תבעה את השכנים בגלל נזילה מהעציצים. מה קבעה המפקחת?

המפקחת על המקרקעין הכריעה השבוע בתביעה שהגישה אישה נגד שכניה, ובה ביקשה להורות להם להתקין מערכת השקיה וניקוז לאדניות ולמנוע נזילת מים למרפסת שלה. התובעת מתגוררת בקומה הראשונה והנתבעים הם בני זוג הגרים בקומה השלישית. האישה טענה שמי השקיה מדירתם גורמים לעכירות השיש במרפסת, ללכלוך רב ולעובש בחלל דירתה.

בני הזוג טענו באמצעות עו"ד קארין שמעון שהנזילה לא נוצרה עקב ליקוי בדירתם, שכן היא ממוקמת שתי קומות מעל דירת התובעת ואין כל רטיבות בדירה החוצצת ביניהן. הם טענו שגם בדירות אחרות מעל דירתה יש צמחיה, מערכת השקיה ואף בריכת שחייה, ונטען שבדירת התובעת עצמה קיימת מערכת השקיה ומכונת כביסה. לכן, לטענתם, ייתכן שמקור הליקויים באחד מרכיבים אלה. עוד טענו שניסו לאתר את מקור הטפטוף ונמצא שהוא בדירה שלה. בנוסף נטען שהשכנה הגישה את התביעה בחוסר תום לב בשל סכסוך קודם ביניהם וכי היא פועלת כלפיהם באלימות, תוך הכפשתם בפרהסיה.

המפקחת על המקרקעין כרמית קציר־ברין מינתה בהסכמת הצדדים מומחה שמצא שאצל התובעת יש סימנים להצטברות אבנית המעידים על מים עודפים אך לא מדובר בנזק ממים של הקומה העליונה. "זהו נזק עצמי ולא נזק של מים עודפים הנוזלים מקומה עליונה", כתב. עוד הוסיף שלתובעת יש מערכת ניקוז אך נראה שמערכת העודפים דולפת. כמו כן, בסריקה תרמית שביצע המומחה במרפסת דירת התובעת לא נמצאה רטיבות או נזק לטיח.

המפקחת אימצה את חוות הדעת שלא נסתרה וקבעה שלא הוכח שמקור הנזקים נעוץ בליקוי הנוגע מהשכנים. התובעת חויבה בשכר טרחת עו"ד בסך כ־15 אלף שקל ושכר מומחה בגובה 1,500 שקל. תגובת עו"ד שי סולטן שייצג את התובעת: "אנו סבורים שהמפקחת שגתה בקביעתה. המומחה קבע שיש כשל שאין איטום במערכת האדניות של הנתבעים".

משמעות הפסיקה: על התובע להוכיח כי קיים קשר בין הליקוי בדירה לבין הנזק שנגרם לו.

מספר תיק: 5/1442/2025

בית המשפט המחוזי בתל אביב ביטל החודש באופן חריג חלק מפסק בוררות (שניתן בערעור על פסק בוררות ראשון), לאחר שקבע שהוא נוגד את תקנת הציבור. השופטת יהודית שבח קיצרה ב־10 שנים את התקופה שבגינה חויבו יזמים לשלם פיצוי לבעלי קרקע בשל עיכוב בבניית פרויקט מגורים בעפולה.

הבוררות התקיימה בעקבות סכסוך הנוגע להסכם שנחתם ב־2009 בין חברת א.ד.א. תמיר יזמות ובנייה לבין בעלי הקרקע, שעליה תוכננה הקמת שלושה בניינים. בפועל הוקם אחד מהם, ובעלי הקרקע קיבלו ארבע דירות. התוכניות להקמת שני הבניינים הנוספים לא אושרו בתחילה, בין היתר בשל דרישה לחניות תת־קרקעיות, ולאחר אישורן ב־2014 התגלעו עוד מחלוקות בין הצדדים שהביאו לעיכוב נוסף.

במסגרת הבוררות הראשונה נפסק לבעלי הקרקע פיצוי מוסכם בגין העיכוב במסירת הדירות של 150 אלף דולר, וכן פיצוי חודשי עבור התקופה שבין 2013-2014 ועד הגשת התביעה ב־2016. אלא שבהליך הערעור בבוררות קבעה הבוררת, השופטת בדימוס דניה קרת, כי הפיצוי ישולם עד למועד מתן פסק הבוררות בערעור - בשנת 2026. בכך התארכה תקופת הפיצוי בעשור וסכומו גדל במיליוני שקלים.

החברה היזמית ובעל השליטה בה פנו לבית המשפט המחוזי בתל אביב להתערבות בבוררות. השופטת שבח קיבלה החודש את בקשתם וקבעה כי הצמדת מועד סיום הפיצוי למועד מתן פסק הבוררות נוגדת את הסכמת הצדדים ואת תקנת הציבור. לדבריה, מנגנון כזה יוצר מצב שבו ככל שההליך מתארך, כך גדל הפיצוי, ואף עלול ליצור תמריץ להארכת ההליך. בנוסף ציינה שבעלי הקרקע עלולים להימנע מקידום הפרויקט ובמקביל לדרוש את הפיצוי החודשי. בעלי הקרקע חויבו בהוצאות בסך 20 אלף שקל.

החברה היזמית ובעל השליטה מיוצגים ע"י עוה"ד מיכאל וקנין, נמרוד סביל ושמואל בירביר ממשרד Moi מ.וקנין ושות'. לדברי עו"ד וקנין, "ההחלטה ממחישה את החשיבות של ניסוח מנגנון ברור הקובע לא רק כמה ישולם במקרה של הפרה, אלא גם עד מתי".

בעלי הקרקע מיוצגים ע"י עוה"ד אופיר פוזנר ודניאל עובדיה ממשרד ש.הורוביץ.

משמעות הפסיקה: בית המשפט יתערב רק במקרים חריגים בפסק בוררות שניתן בערעור, במקרים הנוגדים את תקנת הציבור.

מספר תיק: 57361-02-26

איש מכירות בחברה לייצור ושיווק מוצרי אופטיקה סיים לעבוד בחברה אחרי 6.5 שנים, והגיש תביעה נגד המעסיקה לתשלום זכויות על 874 אלף שקל. הוא עבד בשכר בסיס של 10,000 שקל בחודש והגיע עד ל־22 אלף שקל, כשהיה זכאי לעמלות של עד ל־2% מהמכירה. אחת המחלוקות בהן נדרש בית הדין לעבודה להכריע היא האם חוק שעות עבודה ומנוחה חל על העסקתו.

העובד טען שהחוק חל עליו מכיוון שהיה כפוף למנהלים ועבודתו הייתה נתונה לפיקוח. משכך, הוא זכאי לתשלום עבור שעות נוספות שעבד ולא שולמו לו. המשכורת כללה רכיב קבוע של 500 שקל שכונה "פיצוי בגין שעות", שלטענתו לא יכול לבוא במקום שעות נוספות שעבד מאחר שהוא לא משתנה ולא תלוי בעבודה. החברה טענה שמילא תפקיד בכיר של מנהל פיתוח עסקי ומכירות, היה אחראי על פעילותה בדרום אמריקה והיה מעורב בהחלטות עסקיות. לפיכך, לאור מידת האמון והעצמאות חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל עליו.

בית הדין קבע שהתובע לא נמנה עם העובדים החריגים שעליהם לא חל החוק. הסכם העבודה שנערך עימו הגדיר אותו כ"סוכן מכירות בינלאומי" שתפקידו ליצור קשר עם לקוחות בחו"ל ולסגור עסקאות, והוא היה כפוף למנכ"ל. ההסכם גם קבע לו מסגרת שעות עבודה מוגדרת וחייב אותו למלא דוח שעות באמצעות שעון נוכחות. ההסכם אף קובע במפורש כי זכויות יהיו לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, ואוסר עליו לעבוד שעות נוספות ללא אישור מהמעסיק בכתב.

עוד נקבע כי השתתפות התובע בישיבות שבהן נמסר מידע על הפעילות העסקית לא הופכת אותו לחלק מהנהלת החברה. החברה טענה כי הוא היה דובר הספרדית המרכזי בחברה ועל כן ניהל את הקשר עם הלקוחות בדרום אמריקה במידה רבה באופן עצמאי. אך בית הדין קבע כי עצמאות מקצועית ואמון הנובעים ממומחיותו של עובד לא שקולים ל"מידה מיוחדת של אמון אישי" כמשמעותו בחוק.

נקבע כי לא נוהל רישום מלא של העבודה שבוצעה מהבית ובשעות הערב. התביעה התקבלה בחלקה, מרבית רכיביה נדחו אך נפסקו לעובד 280,634 שקל עבור שעות נוספות.

משמעות הפסיקה: רק במקרים חריגים חוק ימי מנוחה, הקובע בין היתר חובה לשלם שעות נוספות, לא יחול על עובד.

מספר תיק: 28435-06-23