מה קבע בית משפט כששבעה ילדים ורעייה נשארו מחוץ לצוואה של האבא

התובע, עו"ד במקצועו, הגיש תביעה נגד לקוחותיו לשעבר לתשלום פיצויים עקב ביטול הסכם למתן שירותים משפטיים. בין התובע לנציגות של תשעה בניינים נערך הסכם ייצוג ושכ"ט שלפיו הוא התחייב להעניק שירותים משפטיים לדיירים, לגבי ליקויי בנייה שהתגלו בדירות ובשטחים המשותפים לבניינים. התובע הגיש נגד החברה הקבלנית תביעה בגין ליקויי בנייה בשניים מתוך תשעת הבניינים.

במהלך ניהול תביעת ליקויי הבנייה, לאחר למעלה משנתיים, הודיע נציג הדיירים לתובע כי החוזה ביניהם מבוטל. בהמשך מונה מייצג חדש בתביעת ליקויי הבנייה, ובסופו של דבר הסתיימה התביעה בהסכם פשרה.

בתביעה עתר התובע לחייב את הנתבעים בפיצויי ציפייה בסך כ־2.6 מיליון שקל בגין ביטול הסכם שכר הטרחה שלטענתו נעשה בחוסר תום לב, במטרה להתחמק מתשלום שכר הטרחה.

הנתבעים טענו שעבודת התובע הייתה מלאת פגמים והפרות יסודיות, שהוא התרשל ופעל בניגוד לחובות נאמנותו ושהפסקת הייצוג הייתה הכרחית וסללה את הדרך להסכם הפשרה שהושג.

השופט גד גדעון דחה את התביעה וציין: "אמונו הסובייקטיבי של נציג הדיירים בתובע לא התערער בשל אירוע בודד, אלא בעקבות רצף מצטבר של התרחשויות: עיכובים משמעותיים בקידום ההליך, קשיים בנוגע לניהול כספים, תלונות דיירים, הימנעות מהגשת תביעות במועד, חשש ממשי מהתיישנות, עימותים עם מומחה ולבסוף המבוי הסתום בהסדר הדיוני. מכלול זה הוביל לשחיקה מתמשכת של האמון שרחש הנתבע לתובע".

נקבע, כי התובע לא הוכיח שהסכם שכה"ט בוטל שלא כדין או בחוסר תום לב חריג, ולכן אינו זכאי לפיצויי ציפייה. כן נדחתה טענת התובע, כי בעת פיטוריו "הטיפול המשפטי כמעט הושלם", והנתבעים ובא כוחם החדש "קצרו את פירות עבודתו". נקבע, כי "התמונה הראייתית מובילה למסקנה הפוכה: במועד הפסקת הייצוג לא הייתה תוצאה ממשית על הפרק, ההסדר הדיוני 'קרס', והתיק היה רחוק מסיום".

כן נדחתה טענת התובע לשכר ראוי. נקבע, כי כבר שולמו לו 350 אלף שקל כשכ"ט מקדמי, ולא הוכח כי עבדותו בפועל מזכה אותו בסכום נוסף.

משמעות הפסיקה: האחריות לעריכת הסכם שכ"ט, ובכלל זה לניסוחו באופן ברור גם במקרה של הפסקת ייצוג, מוטלת על עוה"ד; וספק בפרשנות יפעל לרעת המנסח.

מספר תיק: ת"א 2733-04-23

בנובמבר 2024 הוגש נגד העורר וכמה נאשמים נוספים כתב אישום בביהמ"ש המחוזי בחיפה, שעניינו בפרשיות קידום פרויקטים באמצעות מתן שוחד ולקיחתו ע"י שורת עובדי ציבור תוך ביצוע עבירות הלבנת הון ועבירות מתחום המס. העורר, קבלן תשתיות ופיתוח, חשוד בין היתר בעבירות מתן שוחד והלבנת הון.

לפי הנטען בכתב האישום, העביר העורר סכומי כסף במזומן כ"מתת" לעובד ציבור, וזאת תוך שהסתייע באדם נוסף כדי שהלה יעביר את הכספים לעובד הציבור (עבירת מתן שוחד למתווך); וכן ביצע פעולות שונות עבור עובד הציבור שהן בבחינת "מתת" כהגדרתו בעבירת השוחד (דוגמת תשלום על בניית פרגולה או מימון עבודות צבע ואינסטלציה). בעקבות זאת, כבר במהלך החקירה תפסה המדינה סך של כ־775 אלף שקל מרכוש העורר, במטרה לחלט את הסכום אם יורשע.

ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת העורר לשחרר את הסכום התפוס, והתיק הגיע לביהמ"ש העליון לאחר שהעורר הגיש בקשה לביטול פסיקת המחוזי ושחרור הכספים לידיו.

לטענתו, ע"פ חוק, בעבירות שוחד ניתן לחלט סכום שניתן כשוחד רק ממקבל השוחד - ולא מהנותן. עוד טען, שלא ניתן לתפוס רכוש לשם חילוט כשכספי השוחד לא נותרו בידו ושעה שהוא רק העביר את הכספים ואינם עוד בנמצא. בשל כך, נטען, לא מתקיימות תכליות חוק החילוט למניעת עבירות ולפגיעה בקניינו. עוד טען, כי הרתעה עונשית לבדה אינה יכולה להצדיק את חילוט הרכוש. לטענתו, כיוון שהוא מצוי בהליך פשיטת הרגל - החילוט מעניש את הנושים ולא אותו.

השופט עופר גרוסקופף דחה את בקשת העורר לשחרר את הכסף תוך שהוא מציין, כי אין פסול בחילוט למטרה הרתעתית - כלומר, במטרה להרתיע מפני ביצוע פעולות הלבנת הון על מנת לאפשר תשלום שוחד.

עוד קבע, כי "עצם הפגיעה שנגרמת לנושים בעקבות חילוט רכושו של נאשם איננה מצדיקה, מניה וביה, הימנעות מחילוט", וכי "קביעת כלל רחב לפיו כאשר חייב מגיע לחדלות פירעון הדבר מצדיק לצמצם תפיסות של רכוש לצורכי חילוט עתידי - עלולה ליצור תמריצים בלתי ראויים כאלה ואחרים; ואין מקום לעודד זאת".

משמעות הפסיקה: כאשר מדובר בחילוט אמצעי ששימש לביצוע עבירה, מספיקה תכלית הרתעתית על מנת להצדיק את החילוט.

מספר תיק: עח"ר 62921-04-25

המבקשת, אלמנת המנוח ואם שמונת ילדיו, ביקשה לבטל צו לקיום צוואה שהותיר המנוח ובה הוריש את כל רכושו לאחד מילדיו בלבד, כך שהיא ושאר הילדים נושלו מהצוואה.

המנוח, שנפגע ב־2013 בתאונה היה מרותק לכיסא גלגלים וסבל מבעיות רפואיות שונות. שלושה שבועות בלבד טרם פטירתו חתם על הצוואה ושלושה ימים לאחר מכן חתם על מסמך המעביר ללא תמורה לבנו ולרעיית־בנו את כל זכויותיו בדירה עתידית שהוא ורעייתו רכשו.

הבן היורש טען כי המנוח הגיע בגפו למשרד עוה"ד, תוך שהוא מתנייד בכיסא גלגלים חשמלי, וחתם על הצוואה בחצר משרד עוה"ד. אך לטענת האלמנה המנוח לא היה מסוגל, פיזית ונפשית, להגיע בגפו למשרד עוה"ד. זאת כיוון שהוא היה לאחר אשפוז ממושך בבית חולים; ולמעשה, ימים ספורים לאחר מכן אושפז בשנית, ונפטר.

עוד טענה, כי הצוואה פסולה מחמת השפעה בלתי הוגנת ומעורבות הבן היורש בעריכתה, תוך שהבן ניצל את חולשת האב ומצבו הרפואי והנפשי.

השופט אורן אליעז ביטל את הצו לקיום הצוואה תוך שהוא מציין בין היתר, כי הבן היורש לא ידע להסביר מדוע המנוח החליט לנשל את כל המשפחה - לרבות רעייתו זה כחמישים שנה, אשר טיפלה בו במסירות במשך שנים - ולהוריש לו הכול כיורש יחיד; וכן לא סיפק הסבר איך הצליח המנוח להגיע בגפו למשרד עוה"ד לחתימה כאשר זמן קצר לאחר מכן הוא אושפז בגין מצבו, והלך לעולמו. "כל אלה מגבשים את קיומה של השפעה בלתי הוגנת של המשיב על המנוח", קבע השופט.

עוד צוין, כי "כאשר המשיב מכחיש מכול וכול שהוא הביא את אביו למשרד עוה"ד ומציג תזה ולפיה המנוח עבר דרך חתחתים לבדו עד שהגיע למשרד עוה"ד; והכול כשהמנוח מרותק למיטתו ואינו יוצא מביתו כלל, הרי שהדבר מלמד יותר מכול על מעורבות פסולה של המשיב בעריכת הצוואה".

משמעות הפסיקה: כאשר אדם לוקח חלק משמעותי בעריכת הצוואה המזכה אותו, ישנה חזקה חלוטה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

מספר תיק: ת"ע 52301-01-19