האח, המתנה והעיקול מביטוח לאומי: איך הסתיים המאבק על הנכס?

פסק הדין עסק בתחרות בין המוסד לביטוח לאומי, אשר הטיל עיקול על נכס מקרקעין של חייב כאמצעי להבטחת פירעון חוב - לבין אחיו של החייב, שקיבל זכויות בנכס בטרם הטלת העיקול, אך אלה לא נרשמו לטובתו.

התובע 1 והתובע 2 בתיק הם אחים. בשנת 1989 רכש התובע 2 חלקה באדמות נחף מאביו ומאדם נוסף. לבקשת אביו, בשנת 2003 העניק מחצית מזכויותיו בחלקה לאחיו התובע 1 במתנה, בהסכם כתוב. לאחר פטירת האב לא טיפלו האחים ברישום זכויותיהם בחלקה, והיא נותרה רשומה על שם האב. בשנת 2013 החל להיווצר חוב לתובע 2 כלפי הנתבע, המוסד לביטוח לאומי.

בינואר 2021 העניק התובע 2 במתנה לאחותו את זכויותיו במחצית השנייה של הנכס, וכדי לרשום את זכויותיה על שמה, נרשם הנכס ראשית על שם התובע 2, ואחר־כך נרשמה מחצית על שם האחות.

בהמשך, עוד בטרם הושלם הרישום של המחצית האחרת על שם התובע 1, בעל הזכויות בנכס מאז 2003, רשם המוסד לביטוח לאומי עיקול במסגרת תיק הוצאה לפועל על אותה מחצית בחלקה שנותרה רשומה על שם התובע 2, לצורך פירעון חובו כלפי המוסד לביטוח לאומי.

האחים פנו לבית המשפט בבקשה כי יצהיר על בעלותו של התובע 1 במחצית החלקה. המוסד לביטוח לאומי התנגד וטען כי עסקת המתנה נעשתה על־מנת להבריח נכסים, ומשלא הסתיימה ברישום הזכויות - העיקול גובר.

השופט יואב פרידמן קיבל את התביעה וקבע כי התובעים הוכיחו כי ההתחייבות לתת מתנה משנת 2003 נעשתה בתום־לב, ולא מתוך רצון להבריח נכס מפני נושים, שהרי לתובע 2 כלל לא היו חובות באותה שנה, והחוב למוסד לביטוח לאומי החל להיווצר רק בשנת 2013. נקבע כי חרף העדר הרישום, זכותו של התובע 1 קודמת לזכויות המוסד לביטוח לאומי.

משמעות הפסיקה: מקבל נכס במתנה שזכויותיו לא נרשמו, גובר על זכויותיו של נושה בעל עיקול - אם יוכיח כי פעל בתום־לב, וכי לא נעשה ניסיון להבריח נכסים. 

מספר תיק: ת"א 46319-08-23

התובעת היא אחותו־למחצה מצד האב של הנתבע, אשר אומצה בגיל צעיר על־ידי אמו של הנתבע עם נישואיה לאביהם של שני הצדדים. הנתבע ירש מסבו ומסבתו מצד אמו לאחר פטירתם, בין היתר, דירת מגורים בתל אביב וזכויות במגרש בשדה דב. אבי הצדדים התגורר בדירה עד פטירתו.

בכתב התביעה המקורי שהגישה נגד האח, טענה האחות כי קיים ביניהם "הסכם שותפות ונאמנות", שלפיו הנתבע מחזיק בנאמנות עבורה מחצית מהנכסים שירש. בהמשך, משעלה קושי להוכיח טענה זו, תיקנה את התביעה וטענה כי זכויותיה בנכסים הן מכוח "הענקה" שבוצעה והושלמה, והאח אינו יכול לחזור בו ממנה. בין היתר היא טענה כי הם התחלקו שווה בשווה בדמי השכירות מאחת הדירות שירש, עד שמכר את חלקו בדירה, והמחצית השנייה נרשמה על שמה.

מנגד, האח טען כי מדובר בתביעת סרק, וכי הנכסים הורשו לו בלבד, הם רשומים על שמו בלבד, ואין כל הסכם המעניק לתובעת זכות בנכסים. לטענתו, מרגע שנודע כי בכוונת הסבים להוריש לו את הנכסים, הפעילה עליו התובעת לחצים תוך כדי הטיפול באביהם המזדקן, ודרשה מחצית מזכויותיו בנכס נוסף שירש מהסבים, כפיצוי כספי על כך שהיא המטפלת היחידה באב; זאת בעת שנתנה לו להבין שהטיפול באב ייפגע אם לא ייענה לדרישתה - ולכן כך עשה. כדי לא להיות בשותפות עימה, הוא מכר את זכויותיו בנכס לחבר של התובעת בפחות ממחיר השוק.

סגן נשיאת בית המשפט, השופט יהורם שקד, מחק את התביעה וחייב את התובעת בהוצאות בסך 100 אלף שקל לטובת האח. נקבע כי כתב התביעה המקורי לא גילה עילת תביעה, וכך גם כתב התביעה המתוקן.

השופט ציין כי התובעת טענה טענות עובדתיות סותרות, שהרי בתביעה טענה כי הנתבע נתן לה מתנה שהושלמה, ובסיכומיה טענה כי הנתבע התחייב לתת לה מתנה - ואת ההתחייבות הזו (הסכם) יש לאכוף: "אם המתנה הושלמה, מדוע יש לאכוף את ה'התחייבות'?"

השופט הוסיף וציין כי "יש לראות בפירואט משפטי זה כניסיון עקר לתפוס את החבל בשני קצותיו, ולמצער אין לי אלא לראות בכך כמאמר הפתגם 'תפסת מרובה - לא תפסת'".

משמעות הפסיקה: אין לתת יד לניסיון לקבל זכויות בנכסים שהוענקו בירושה לאחר, תוך העלאת טענות עובדתיות ומשפטיות סותרות. 

מספר תיק: תמ"ש 21585-12-22

שני אנשי מכירות בסוכנות רכב הגישו לבית המשפט תביעות הדדיות האחד נגד השני: האחד הגיש תביעת לשון הרע בהיקף 150 אלף שקל נגד הקולגה שלו, בטענה כי כינה אותו "סוטה מין" ובכינויים נוספים מול כל הנוכחים במקום העבודה. מנגד טען העובד השני, גם בכתב ההגנה וגם בתביעה שכנגד בסך 250 אלף שקל שהגיש, כי התובע הטריד אותו מינית וכינה אותו "אפס מתנשא", "מאחר כרוני" ו"חסר מוסר עבודה".

השופט אביים ברקאי קבע כי הגם שהכינויים של הנתבע עולים לכדי לשון הרע, הוא לא נדרש לפצות את התובע, שכן לתובע היה "אָשָם" בהתפרצות כלפיו. צוין, כי "ה'התפרצות' של הנתבע לעבר התובע לא הגיעה בחלל ריק. אין מדובר במצב סטרילי שבו החליט לפתע להשתלח ב... ההפך הוא הנכון - ההתפרצות, אשר כללה אזכורים מיניים - הגיעה על רקע הטרדה מינית שסבל ממנו".

עוד צוין כי "כאשר דנים בהליך שעניינו הוצאת לשון הרע, הרי אין לבודד את האמירה או את הפרסום שבבסיס התביעה - אלא יש לבדוק ולבחון את מכלול נסיבות הפרסום".

השופט תיאר כי הנתבע, "צעיר בן 22 חובש כיפה, נקלע למאורת עבודה מינית, רווחת בשיחות מיניות העולות כדי הטרדה - וכל אלה באצטלה של 'שיחות גבריות', כאילו מנוי וגמור ששיחות גברים והטרדות מיניות חד הם".

לדבריו, "התנהלות התובע, כחלק מהסביבה, לא הותירה כל אפשרות להימנע מההטרדה המינית - אלא עזיבת מקום העבודה"; ו"מדובר בהתנהלות הגורמת לפגיעה ומכתימה את סביבת העבודה בסגנון, במושגים ובתכנים שאינם ראויים. העובדה שמדובר בענייננו בסביבת עבודה 'גברית' אינה מכשירה שיח שאינו הולם, שבו לא ניתן להימנע מסיטואציות פוגעניות".

התביעה נדחתה על בסיס סעיף 65 לפקודת הנזיקין, הקובע כי אפילו עוול נתבע בעוולת לשון הרע, הרי ככל שהתנהגותו של התובע "היא שהביאה לידי האשם", ניתן יהיה לפטור את הנתבע מחבותו.

בתביעה שכנגד נקבע כי הגם שההטרדה המינית הוכחה, בית המשפט נעדר סמכות לתת סעדים בתביעה, שכן הסמכות העניינית הבלעדית לתביעות הטרדה מינית במקום העבודה נתונה לבית הדין לעבודה.

משמעות הפסיקה: במקרים שבהם הוכחה הוצאת דיבה ולשון הרע, אך התנהגות התובע היא ש"הביאה לידי האשם", הנתבע עשוי להיות פטור מתשלום פיצויים. 

מספר תיק: ת"א 38450-08-22