לכל הציבור (למעט לזוכים המאושרים). כך חוק הסופרים, שנועד להגן על היוצרים בביטול מבצעי 4 במאה והביא לעליית מחירים ולדחיקתם של סופרים לא מוכרים, בגלל הסיכון להוצאות הספרים. כך קרה גם עם חוק בחירה ישירה לכנסת, ועם העלאת אחוז החסימה, שטלטלה את המפלגות הגדולות והפכה את הכנסת למאגר של הרבה מפלגות בגודל בינוני. כך אפילו עם מגבלת שכר הבכירים בבנקים, שרק הובילה למצב אבסורדי שבו בעלי חברות קטנות בבורסה נהנים משכר גבוה פי 3 ויותר ממנהלי הבנקים הגדולים, שעליהם מבוסס כל המשק.

הבעיה היא שחברי כנסת שלא לומדים חוקי כלכלה בסיסיים, עושים את אותן טעויות שוב שוב, וחושבים שאם הרצפה עקומה נחוקק שהיא תהיה ישרה - ואז היא תיישר. בסוף הרי המציאות מגיעה ומשלמת את החשבון. במקרה של חוק החניונים זה פשוט קרה מהר מאוד.

נתנאל אריאל