ביהמ"ש הוציא מביתו יורש חוקי של בית. זו הסיבה

הצדדים היו נשואים ונולדו להם שלוש בנות. במרץ 2024 תבעה האישה גירושין, כשהיא כורכת לתביעתה את עניין הכתובה והרכוש, זמני שהות ומזונות ילדים. בכתב התביעה ציינה כי עילת הגירושין וחיוב הכתובה מבוססות על היות הבעל מכור להימורים ומנהל קשרים רומנטיים עם נשים זרות.

הבעל נחקר בדיון בבית הדין הרבני האזורי פ"ת על קשריו עם נשים זרות וטען כי מדובר בקשרים שהיו באמצעות התכתבות ברשת. בתום הדיון קבע ביה"ד האזורי כי יש לחייב את הבעל בכתובת אשתו. על הכרעה זו ערער הבעל לבית הדין הרבני הגדול.

הרב צבי בן יעקב, הרב דוד בירדוגו והרב משה אמסלם, דחו את ערעורו וקבעו כי "הכלל ההלכתי ברור, שכאשר אשה באה מחמת טענה מוצדקת, שהיא רוצה להתגרש עקב מעשי הבעל ואינה מוכנה לחיות איתו, כמו במקרה שלפנינו, כאשר המשיבה טוענת שלדבריה יש למערער קשר רומנטי עם נשים, יש מקום לחייב בכתובה".

נקבע, כי אמנם ההוכחות שהמציאה האישה לבית הדין האזורי נוגעות להתכתבויות כאלה ואחרות עם נשים זרות, ומדובר בתביעה מוצדקת לגירושין. "אישה אינה חייבת לחיות עם בעל 'המפלרטט' בחוסר צניעות עם נשים, גם אם יש לו הסברים לכך", ציינו הרבנים והוסיפו כי "ככל שתביעת האישה לגירושין מבוססת על מעשי הבעל, ולדעת ביה"ד אכן אין מקום לחיי זוגיות ומשפחה כשהבעל עסוק במעשים כגון אלו, וזכותה של אישה לדרוש שהבעל לא יגלה חיבה (בלשון המעטה) לנשים זרות, הרי שיש לחייב בגירושין וכתובה".

עוד ציינו הרבנים כי התרשמו שהתביעה שהגישה האישה לבית הדין הרבני האזורי לחיוב הבעל בגט, מחמת מעשיו - מוצדקת. "התרשמנו מהחומר שבתיק שהייתה עילה מוצדקת לחיוב בגט (הגם שהגט ניתן בהסכמה), וכי מחמת עילת הגירושין, המשיבה אף זכאית לכתובתה", נקבע.

משמעות הפסיקה: כאשר תביעת האישה לגירושין המבוססת על מעשי הבעל נמצאת מוצדקת - יש לחייב בגירושין וכתובה.

מספר תיק: ‏1477378/2.

הצדדים להליך מתגוררים בנחלה במושב גבעת יערים. התובעים הם בני זוג והנתבע הוא בן אחיה של התובעת. אביה של התובעת (וסבו של הנתבע) ז"ל, היה בעל הזכויות במשק אותם העביר לתובעים כ"בנים הממשיכים".

הנתבע מחזיק בבית סוכנותי ישן הבנוי במשק (כינוי היסטורי לבתים שנבנו עבור עולים חדשים בשנים הראשונות של המדינה, א ל"ו). בעבר התגורר הנתבע (כיום בשנות הארבעים לחייו) בבית הסוכנותי יחד עם אביו (אחיה של התובעת), אמו ואחיו, אך הוריו עזבו לאחר שבנו בית בהרחבה במושב.

לאחר שקיבלו את המשק מכוח היותם בנים ממשיכים, הגישו התובעים תביעה לפינוי הנתבע מהבית הסוכנותי וכן לתשלום דמי שימוש ראויים בגין תקופת מגוריו שם.

מנגד טען הנתבע, כי אין לאפשר את פינויו, או כי יש להתנות את הפינוי בתשלום סכום השווה לערך הבית. זאת מאחר שבהתאם להוראות הצוואה של אביה המנוח של התובעת, הוא זכאי לקבל לידיו את הבית הסוכנותי או שישולם לו שוויו. על כך טענו התובעים, כי זכויות הבן הממשיך שהוענקו להם טרם פטירת המנוח, גוברת על הוראות נוגדות בצוואת המנוח.

ביהמ"ש קיבל את טענת התובעים וקבע כי הוראות הצוואה המעניקות לנתבע זכויות כלשהן בבית הסוכנותי, נכנסו לתוקף רק לאחר שהמנוח כבר העניק את זכויותיו במשק במתנה לתובעים, והמתנה הושלמה, כך שלא יכול היה להעניקן עוד לנתבע.

השופט אופיר יחזקאל קבע, כי "המנוח אמנם העניק הרשאה לנתבע לעשות שימוש, ללא תמורה, בבית הסוכנותי. עם זאת, לא הוכח, כי מדובר בהרשאה בלתי הדירה, או במתנה. בהמשך, ערך המנוח צוואה, שבה ציווה לנתבע את הבית הסוכנותי, או שווה ערך כספי, אך לאחר מכן, העניק את זכות הבן הממשיך לתובעים.

"הענקה זו, היא בגדר מתנה שהושלמה, עם קבלת אישור רמ"י, כך שמשלב זה, כבר לא היה בכוחו של המנוח להעניק, או להוריש, את הזכויות בבית הסוכנותי לנתבע".

משמעות הפסיקה: זכויות בן ממשיך בנחלה, שהושלמו, גוברות על הוראות צוואה מאוחרת הסותרות אותן.

מספר תיק: ת"א 33539-07-21.

הוועדה המקומית לתכנון ובנייה טבריה עתרה לביהמ"ש למתן צו שיפוטי להפסקת השימוש האסור הנעשה במקרקעין ברחוב רקפת בטבריה, ולהורות על סגירת וילת אירוח הפועלת במקום. זאת לאחר שמבדיקה שנערכה על ידי מפקח הוועדה, עקב תלונה של השכנים על מטרד, נמצא כי מדובר בווילת אירוח ונופש המיועדת לכ־35 אנשים ללינה ואירוע, כאשר הווילה כוללת על פי הפרסומים, 5 סוויטות, 5 דירות אירוח, 10 חדרי שינה, בריכת שחייה מחוממת ומקורה, בריכת ילדים, ג'קוזי ספא וג'ימבורי.

המשיבים, בעלי הווילה, התנגדו לבקשה. בתגובתם אישרו כי המקרקעין בייעוד מגורים, וכי הווילה משמשת להשכרה, לרבות לטווחים קצרים, אולם לטענתם, אין מדובר בשימוש אסור החורג מייעוד מגורים. לטענתם, ביולי 2023 הועמד הבית להשכרה לראשונה, אלא שאז פרצה מלחמת "חרבות ברזל" והבית הושכר לתקופה של מספר חודשים כל פעם למשפחות מפונים.

עם חזרת תושבי הצפון לביתם, העמידו המשיבים את הבית להשכרה לטווח קצר, כאשר הבית מושכר בדרך כלל לתקופות של 3 ימים ומעלה, בדרך כלל בסופי שבוע ועד למוצאי השבת והוא משמש אותם למגורים בלבד. נטען, כי הווילה אינה משמשת למסיבות ואף נאסר על הדלקת מוזיקה בשבת. כמו כן, לא ניתנים שירותי צ'ק־אין, כביסה ושירותים נלווים. לטענת המשיבים, עצם ההשכרה לטווח קצר אינה מהווה שימוש אסור.

השופטת עינת בלוקא דחתה את טענת בעלי הווילה לפיה שימוש לאירוח יכול לחפוף לשימוש מגורים. נקבע, כי "השכרת וילה לשוכרים חולפים ומשתנים, לתקופות קצרות, לכמות רבה או מעטה של מתארחים, יש בה משום פוטנציאל אינהרנטי למטרד ויש בה משום שימוש חורג. מובן כי בהליך למתן צו הפסקה שיפוטי ביהמ"ש אינו נדרש לרזולוציה פרטנית של מידת הנימוסים של המתארחים או גינוניהם, התנהלותם בימות החול או בשבת והפעילות שהם מבצעים במשך אותה השהות. די כי נעשה שימוש בניגוד לייעוד המגורים בכדי להצדיק את האינטרס הציבורי במתן הצו".

משמעות הפסיקה: לא שימוש של שוכר ברגע נתון בנכס מגדיר ייעוד למגורים, אלא מנעד האפשרויות - שמאפשר המשכיר.

מספר תיק: בב"נ 24557-05-25.