המראה הכי מלאכותי, הלב הכי אותנטי: הקסם של דולי פרטון חיבר אנשים ממחנות שונים

הקהל בהופעות של דולי פרטון היה במשך שנים כמעט אטרקציה בפני עצמה. מעריצי קאנטרי שמרנים מהדרום, נוצרים אדוקים, להטב"ים, משפחות עם ילדים, פמיניסטיות, קאובויים ועירוניים מצאו את עצמם שרים יחד באותו אולם ונהנים ביחד. מבקרים ומראיינים העירו לפרטון שוב ושוב על התערובת החריגה הזאת, ובאמריקה שהלכה והתחלקה למחנות, היה משהו כמעט אנכרוניסטי במרחב שנוצר סביבה.

● חוזרים לאבי רואד: איך הופכת חתיכת אספלט למקום עלייה לרגל?
● מהקולנוע ועד לרשתות: "תן לאדם מסכה והוא יגיד לך את האמת"

זה היה הגיוני בערך כמו האישה שעמדה על הבמה: נוצרייה דרומית מטנסי שהפכה לאייקון של הקהילה הגאה, בת למשפחה ענייה בת 12 ילדים שבנתה אימפריה עסקית ענקית ובמקביל כתבה את אחד ההמנונים הגדולים של התרבות הפופולרית על שחיקתם וניצולם של עובדים, אישה המזוהה עמוקות עם אמונה ומשפחה שהקריירה שלה הייתה מודל לעצמאות נשית, וכוכבת שבנתה את אחד המראות המלאכותיים בתולדות השואוביזנס והפכה דווקא לסמל של אותנטיות. עם מותה השבוע בגיל 80, קל לייחס את הקונצנזוס הנדיר סביבה לכריזמה, להומור או פשוט לעובדה שדולי הייתה מוכשרת ונחמדה להפליא. אבל אולי השאלה המעניינת יותר היא אם כל הדברים שנראים לנו סותרים בדולי באמת סתרו זה את זה, או שרק סיפרו לנו יותר מדי שהם אמורים.

לא כולם "נגדה"

את הרמז הראשון לאופן שבו פרטון הצליחה אפשר למצוא כבר ב"ג'ולין", הלהיט הגדול שלה מ־1973. אשה חוששת שאחרת תיקח ממנה את הגבר שהיא אוהבת. לפופ ולקאנטרי יש מסורת ארוכה של שירים שיודעים בדיוק מה לעשות בסיטואציה שמתחננת לחלוקה ברורה של טובים ורעים: להפוך את האישה האחרת ליריבה, להשפיל אותה, לכעוס עליה או להכריז עליה מלחמה.

פרטון עושה כמעט את ההפך. ג'ולין שלה אינה נבל או אויב. היא אשה יפהפיה ומהפנטת שמעלותיה מוזכרות שוב ושוב, והדוברת מבהירה שהיא מבינה היטב מדוע בן זוגה עלול להתאהב בה. אפילו הגבר, לכאורה הפרס שעליו ניטש הקרב, כמעט נעלם מהשיר. מילולית, "ג'ולין" הוא שיר של בקשה, כמעט תחינה, אבל אי אפשר לטעות בו כשיר תבוסתני. ריף הגיטרה המהיר, המחזורי והעצבני מסרב לתת לו להפוך לקינה של קורבן.

הדוברת מתייצבת מול האיום ופועלת כדי למנוע אותו, והדבר החריג הוא שהיא לא זקוקה לשנאה כדי לעשות זאת. ג'ולין עלולה לפגוע בה, אבל היא לא "נגדה". גם לה יש רצונות וחיים פנימיים שאינם קיימים רק ביחס לדוברת. זו הבחנה קטנה אבל חשובה: אדם יכול לפעול נגד האינטרס שלך בלי שכל הקיום שלו יהיה "נגדך". פרטון ניסחה כאן אפשרות שבדרך כלל הולכת לאיבוד בתוך קונפליקט: להיאבק בלי לשנוא, ולהגן על מה שיקר לך בלי למחוק את האנושיות של מי שבצד השני. כשביונסה שכתבה את השיר כעבור חצי מאה, היא הפכה את התחינה של פרטון לאזהרה תקיפה כלפי ג'ולין, כמעט המחשה מושלמת לאופן שבו התרבות שלנו נעשתה פחות נוחה עם פגיעוּת ויותר רגילה לתרגם מיידית איום לעימות.

קפיטליזם מול ביקורת

שבע שנים אחר כך הגיעה אותה תפיסה למבחן מפורש בהרבה. "9 עד 5" (הרברט רוס, 1980) תפקיד הקולנוע הראשון של פרטון, נולד דווקא בסרט שהובילה ג'יין פונדה, פעילת שמאל מקטבת ופמיניסטית בולטת, כמעט ההפך הגמור מהדימוי של פרטון. פונדה ביקשה להכניס לקומדיה נושאים כמו אפליה, הטרדה, פערי שכר ובוסים נצלניים. הסרט יצא שבועות ספורים אחרי ניצחונו של רונלד רייגן, והפך לסרט השני המכניס ביותר של השנה, אחרי "האימפריה מכה שנית".

הבחירה בפרטון התבררה כאלכימיה תרבותית: פונדה הביאה את הפוליטיקה, טומלין את הקומדיה, ופרטון את הפולק. שיר הנושא שכתבה הציג ביקורת חריפה על ניצול עובדים, גם כשהגיע ממי שבמקביל בנתה אימפריה קפיטליסטית משל עצמה.

פרטון, שהגנה בקנאות על זכויות היצירה שלה (כולל סירוב מפורסם לאלביס פרסלי, שאנשיו דרשו את מחצית הזכויות על "I Will Always Love You" כדי שיבצע אותו) לא ראתה סתירה בין רווח אישי לבין ביקורת על ניצול כוח. היא לא דרשה מהמאזין לקנות חבילה אידיאולוגית שלמה כדי להזדהות עם המאבק. השיר לא דיבר בססמאות של מלחמת מעמדות, אלא בחוויה המוכרת של לקום בבוקר, לעבוד קשה ולראות מישהו אחר קוצר את הפירות. כך אמריקה, שבדיוק פנתה בחדות ימינה, הייתה יכולה לנהור לקומדיה פמיניסטית ולשיר איתה בכל הכוח בדרך הביתה מהעבודה.

תשע שנים אחר כך, ב"מגנוליות מפלדה" (הרברט רוס, 1989), אותו כישרון קיבל עוד רובד. פרטון מגלמת בסרט את טרובי, בעלת סלון יופי בעיירה קטנה בלואיזיאנה, מקום שהוא הלב החברתי של הסרט. נשים בגילים, במעמדות ובטמפרמנטים שונים מגיעות אליו לכאורה לטיפולי יופי, אבל מתוך הביקורים, הרכילות, ההומור והטקסים הקטנים נוצרת קהילה שאינה זקוקה לאויב משותף כדי להתקיים, או לאחידות כתנאי להשתייכות. פשוט רשת אנושית שמסוגלת לשאת את חברותיה גם כשהחיים נעשים קשים.

כבר בתחילת הסרט מגיעה אנל (דריל האנה), צעירה ביישנית וחסרת שורשים, חדשה בעיירה ובלי כסף. טרובי נותנת לה מיד עבודה ובהדרגה גם מקום בתוך המעגל. הסדר חשוב: קודם את בפנים, אחר כך נגלה מי את. בהמשך אנל משתנה, צוברת ביטחון והופכת לנוצרייה אדוקה כל כך שהאמונה החדשה שלה משעשעת ואף מעצבנת את חברותיה. הן לא צריכות לאמץ אותה והיא לא צריכה לוותר עליה, ובעולם כזה אפשר לצחוק על התנהגות של אדם בלי להפוך את האדם עצמו לבדיחה.

קשה לחשוב על תפקיד מתאים יותר לפרטון, אישה שכל הפרסונה שלה פירקה ניגודים בין מלאכותיות לאותנטיות, מסורת לעצמאות ואמונה לפתיחות. פרטון הסבירה לא פעם שלא רק שהיא מקבלת הבדלים בין אנשים, היא "חוגגת אותם". סלון היופי הזה הוא גרסה מוקטנת של המרחב שפרטון יצרה סביבה. "אנחנו" שלא היה זקוק ל"הם" כדי לדעת שהוא קיים.

הציעה אפשרות אחרת

אולי משום כך הדרך המקובלת לתאר את פרטון כ"אישה שכולם אהבו" מפספסת משהו מהותי. היא לא היתה אהובה מפני שלא היו לה עמדות, וגם לא מפני שהקפידה להישאר באמצע. היום אנחנו רגילים לקנות דעות בחבילות. ספרו מה אדם חושב על נושא אחד, ובמקרים רבים אפשר לנחש מה הוא חושב על חמישה נושאים שאין ביניהם כמעט שום קשר. כך נולדות גם הסתירות המדומות שמהן התחלנו.

מדוע אמונה נוצרית עמוקה אמורה לסתור קבלה של להט"ב? מדוע אשה שבנתה אימפריה קפיטליסטית לא יכולה לחשוב שעובדים מנוצלים בידי בעלי כוח? מדוע אהבת המסורת הדרומית מחייבת לקבל כל ערך שהדרום ייצג, או עצמאות נשית מחייבת דחייה של מסורת?

אפילו המראה המלאכותי להפליא של פרטון והמוניטין שלה כאדם אותנטי סותרים זה את זה רק לכאורה. פרטון מעולם לא ניסתה לשכנע איש שהפאות, האיפור והניתוחים שלה נולדו איתה, ולכן דווקא ההודאה במלאכותיות היא חלק מכנותה. מחנאות וסנטריזם נראים כמו הפכים, אבל שניהם מתחילים מאותה מפה. המחנאי שואל איפה הצד שלו עומד, הסנטריסט מחפש את הנקודה שבין הצדדים. פרטון הציעה, בלי לנסח זאת מעולם, אפשרות אחרת. להתחיל בכל פעם מהאדם, בלי התחייבות מראש למקום שבו תנחת. אולי לכן במשך שנים אנשים שלא היו מוכנים להיות באותו מחנה היו מוכנים להיות באותו אולם. דולי פרטון לא גרמה להם להסכים. היא פשוט יצרה מרחב שבו הם לא היו חייבים להסכים כדי להיות ביחד.