"אמריקניזציה והיפר־קפיטליזם": מונדיאל 2026 מגיע לממלכה של טראמפ

השבועות חולפים, המלחמה בינתיים בהקפאה, והעיניים נשואות אל 11 ביוני - תאריך פתיחת המונדיאל, אירוע השיא של הכדורגל העולמי. גם ברמה הטכנית והיבשה, עוד לפני התחלת המשחקים, זהו מונדיאל שלא היה כמותו. לראשונה, שלוש מדינות - ארה"ב, מקסיקו וקנדה - יארחו את הטורניר, ולא פחות מ־48 נבחרות ישתתפו במשחקים (16 יותר מאלו שהשתתפו בו עד היום).

● "מרכיב בתעשייה הביטחונית": התחום המפתיע שהמפרץ לא יוותר עליו
● "ארגון השחקנים מנצל את המלחמה כדי לסחוט אותי. אבל אני לא בן אדם שנסחט"

אך הסיפור המעניין של מונדיאל 2026, כך נראה, רחוק מהמספרים היבשים: נבחרת איראן, עם המדים והדגל הלאומי, צפויה לנחות על אדמת ארה"ב - אותה ארה"ב שתקפה בשטחה רק לפני פחות מחודש. על הנושא הזה, ועל שלל אירועי דיפלומטיה שצפויים לפגוש את הטורניר הקרוב, שוחחנו בפודקאסט "מגרש עסקי" עם עידו רקובסקי, עיתונאי ספורט וחוקר במכון לחקר דיפלומטיית ספורט באוניברסיטת בן גוריון.

"כדורגל באיראן זה המפלט", פותח רקובסקי. "זו האפשרות לעם האיראני להביע רגשות לאומיים שהם לאו דווקא פרו משמרות המהפכה. למעשה, זה כמעט הדבר היחיד שגם תומכי המשטר וגם מתנגדי המשטר - גאים בו. גם גולים, גם איראנים שחיים באיראן, גם איראנים שיצאו לחו"ל - כולם רואים בנבחרת מקור לגאווה.

"תחשבו אפילו על שחקנים איראנים שמשחקים בחו"ל. כל מי שעוזב את איראן נחשב לגולה, אבל את הכדורגלנים הם שולחים לשחק באיטליה ובגרמניה. הם נשארים איראנים, נשארים נאמנים למשטר ומדינה".

ובכל זאת, המשטר לא חושש מגילויי מחאה במשחקים? אנחנו זוכרים מה היה במונדיאל הקודם, כשהקהל האיראני שרק בוז להמנון שלו, וחלק מהשחקנים אפילו עמדו בשתיקה.
"המשחקים של איראן צפויים להיערך בחוף המערבי, שניים מהם בלוס אנג'לס - שבה יש קהילה מאוד גדולה של גולים איראנים. חלקם גם מניפים את דגל השאה. אז מצד אחד, אנחנו נראה הרבה אוהדים איראנים. מצד שני, המשטר אכן חושש מזה ומפרובוקציות כאלה ואחרות, ואחת הדרישות שלו היא שלא יניפו באצטדיונים את דגל השאה.

"בכלל, זה אירוע מאוד מורכב. ראינו מה קרה עם נבחרת הנשים של איראן באליפות אסיה השנה, כאשר הן הביעו מחאה ולא שרו את ההמנון (ולאחר מכן חלקן נאלצו לבקש מקלט - א"פ וד"מ). בימים האחרונים אנחנו שומעים שגם איראן העבירה את מחנה הקבע שלה בטורניר מארה"ב למקסיקו כי הם חוששים לחיי השחקנים. אז ברור שיש מתח והמשחקים של איראן יעוררו הרבה מאוד עניין, בלי קשר למה שיקרה על המגרש".

הכל חוץ מכדורגל: מה מעניין את טראמפ?

בצד השני, כמובן, עומדים ארה"ב והנשיא דונלד טראמפ. עבורו, מדובר בסיבה אמיתית למסיבה. "טראמפ עושה שימוש באירוע הזה לצרכים עצמיים וברור שהוא רוצה לקדם כאן את עצמו", מסביר רקובסקי. "עכשיו נשאלת השאלה מה הוא מרוויח מהאירוע הזה. עוד נדבר על הבחינה הכלכלית, אבל התשובה קודם כל נעוצה בכוח וכבוד.

"באופן כללי טראמפ אמנם אוהב גולף אבל הוא לא באמת מבין בספורט. עבורו המונדיאל הזה הוא מתנה, כי הוא מבין שכדורגל זה הענף הפופולרי ביותר בעולם. הוא מבין שיש לו פה הזדמנות לעשות לעצמו יח"צ ושגם אין לו כל כך מה להפסיד. זאת אומרת, זו לא הזירה הכלכלית שבה האזרח האמריקאי רואה כמה עולה חבית נפט. זה לא אוקראינה, ישראל בעזה או בלבנון ולא כמות המהגרים שהוא עוצר".

גם אין יותר מדי ציפיות מהנבחרת שלו.
"ההצלחה המקצועית גם פחות מעניינת אותו. אכפת לו שיראו אותו על המסך, שהוא יראה את עצמו בטלוויזיה, שאנשים ילחצו לו את היד. זה מה שהוא אוהב. ובסוף, כל מה שהוא אומר על כדורגל, ועל כל דבר - כולם מקשיבים לו ומצטטים אותו. הוא מקבל את הכבוד מכולם, גם מפיפ"א".

זה אומר שלדעתך הוא גם יימנע מלתקוף באיראן כדי לא להרוס את החגיגה הזאת?
"אני לא יודע אם יש לו תוכנית לגבי זה. אני לא רוצה להתנבא - אבל לצורך העניין, אני לא רואה את ארה"ב תוקפת באיראן בזמן המונדיאל".

רקובסקי מדבר בעיקר על המסיבה של טראמפ, אך אנחנו מנסים להבין מה מקומן של המדינות האחרות שמארחות - קנדה ומקסיקו. "זה לא מעניין אותו", הוא עונה. "רוב הטורניר הולך להיות בארה"ב, גם מבחינת המשחקים וגם מבחינת הערים המארחות. מקסיקו וקנדה הן כינור שני ושלישי. יש סה"כ 16 ערים מארחות - 11 בארה"ב, שתיים בקנדה ושלוש במקסיקו. המשחקים הגדולים יהיו בארה"ב.

"בקיצור, טראמפ לא כל כך סופר אותן. הוא בכלל חולם לבנות חומה במקסיקו ולספח את קנדה. צריך גם להגיד שבניגוד למונדיאל 94' שהציג לעולם את הכדורגל בארה"ב, ב־2026 אנחנו בסיפור אחר - הכדורגל מספיק מבוסס במדינות שם. יותר ויותר אנשים בארה"ב עוקבים אחרי הליגה האנגלית וליגת האלופות. אז אין ספק שזה אירוע שמטריף את האמריקאים עכשיו והם לגמרי משתלטים עליו. אנחנו חווים פה אמריקניזציה והיפר־קפיטליזם של הטורניר".

האמריקניזציה שמעלה את המחירים

כשרקובסקי מדבר על האמריקניזציה הוא מכוון בראש ובראשונה למחירי הכרטיסים והתחבורה הציבורית בארה"ב - שאי אפשר בלעדיה, בטח אם מתחשבים במרחקים האדירים בין האצטדיונים השונים. "נסיעת רכבת מניו יורק לאצטדיון בניו ג'רזי יכולה להגיע ל־150 דולר הלוך־חזור. שתבינו, אפשר למצוא בארה"ב טיסות בחצי מחיר. הכל עובר אמריקניזציה בעקבות המונדיאל. אנחנו מדברים על סכומים אדירים - הכרטיס הכי יקר לגמר המונדיאל, למשל, עומד על כמעט 33 אלף דולר. לשם השוואה, במונדיאל הקודם בקטאר, זה הגיע ל־1,600 דולר.

"בסוף, בשביל האוהד הפשוט שבאמת אוהב כדורגל, או אפילו אמריקאי שחי בפילדלפיה ורוצה לראות משחק - זה מאוד יקר".

כאן גם צריך אולי להזכיר שעבור ארבע מדינות, קטנות יחסית, זו תהיה הופעת בכורה במונדיאל: קורסאו, כף ורדה, ירדן ואוזבקיסטן. "המשמעות של גביע העולם עם 48 מדינות זה שאנחנו רואים מגוון מדינות שלא היינו מצפים לראות. אבל כמה אוזבקים הולכים לנסוע למשחקים של הנבחרת? זה גם רחוק, וגם מאוד יקר.

"זה גם מתנגש עם החזון של פיפ"א. החזון של ספ בלאטר, הנשיא הקודם, היה לצמצם את הפערים בין היבשות השונות. אז הוא חשב שאם הוא יביא את גביע העולם לדרום אפריקה ב־2010, ולברזיל ב־2014 זה יוביל את ההמונים. אבל מה קרה בפועל? המשמעות הכלכלית של האירוח הייתה מכה עבור המדינות, בפרט על ברזיל.

"ארה"ב אמנם משתמשת בהרבה מאוד כסף פרטי וזה מעלה את המחירים. אבל מדינות אחרות, כמו מרוקו למשל (שתארח במשותף עם ספרד ופורטוגל את מונדיאל 2030, א"פ וד"מ), תוהות למה הן צריכות את כאב הראש הזה, כשיש גם ככה מספיק אתגרים במדינה".

ובסוף, הכדורגל הולך ומתרחק מהעממיות, מאיתנו.
"זה נכון אבל אף פעם זה לא היה אירוע למעמד הביניים. אני בעד שהמחירים יהיו נמוכים יותר, אבל בסוף תמיד יהיה מי שישלם. מה שכן, אין ספק שפיפ"א גורמת לכך שכולם ישנאו אותה - השחקנים, המאמנים, האוהדים. המונדיאל בקטאר, למשל, היה באמצע העונה והפסיקו פה את עונת הכדורגל. אנחנו כמובן גם זוכרים את כל השערוריות שהיום שם - המוות של הפועלים, האלכוהול, החום, עיתונאי שהלך לעולמו בחדר במלון. אבל הם לא מתרגשים מזה, כי בינתיים הם סופרים את הכסף.

"ההכנסות של פיפ"א מ־2023 עד 2026 עומדות על יותר מ־13 מיליארד דולר. וזה לא גוף שיש לו נדל"ן או משהו, יש לו את הטורניר הזה ועוד כל מיני טורנירים. אבל יש שם כסף וכוח אדיר. גם טראמפ מבין את זה".

"גביע העולם הוא תמיד אירוע פוליטי"

מלבד ענייני המונדיאל, אנחנו מנסים להבין מעט יותר על התחום הזה שנקרא "דיפלומטיית ספורט". "ג'וזף ניי, אחד החוקרים המשפיעים ביותר על מדעי המדינה, טבע את המונח 'עוצמה רכה' - לכל תחום שאפשר לחשוב עליו יש גם היבטים דיפלומטיים. זה יכול להיות תרבות, תעופה, מדע, אקדמיה, תיירות", מסביר רקובסקי.

"מאוחר יותר, בסוף שנות התשעים, הגיע ד"ר סטיוארט מארי והגדיר ספציפית את דיפלומטיית הספורט. במושג הזה נעוצה ההבנה שמדינות או ארגונים משתמשים בספורט כדי לקדם את המטרות שלהם. משם אנחנו מסתכלים על כל האירועים אחורה ומבינים שלמעשה ראינו דיפלומטיית ספורט - המשחקים האולימפיים בברלין 36', בארגנטינה ב־78', החרמת המשחקים האולימפיים בשנות ה־80 ע"י המערב".

בעצם, ההבנה היא שספורט רק מעצים מתחים ולאומיות ולא מפחית אותם. בחלומות שלנו אפשר אולי לדמיין ששתי מדינות רבות במציאות, ובאות לפתור את זה על המגרש. ואתה אומר הפוך - ההבדלים יתחדדו במגרש ואז נבוא חדורים יותר לשדה הקרב.

"יש גם היבטים חיוביים כאלו לדיפלומטיית ספורט. נלסון מנדלה אמר בגביע העולם ברוגבי שספורט צריך להביא את השלום ושזו הזדמנות להראות את הטוב של דרום אפריקה לעולם. אנחנו לא פעם מתמקדים בשלילי, אבל יש גם דוגמאות חיוביות.

"השאיפה להפריד בין ספורט לפוליטיקה נידונה לכישלון", מוסיף רקובסקי. "הפוליטיקה נמצאת בהכל והניסיון לנתק אותה מהספורט - הוא לא נכון. גביע העולם הוא תמיד אירוע פוליטי, אבל אולי גם בגלל זה אני רוצה לומר שלא צריך להתרגש מזה יותר מדי.

"אגב, אני לא יודע כמה מקום יהיה בכלל לפוליטיקה מזרח־תיכונית. בסוף אנחנו מדברים על 4-5 משחקים ביום, בישראל זה גם יהיה באמצע הלילה. ובכלל, פעם לראות משחק היה קדוש, היום אתה כבר יושב עם הפלאפון על הדרך".

אגב, נראה שגם שכחנו כבר מזה שרוסיה לא לוקחת חלק באירוע - מדינה שלפני שמונה שנים אירחה בעצמה את המונדיאל.
"נכון, וגם קשה להגיד מתי הם יחזרו. אבל כן אולי צריך להגיד שמה שקרה עם רוסיה יכול גם לקרות איתנו".

בשביל שידיחו אותנו צריך שנעפיל קודם...
"כן, זה נכון. אבל ברצינות, עדיין אפשר לטעון שאנחנו תוקפניים. אז אוקיי, הנסיבות שלנו אחרות - אבל יש מי שחושב בעולם שיש צביעות כלפי ישראל וחשוב להבין את זה.

"בכל מקרה צריך לומר שפעם זו הייתה הדיפלומטיה העיקרית בספורט - החרמות. במקרה של רוסיה זה היה קטגורי כמעט בכל הענפים, למעט בטניס ששם מעט שחקנים שיחקו עם דגל ניטרלי. אבל הכל קרה מהר, ממש כמה שבועות. במקרה של ישראל זה יותר זוחל. מה שכן, לנשיא פיפ"א ג'אני אינפנטינו קשה עם ההחרמה של רוסיה. הוא יגיד שהכדורגל צריך לחבר ואסור להחרים אף אחד".

"ברגע שהטורניר יתחיל, אנשים ישכחו מהכל"

ואולי עיקר השיח שלנו בפודקאסט הזה, שהתמקד בעיקר במתחים סביב המדינות שמגיעות למונדיאל, יכול לגרום לנו לסיים עם קצת אופטימיות. אם בעבר היינו עסוקים בהרבה מדינות שלא הגיעו, ובהחרמות של מדינות, הפעם המגרש דווקא מפגיש את האויבים הכי גדולים.

אולי זה גם המקום לציין שבתוך הפוטנציאל הנפיץ בין ארה"ב לאיראן, יש למונדיאל הזה גם פוטנציאל חיובי, כזה שיכול להביא איתו גם תמונות מרגשות. כך למשל, במונדיאל הקודם עלו ארה"ב ואיראן למשחק מכריע זו מול זו, ולאחר שהאיראנים הפסידו והודחו מהטורניר, השחקנים האמריקאים היו שם כדי להרים ולנחם אותם. סיטואציה כזאת לא יכולה להיות בשום מקום אחר בעולם.

לסיום, זמן הימורים. מי תזכה?
"קשה לי להמר בעד אנגליה, וקשה לי להמר נגד ספרד. אבל יאללה, ספרד זה ההימור הקל אז נלך על זה. ואולי גם כאן צריך להוסיף הערה - עם כל המסביב, ברגע שהטורניר יתחיל, אנשים ישכחו מהכל. אלפי פועלים מצאו את מותם בקטאר ואנשים שכחו מזה".