חזקים יותר, קיצוניים יותר, עשירים יותר: כך המלחמה שינתה את מאזן הכוחות באיראן

שליחיו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ היו אמורים להמריא לפקיסטן בסוף השבוע שעבר. על פי דיווחים שונים, הייתה על הפרק התקדמות ממשית בשיחות עם איראן. ואז, ברגע האחרון, שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י עזב את אסלאמאבאד עוד בטרם שהאמריקאים הגיעו. בתוך דקות טראמפ ביטל הכול. "יש ויכוח ובלאגן אדיר בתוך ה'הנהגה' שלהם. אף אחד לא יודע מי בשלטון, כולל הם עצמם", נימק הנשיא את החלטתו, והצהיר שאין טעם בעוד טיסות ארוכות לשיחות שלא מניבות דבר.

● המדינה ש"השפילה" את טראמפ והנקמה שמגיעה כעת
● המדינה שרוצה להפוך לצבא החזק באירופה עד 2039

באופן רשמי, ראשי המשטר בטהרן כן התחלפו מאז פרוץ המערכה, בהם בנו של עלי חמינאי, מוג'תבא, שהתמנה למנהיג עליון. אבל נדמה שעדיין לא ברור מי מנהל את האירוע בצד האיראני - הדרג המדיני, הצבא או בכלל משמרות המהפכה - ועד כמה חמינאי הבן מעורב נוכח השמועות על מצבו הבריאותי.

מצב מורכב בהנהגה: "כל אחד דוחף לכיוון אחר"

מאז המהפכה האיראנית ב־1979, הרפובליקה האסלאמית בנתה מבנה כוח מורכב עם מוסדות רב־שכבתיים, הנתמכים על ידי מחויבות משותפת להישרדות המערכת התיאוקרטית במקום להסתמך על מספר קטן של אנשים. כלומר, השיטה תוכננה כדי שלא יהיה דיקטטור אחד, אלא קולקטיב.

"בערך חמישה בכירים מהדרג הצבאי והמדיני קובעים את המדיניות האיראנית", מסביר ד"ר רז צימט, מנהל תוכנית איראן והציר השיעי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). "הם שומעים זה את זה, דנים ומתווכחים בסוגיות שונות, ולבסוף מגיעים לקונצנזוס".

אם בכל זאת הצדדים מתקשים להגיע להסכמות, המנהיג העליון נכנס לתמונה. למנהיג יש את המילה האחרונה כמעט בכל דבר חשוב: מלחמה, שלום והכיוון האסטרטגי של המדינה. "תמיד היו חילוקי דעות בין הצדדים המעורבים בניהול של איראן. במקרה שהם מתקשים להחליט באיזה כיוון ללכת, המנהיג העליון מכריע", אומר ד"ר צימט. "המנהיג לכאורה מדבר בשם אלוהים ואומר את המילה הראשונה והאחרונה בכל מה שקורה".

אולם, מאז מותו של חמינאי האב בתקיפה המשולבת של ישראל וארה"ב, נדמה שנוצר ואקום שלטוני במשטר האיראני. הבן מוג'תבא לא נראה בציבור, ומעבר לקומץ הצהרות בכתב, כולל אחת המתעקשת שמצר הורמוז יישאר סגור, ישנן מעט מאוד עדויות לגבי מצבו הנוכחי, שכן הוא נפצע בתקיפה.

על פי ניו יורק טיימס, ייתכן שהוא סובל מכמה פציעות, כולל בפניו, שמקשות עליו לדבר ולנוע. "כרגע מעט אנשים יכולים להתייעץ איתו, ואנחנו אפילו לא יודעים אם הוא יכול בכלל לדבר", אומר באבק יצחקי, כתב איראן אינטרנשיונל בישראל. "מדינה שכל חייה הייתה דיקטטורה - לא יכולה לחיות פתאום בלי 'אבא'".

מציאות זו, כפי שיצחקי מתאר, יצרה מצב מורכב בהנהגת איראן - כל צד בהנהגה מנסה למשוך בחוטים.

מצד אחד, יש את האגף הרדיקלי יותר שמורכב משתי דמויות מרכזיות: מפקד משמרות המהפכה אחמד וחידי ומפקד ח'אתם אל־אנביא (צבא איראן) עלי עבדאללהי עלי־אבאדי. השניים תומכים בקו שמרני קיצוני, שהתבסס לאורך שנים של דיכוי אכזרי של מחאות פנימיות. בין השאר, וחידי עמד בראש היחידות המיוחדות שדיכאו את מחאת החיג'אב. "וחידי הוא שחקן דומיננטי וקיצוני, ולכן די ברור שיש לו אמירה משמעותית במערך השיקולים האיראני", אומרת סימה שיין, חוקרת בכירה ולשעבר מנהלת תוכנית המחקר "איראן והציר השיעי" ב־INSS.

מן הצד השני יש את האגף הפרגמטי יותר, שמורכב מהנשיא מסעוד פזשכיאן ושר החוץ עבאס עראקצ'י. על הנייר, עראקצ'י, שליחו של הנשיא פזשכיאן, מייצג את איראן בשיחות עם ארה"ב. הוא נפגש עם בכירים בפקיסטן, בעומאן וברוסיה, ולפי הדיווחים הוא אף העביר לפקיסטן מסגרת אפשרית לסיום המלחמה.

אולם, עראקצ'י ופזשכיאן לא חופשיים. בראש המשלחת האיראנית עמד עד לאחרונה יו"ר הפרלמנט מוחמד באקר קאליבאף - איש משמרות המהפכה לשעבר, שתומך בקו ניצי יותר מול המערב בכלל וארה"ב בפרט.

וכאן, מסביר יצחקי, מתחילה הבעיה. "כל צד דוחף עכשיו לכיוון אחר, בין אם להגיע להסכמות על ארה"ב והמערב, על מה להתפשר ועד כמה: החל מסוגיית הגרעין ועד להורמוז", הוא אומר. "לשר החוץ עראקצ'י אין באמת סמכות חד־משמעית במשא ומתן. הוא חוזר לטהרן עם הצעות, ואז צריך להגיע להסכמות בתוך איראן ממספר גורמים שונים".

אבל זו לא המורכבות היחידה. יו"ר הפרלמנט קאליבאף אמנם שייך לצד השמרן יותר במשטר, אבל גם לו יש מחלוקות שונות עם המפקד הנוכחי של משמרות המהפכה וחידי. בין השאר, בעוד שדיווחים מעידים שקאליבאף חותר להגיע לבסוף לעסקה עם האמריקאים, וחידי דוחף יותר לכיוון בלתי מתפשר - מה שמעמיק את הוואקום.

"התוקף של אנשי ההלכה באיראן פג"

על אף הפיצול בצמרת האיראנית, טראמפ מדבר על עלייתה של "הנהגה חדשה", כזו ש"רוצה לדבר" עם ארה"ב. והנשיא, כך נראה, לא טועה. יחסי הכוחות באיראן השתנו בצורה דרמטית מאז 28 בפברואר, אבל לא בדיוק כפי שטראמפ מציג. משמרות המהפכה בראשות וחידי, כאמור האגף הניצי בצמרת השלטונית, הפכו לכוח חזק יותר באיראן ויש מי שטוען - לקובעי סדר היום בפועל.

"התוקף של משטר האיתוללות - קרי שלטון חכמי ההלכה בהובלת המנהיג העליון - פג", סבור פרופ' עוזי רבי, חוקר בכיר וראש התוכנית לשיתוף פעולה אזורי במרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת ת"א. "מה שקרה באיראן במלחמה זה כישלון מוחלט של אנשי ההלכה, שעד היום היו הגורם המרכזי בהנהגה. נראה שאיראן עוברת משלטון תיאוקרטי משיחי עם חכם הלכה לדיקטטורה צבאית רצחנית, שבה משמרות המהפכה מנהלים דה־פקטו את המדינה".

לפיכך, מוג'תבא חמינאי, מעריך פרופ' רבי, לא באמת שחקן אפקטיבי. "משמרות המהפכה משתמשים בו כסמכות שלטונית, אבל בפועל הוא לא משפיע או מכריע כמו אביו, בין אם מצבו הבריאותי או העובדה שהוא בתחילת דרכו. במונחים תיאולוגיים, שלטון חכמי הדת לא פועל עוד במתכונת שהכרנו תחת חמינאי האב, קרי הגורם שנותן את המילה האחרונה, ואני לא חושב שהוא יחזור יותר".

 יחסי הכוחות השתנו דרמטית. טהרן, החודש / צילום: ap, Vahid Salemi

נקודה נוספת שמחזקת את המעמד של משמרות המהפכה בראשות וחידי היא המורשת שהשאיר חמינאי האב. "ערב המלחמה, עלי חמינאי לא רצה להגיע להבנות עם האמריקאים - או יותר נכון, לא הסכים לתנאים שלהם. זו המורשת שהוא השאיר", מזכירה שיין. "לכן, התנגדות לוויתורים מול ארה"ב אחרי כל הנזק ושורת חיסולים בהנהגה האיראנית - מחזקת את העמדה של משמרות המהפכה בצמרת השלטונית. כל עמדה אחרת עלולה להיתפס כסטייה מהדרך של חמינאי האב.

"בנושא הגרעין למשל, ניתן להניח שיש יותר התנגדות בקרב משמרות המהפכה להוציא את החומר החוצה. יש הבנה שהחומר הזה נותן להם אופציה עתידית לנשק, וזה חשוב להם גם מבחינה תדמיתית. כך גם לגבי הורמוז. בסופו של דבר, הם מצטיירים כאידאולוגיים יותר, כצד שהצליח לעמוד במלחמה מול ארה"ב וישראל. ומבחינתם זה הישג אדיר כלפי פנים וכלפי חוץ".

יושבים על השיבר הכלכלי באיראן

משמרות המהפכה לא תפסו את עמדות הכוח בהפתעה מוחלטת. עוד בטרם המלחמה, זרועותיהם הגיעו לכל מערכות השלטון, בין השאר כי המנהיג חיזק אותם לאורך השנים בכך שמינה אנשים קיצוניים לעמדות מפתח. עם פרוץ המלחמה, כשחמינאי האב מת ויורשו הוכח כחלש, משמרות המהפכה היו הגוף היחיד שהחזיק בכלים כלכליים אמיתיים. ומי ששולט בכסף, שולט בכוח.

"בעוד שאיראן עצמה נחלשה, משמרות המהפכה רק התחזקו במלחמה מול ארה"ב וישראל", אומרת אלה רוזנברג, חוקרת מומחית לכלכלת איראן ומימון טרור במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA) וחברה בפורום דבורה. "הם שולטים על המערכת הפיננסית, על הכספים, על צינורות החמצן של איראן - שהפכו לקריטיים מתמיד במלחמה. דווקא בתקופה החשובה הזו, הם מנהלים את הכניסה והיציאה של הכסף.

"לצד רשתות של עמותות פיקטיביות, בנקאות צללים וערוצים עקיפים אחרים, יש בידי משמרות המהפכה קלף שכמעט לא מדברים עליו - הבנק המרכזי האיראני. הבנק המרכזי הוא רשמית גוף ממשלתי, אבל בפועל הוא נשלט על ידי משמרות המהפכה באופן ישיר. הבנק המרכזי מפקח על כל הרשויות הפיננסיות באיראן. חברות גדולות כמו חברת הנפט הממשלתית ניוק, הן בשליטה מלאה של משמרות המהפכה".

ואם לא די בכך, אותו כוח מזוין שולט גם בהורמוז - אחד מהקלפים המרכזיים שנידון בשיחות מול ארה"ב. ההחלטות בנוגע לסגירתו או גביית כספים למעבר ספינות נתונות בידי וחידי ושותפיו, ולא בידי הצוות הדיפלומטי. "במידה רבה", אומרת רוזנברג, "הדבר כן מצביע על כך שהאוטונומיה המבצעית של משמרות המהפכה התרחבה. בסוף, מי שמנהל את הצבא, את התעשיות, את הגרעין ובעיקר את הכלכלה ברגעים הכי קריטיים בהיסטוריה של המשטר הנוכחי הם משמרות המהפכה, ולכן מעמדם השתפר דרמטית".