על המדור
מדור זה ירכז עבור קוראינו באופן שבועי פסקי דין מעניינים שהתפרסמו בעת האחרונה. במסגרת המדור נשתדל לבחור פסקי דין בתחומי הליבה הכלכליים של גלובס, שניתן ללמוד מהם לדעתנו דבר מה עקרוני או שיכולים לשרת את קוראינו במסגרת עיסוקיהם. לכל פסק דין נגיש תקציר וכן את משמעות הפסיקה. מספר התיק המתפרסם יאפשר למי שמבקש להעמיק לקרוא את המקור. מוזמנים להעביר לנו פסקי דין מעניינים למייל ela-l@globes.co.il
ערך דין תבע מלקוחותיו פיצויים בגין ביטול הסכם שכר־טרחה. מה קבע בית המשפט?
הפסיקה בקצרה: בית המשפט המחוזי באר שבע דחה את תביעתו של עורך דין לקבל פיצויים מבעלי דירות שאותם ייצג בתביעות ליקויי בנייה, לאחר שפיטרו אותו ושכרו במקומו עורך דין אחר שייצג אותם.
התובע, עורך דין במקצועו, הגיש תביעה נגד לקוחותיו לשעבר לתשלום פיצויים עקב ביטול הסכם למתן שירותים משפטיים. בין התובע לנציגות של תשעה בניינים נערך הסכם ייצוג ושכר־טרחה, שלפיו הוא התחייב להעניק שירותים משפטיים לדיירים לגבי ליקויי בנייה שהתגלו בדירות ובשטחים המשותפים לבניינים. התובע הגיש נגד החברה הקבלנית תביעה בגין ליקויי בנייה בשניים מתוך תשעת הבניינים.
במהלך ניהול תביעת ליקויי הבנייה, לאחר למעלה משנתיים, הודיע נציג הדיירים לתובע כי החוזה ביניהם מבוטל. בהמשך מונה מייצג חדש בתביעת ליקויי הבנייה, ובסופו של דבר הסתיימה התביעה בהסכם פשרה.
בתביעה עתר התובע לחייב את הנתבעים בפיצויי ציפייה בסך כ־2.6 מיליון שקל בגין ביטול הסכם שכר־הטרחה שלטענתו נעשה בחוסר תום־לב, במטרה להתחמק מתשלום שכר־הטרחה.
הנתבעים טענו כי עבודת התובע הייתה מלאת פגמים והפרות יסודיות, כי הוא התרשל ופעל בניגוד לחובות נאמנותו, וכי הפסקת הייצוג הייתה הכרחית וסללה את הדרך להסכם הפשרה שהושג.
השופט גד גדעון דחה את התביעה וציין: "אמונו הסובייקטיבי של נציג הדיירים בתובע לא התערער בשל אירוע בודד אלא בעקבות רצף מצטבר של התרחשויות: עיכובים משמעותיים בקידום ההליך, קשיים בנוגע לניהול כספים, תלונות דיירים, הימנעות מהגשת תביעות במועד, חשש ממשי מהתיישנות, עימותים עם מומחה ולבסוף המבוי הסתום בהסדר הדיוני. מכלול זה הוביל לשחיקה מתמשכת של האמון שרחש הנתבע לתובע".
נקבע כי התובע לא הוכיח שהסכם שכר־הטרחה בוטל שלא כדין או בחוסר תום־לב חריג, ולכן אינו זכאי לפיצויי ציפייה. כן נדחתה טענת התובע כי בעת פיטוריו "הטיפול המשפטי כמעט הושלם", והנתבעים ובא־כוחם החדש "קצרו את פירות עבודתו". נקבע כי "התמונה הראייתית מובילה למסקנה הפוכה: במועד הפסקת הייצוג לא הייתה תוצאה ממשית על הפרק, ההסדר הדיוני קרס, והתיק היה רחוק מסיום".
כן נדחתה טענת התובע לשכר ראוי. נקבע כי כבר שולמו לו 350 אלף שקל כשכר־טרחה מקדמי, ולא הוכח כי עבדותו בפועל מזכה אותו בסכום נוסף.
משמעות הפסיקה: האחריות לעריכת הסכם שכר־טרחה, ובכלל זה לניסוחו באופן ברור גם במקרה של הפסקת ייצוג, מוטלת על עורך הדין; וספק בפרשנות יפעל לרעת המנסח.
מספר תיק: ת"א 2733-04-23
האם המדינה רשאית לתפוס כספים של נאשם בשוחד לצורכי חילוט עתידי?
הפסיקה בקצרה: ביהת המשפט העליון דחה טענת קבלן כי למדינה אין סמכות להחזיק ב־775 אלף שקל שנתפסו בהליך פלילי נגדו לצורכי חילוט עתידי. נקבע כי ניתן לחלט שווי אמצעי שוחד הן ממקבלו והן מנותנו.
בנובמבר 2024 הוגש נגד העורר וכמה נאשמים נוספים כתב אישום בבית המשפט המחוזי בחיפה, שעניינו בפרשיות קידום פרויקטים באמצעות מתן שוחד ולקיחתו על־ידי שורת עובדי ציבור תוך ביצוע עבירות הלבנת הון ועבירות מתחום המס. העורר, קבלן תשתיות ופיתוח, חשוד בין היתר בעבירות מתן שוחד והלבנת הון.
לפי הנטען בכתב האישום, העורר העביר סכומי כסף במזומן כ"מתת" לעובד ציבור, וזאת תוך שהסתייע באדם נוסף, כדי שהלה יעביר את הכספים לעובד הציבור (עבירת מתן שוחד למתווך); וכן ביצע פעולות שונות עבור עובד הציבור שהן בבחינת "מתת" כהגדרתו בעבירת השוחד (דוגמת תשלום על בניית פרגולה או מימון עבודות צבע ואינסטלציה). בעקבות זאת, כבר במהלך החקירה תפסה המדינה סך של כ־775 אלף שקל מרכוש העורר, במטרה לחלט את הסכום אם יורשע.
בית המשפט המחוזי דחה את בקשת העורר לשחרר את הסכום התפוס, והתיק הגיע לבית המשפט העליון, לאחר שהעורר הגיש בקשה לביטול פסיקת המחוזי ושחרור הכספים לידיו.
לטענתו, על־פי חוק, בעבירות שוחד ניתן לחלט סכום שניתן כשוחד רק ממקבל השוחד - ולא מהנותן. עוד טען העורר כי לא ניתן לתפוס רכוש לשם חילוט כשכספי השוחד לא נותרו בידו, ושעה שהוא רק העביר את הכספים ואינם עוד בנמצא. בשל כך, נטען, לא מתקיימות תכליות חוק החילוט למניעת עבירות ולפגיעה בקניינו.
עוד הוא טען כי הרתעה עונשית לבדה אינה יכולה להצדיק את חילוט הרכוש. לטענתו, כיוון שהוא מצוי בהליך פשיטת הרגל - החילוט מעניש את הנושים ולא אותו.
השופט עופר גרוסקופף דחה את בקשת העורר לשחרר את הכסף, תוך שציין כי אין פסול בחילוט למטרה הרתעתית - כלומר, במטרה להרתיע מפני ביצוע פעולות הלבנת הון על־מנת לאפשר תשלום שוחד.
עוד קבע השופט כי "עצם הפגיעה שנגרמת לנושים בעקבות חילוט רכושו של נאשם איננה מצדיקה, מניה וביה, הימנעות מחילוט", וכי "קביעת כלל רחב לפיו כאשר חייב מגיע לחדלות פירעון, הדבר מצדיק לצמצם תפיסות של רכוש לצורכי חילוט עתידי - עלולה ליצור תמריצים בלתי ראויים כאלה ואחרים; ואין מקום לעודד זאת".
משמעות הפסיקה: כאשר מדובר בחילוט אמצעי ששימש לביצוע עבירה, מספיקה תכלית הרתעתית על־מנת להצדיק את החילוט.
מספר תיק: עח"ר 62921-04-25
הוריש רכוש לילד אחד מתוך שמונה, תוך נישול רעייתו: האם הושפע בצורה לא הוגנת?
הפסיקה בקצרה: בית המשפט ביטל צוואה שבה הוריש מנוח את כל רכושו לבנו, תוך נישול רעייתו ושאר ילדיו. נקבע כי המנוח, שהיה מרותק למיטה, לא יכל להגיע לבד לעורך הדין כדי לחתום על הצוואה, כטענת היורש.
המבקשת, אלמנת המנוח ואם שמונת ילדיו, ביקשה לבטל צו לקיום צוואה שהותיר המנוח, ובה הוריש את כל רכושו לאחד מילדיו בלבד, כך שהיא ושאר הילדים נושלו מהצוואה.
המנוח, שנפגע ב־2013 בתאונה, היה מרותק לכיסא גלגלים וסבל מבעיות רפואיות שונות. שלושה שבועות בלבד טרם פטירתו הוא חתם על הצוואה, ושלושה ימים לאחר מכן חתם על מסמך המעביר ללא תמורה לבנו ולרעיית בנו את כל זכויותיו בדירה עתידית שהוא ורעייתו רכשו.
הבן היורש טען כי המנוח הגיע בגפו למשרד עורכי הדין, תוך שהוא מתנייד בכיסא גלגלים חשמלי, וחתם על הצוואה בחצר משרד עורכי הדין. אך לטענת האלמנה, המנוח לא היה מסוגל, פיזית ונפשית, להגיע בגפו למשרד עורכי הדין. זאת כיוון שהוא היה לאחר אשפוז ממושך בבית חולים; ולמעשה, ימים ספורים לאחר מכן אושפז בשנית ונפטר.
עוד טענה האלמנה כי הצוואה פסולה מחמת השפעה בלתי הוגנת ומעורבות הבן היורש בעריכתה, תוך שהבן ניצל את חולשת האב ואת מצבו הרפואי והנפשי.
השופט אורן אליעז ביטל את הצו לקיום הצוואה, תוך שהוא מציין בין היתר כי הבן היורש לא ידע להסביר מדוע המנוח החליט לנשל את כל המשפחה - לרבות רעייתו זה כ־50 שנה, אשר טיפלה בו במסירות במשך שנים - ולהוריש לו הכול כיורש יחיד; וכן לא סיפק הסבר איך הצליח המנוח להגיע בגפו למשרד עורכי הדין לחתימה, כאשר זמן קצר לאחר מכן הוא אושפז בגין מצבו והלך לעולמו. "כל אלה מגבשים את קיומה של השפעה בלתי הוגנת של המשיב על המנוח", קבע השופט.
עוד צוין כי "כאשר המשיב מכחיש מכול וכול שהוא הביא את אביו למשרד עורכי הדין, ומציג תזה ולפיה המנוח עבר דרך חתחתים לבדו עד שהגיע למשרד עורכי הדין; והכול כשהמנוח מרותק למיטתו ואינו יוצא מביתו כלל - הרי שהדבר מלמד יותר מכול על מעורבות פסולה של המשיב בעריכת הצוואה".
משמעות הפסיקה: כאשר אדם לוקח חלק משמעותי בעריכת הצוואה המזכה אותו, ישנה חזקה חלוטה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.
מספר תיק: ת"ע 52301-01-19
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
