ידועה בציבור תבעה את ילדי בן זוגה לאחר שהוא התאבד. כך זה נגמר

הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה

רווקה בת 40 הכירה גבר גרוש בן 55, והשניים הפכו לבני זוג ידועים בציבור. בין השניים התקיים פער גילאים משמעותי וכן פער כלכלי, שכן הגבר היה יזם נדל"ן מצליח בתל אביב ובעל הון ניכר. מאחר שמדובר היה בנישואיו השניים של הגבר, ובפרט לאור העובדה שמנישואיו הראשונים נולדה לו ילדה, הוא ביקש להבטיח כי בת זוגו לא תוכל לדרוש בעתיד חלק בעסקיו או ברכושו. ייתכן כי חשש גם ממניעיה להיכנס עמו למערכת יחסים ומאפשרות לסיום הקשר בתוך זמן קצר.

● העליון: יש להימנע מעירוב ילדים במאבקי חיסונים בין ההורים
● המאהב דרש מאישה ובעלה להשיב לו מיליוני שקלים. מה קבע בית המשפט?

לפיכך, בני הזוג חתמו על הסכם חיים משותפים, בו הובהר באופן חד-משמעי כי מתקיימת ביניהם הפרדה כלכלית, וכי כל צד יישאר עם הזכויות שהיו לו טרם תחילת הקשר ועם הזכויות שיצברו במהלך החיים המשותפים.

מאידך, ההסכם דאג גם להבטיח את עתידה הכלכלי של האישה, בהתאם למשך החיים המשותפים - הוא קבע כי כל עוד מערכת היחסים נמשכת, תקבל האישה מהגבר מענק כספי חודשי בסך 2,500 שקל לצרכיה האישיים, וזאת עד לסיום חייה. במקרה של פרידה, תמשיך האישה לקבל את התמיכה החודשית למשך שנתיים נוספות, בנוסף למענק חד-פעמי שייקבע בהתאם למשך מערכת היחסים, עד לסכום מרבי של 600 אלף שקל (שווי מחצית דירת שלושה חדרים), וכן רכב משפחתי לבעלותה.

בני הזוג לא נפרדו, נולדו להם שני ילדים משותפים, ומערכת היחסים נמשכה עשר שנים, עד לסיומה בנסיבות טרגיות - בשנת 2022 אובחן אצל הגבר גידול ממאיר, ובעקבות כך הוא שם קץ לחייו, כשהוא מותיר אחריו צוואה שנערכה בשנת 2019. בצוואה הוריש הגבר לאישה רכב וסכום של 3 מיליון שקל לרכישת דירה, לגרושתו הוריש 250 אלף שקל, ואת יתרת העיזבון חילק בין שלושת ילדיו בחלקים שווים. שווי העיזבון עמד על יותר מ-50 מיליון שקל.

האישה הגישה תביעה לבית המשפט, במסגרתה ביקשה לחייב את העיזבון, טרם חלוקתו ליורשים, בתשלום הכספים שלטענתה המנוח התחייב לשלם לה מכוח הסכם החיים המשותפים. לטענתה, אם המנוח התחייב לפצות אותה כלכלית במקרה של פרידה בשל קרע ביחסים, הרי שמקל וחומר התכוון שתזכה בפיצוי כאשר הפרידה נכפתה עליהם בשל נסיבות טרגיות שאינן בשליטתה. משמעות הדבר היא כי שלושת הילדים, שאינם יורשים חלקים מסוימים, יידרשו לשלם לאישה את הכספים מחלקם.

מאחר שהמנוח התחייב לרכוש לאישה רכב במסגרת הסכם החיים המשותפים, ובנוסף הוריש לה רכב בצוואתו, האישה ביקשה לקבל במקום זאת סכום של 200 אלף שקל, המהווה את עלות רכב משפחתי חדש. בנוסף, עתרה לקבל את המענק החד-פעמי שהובטח לה עבור עשר שנות זוגיות, בסך 600 אלף שקל, וכן תמיכה חודשית בסך 2,500 שקל עד לסיום חייה, אשר הוון לצורך יעילות לסכום חד-פעמי של 1.35 מיליון שקל.

למה התכוון המנוח?

השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם המנוח התכוון להעניק לאישה זכאות כפולה, הן לקבלת הכספים שהובטחו לה בהסכם החיים המשותפים והן את הזכויות מכוח הצוואה - או שהצוואה נועדה להחליף את הסכם החיים המשותפים לאחר פטירתו.

בית המשפט בחן את התיקון החדש לחוק החוזים, אשר מדגיש את לשון ההסכם ומצמצם את שיקול-הדעת הפרשני של בתי המשפט. השופט שם לב להבחנה בין שני מונחים בהסכם - "פרידה" ו"פקיעת קשר". כאשר דובר על הפרדה רכושית, נכתב כי ההפרדה תחול גם במקרה של "פקיעת קשר בכל דרך שהיא", כלומר גם במקרה של פטירת אחד מבני הזוג. לעומת זאת, כאשר דובר על תשלומים, נכתב רק "במקרה של פרידה". מסקנת השופט הייתה כי אילו רצה המנוח להחיל את התשלומים גם במקרה של פטירה, היה מציין זאת במפורש.

עמדת בית המשפט התחזקה גם מהנסיבות סביב עריכת ההסכם והצוואה, ומהעובדה שהאישה לא זימנה לעדות את עורך הדין שערך את ההסכם.

השופט הוסיף כי חוק הירושה אינו מאפשר להורות על העברת נכסים או כספים לאחר המוות במסגרת הסכם, אלא רק במסגרת צוואה. לכן, גם אם המנוח היה מעוניין להעניק לאישה זכויות מכוח ההסכם לאחר מותו, ההסכם היה נפסל מבחינה חוקית.

בנוגע להוצאות המשפט, על אף שהנתבעות - גרושתו ובתו של המנוח מנישואיו הראשונים - הוכיחו כי שכר-טרחת עורך הדין ששילמו עמד על 160 אלף שקל, בית המשפט חייב את האישה לשלם להן רק מחצית מהסכום, תוך התחשבות בקשרי המשפחה שימשיכו להתקיים בין ילדיו של המנוח משתי הנשים.