צרפת במשבר חוב, ונורות אדומות נדלקות בטוקיו

כאן נכנסת לתמונה יפן. המשקיעים היפנים הם מהשחקנים הגדולים ביותר בשווקים הגלובליים, עם החזקות זרות בהיקף של יותר מ־10 טריליון דולר. במשך שנים הם סיפקו ביקוש יציב לאג"ח ממשלתיות בעולם, כולל בצרפת, שבה הם מחזיקים נתח משמעותי מהחוב. כעת הם משנים כיוון: מוכרים אג"ח זרות, מעבירים חלק מהכסף למניות, לאג"ח גרמניות בטוחות יותר ולאג"ח יפניות קצרות טווח. חלק מהקרנות אף חיסלו את החזקותיהן באג"ח צרפתיות.

צרפת תלויה מאוד בזרים: יותר ממחצית מהחוב הממשלתי שלה מוחזק מחוץ למדינה. כשמשקיעים יפנים, שיכולים לקבל תשואה של כ־3% בבית ובסיכון נמוך יותר, בוחרים לוותר על חשיפה לצרפת - הלחץ על השוק הצרפתי גובר. ומה שנראה כמו החלטת השקעה נקודתית של מנהלי כספים בטוקיו, מחריף את משבר האמון בחוב הצרפתי.

אם יפן, ממקורות ההון החשובים בעולם, מתחילה להעדיף החזרת כספים הביתה או הסטת השקעות לנכסים בטוחים יותר, גם מדינות אירופיות אחרות עלולות לגלות שמימון החוב שלהן נעשה יקר ופחות ודאי. בעידן של תשואות עולות וספקנות גוברת כלפי נכסים שנחשבו בטוחים, אירופה כבר לא יכולה להניח שהכסף היפני ימשיך לזרום אליה כמובן מאליו.

יובל אינהורן

מטרת הרפורמה הייתה שיפור השירות הציבורי בתחום הטיפולים עבור ילדים עם אוטיזם, שיתוק מוחין וכי"וב. זמני ההמתנה בשנים האחרונות מגיעים לחודשים ארוכים, ואף ליותר משנה.

לאורך הדיונים על הרפורמה התחייב המשרד להציג נתונים של זמני ההמתנה כמדד בחינה להצלחתה. בר סימן טוב עצמו אמר כחודשיים לפני כניסת הרפורמה לתוקף: "לא נהסס לא לעבור משלב לשלב אם נראה שזה לא מתקדם כפי שאנחנו רוצים". אלא שנראה שהוא ומשרדו ביצעו סיבוב פרסה.

המכונים בקופות החולים סובלים כבר שנים ממחסור בכוח אדם בשל תנאי שכר נמוכים והיעדר תקנים. הרפורמה כללה תקציב של 100 מיליון שקל להעלאת שכר המטפלים והגדלת התמיכות ל־130 מיליון. עם זאת, גם המטפלים שגויסו בחודשים האחרונים מקבלים תקנים של כחצי משרה, והוותיקים לא מוכנים לעלות באחוזי המשרה בשל השכר שנותר נמוך.

בעקבות הפרסום בגלובס, יו"ר ועדת הבריאות של הכנסת, ח"כ יוני משריקי, וח"כ לימור סון הר מלך, ששימשה כיו"ר הוועדה שהורתה למשרד לפרסם את נתוני זמני ההמתנה מדי חודש, דרשו הבהרות מבכירי המשרד. שהרי אם אין כלים לבחון את הרפורמה, איך יתאפשר שינוי אמיתי.

רון נוטקין

מה שהחל כאירוע אבטחה חריג בעקבות ניסיון הפיגוע על טיסת פליי דובאי, מסתבך מתחת לרדאר לכדי משבר דיפלומטי שקט. משבר שבו שני הצדדים מסרבים למצמץ: ישראל - שמבחינתה דרישות השב"כ הן קו אדום מבצעי שאין להתפשר עליו אחרי ניסיון הפיגוע; והאמירויות - שמסרבות לקבל תכתיבים זרים בשטחן. במקום שיושג פתרון רגיש שיגשר על הפערים, האירוע הידרדר למשחק כוחות שבו כל צד מנסה לכופף את האחר.

השלכות המבוי הסתום מורגשות בשטח: מיד לאחר שפליי דובאי ביטלה את טיסותיה, הודיעה ענקית התעופה אמירייטס כי נוסעים שהיו אמורים להגיע לדובאי ומשם להמשיך בטיסת המשך עם פליי דובאי, לא יורשו לעשות זאת.

הפגיעה הזו נוגעת בעורק מרכזי של התעופה הישראלית. על פי נתוני רשות שדות התעופה, בספטמבר הייתה איחוד האמירויות היעד החמישי בפופולריות שלו בנתב"ג, עם כ־134.8 אלף נוסעים. בהתחשב בכך שפליי דובאי הטיסה כ־75 אלף מהם, לקו צפויה צניחה חדה.

קו התעופה לתל אביב היה לאורך השנים חלון הראווה הנוצץ והיציב ביותר של הסכמי אברהם. אי של יציבות כלכלית גם כשהרוחות המדיניות סערו. הפיכתו לזירת ניגוח הדדית מעידה על שחיקה מדאיגה באמון הדיפלומטי בדרגים הגבוהים ביותר.

כאשר ירושלים ואבו דאבי ממשיכות למנף את אישורי הטיסה ככלי משחק אסטרטגי, המפסיד המיידי הוא הציבור הישראלי, שנשאר עם היצע מצומצם ומחירים מאמירים. אך במישור המדיני הסכנה עמוקה בהרבה: כשהתנגשות בין צרכים ביטחוניים לשיקולי ריבונות מנהלת את הקשר, המבוי הסתום בשמיים עלול להותיר צלקת ארוכת טווח גם ביחסים שעל הקרקע.

תומר שמאי