סמכות ועד מקומי להטיל מסים: בלי רשות מפורשת של המועצה האזורית הגבייה בלתי חוקית בעליל

שאלת סמכותו של ועד מקומי להטיל ולגבות מיסים ואגרות מהתושבים שבתחום שיפוטו עלתה לדיון בבית משפט השלום ברמלה, בפני השופטת דליה גנות.

הוועד המקומי כרמי יוסף (להלן: "הוועד") הגיש תביעה כנגד מספר תושבים מהישוב כרמי יוסף, לתשלום מיסים שונים שהוטלו על ידי הוועד ולא שולמו על ידי הנתבעים. לטענת הנתבעים, המדובר במיסים שהוטלו על ידי הוועד בניגוד לדין וללא סמכות.

שלושה סוגי תשלומים היו ביסוד התביעה: מיסי ועד, אגרת ביוב ודמי השתתפות בסלילת כבישים ומדרכות.

מיסי ועד: סמכותו של ועד מקומי להטיל מיסים - ומיסי ועד בכללם - נקבעה בסעיף 133 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) (להלן: "הצו"), ולפיו: "(א) ועד מקומי רשאי להטיל בתחום הנהלתו, כל מס או ארנונה כללית שהמועצה רשאית להטילם לפי סעיף 68 (א) ולפי חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג - 1992... ובכפוף למגבלות לוועד שנקבעו בהם, ובלבד שהוועד יקבל לכל פעולה כזו את אישור המועצה.

סעיף 68 א' לצו מסמיך את המועצה להטיל בתחומה אגרות, היטלים ודמי השתתפות, "למעט ארנונה", שהמועצה רשאית להטילה על פי פקודת המועצות המקומיות (להלן: הפקודה), וסעיף 14 לפקודה מסמיך את המועצה להטיל אגרות ודמי השתתפות שונים. מחיקוקים אלה עולה, כי לוועד המקומי סמכות חוקית עקרונית להטיל מיסים, כמפורט בחיקוקים השונים, והכל תוך קבלת אישור מוקדם מהמועצה.

השופטת גנות קובעת, כי לא הוצג בפניה כל מסמך של המועצה המקומית, המעניק רשות מפורשת לוועד להטיל מיסים. הוועד מבקש לקבוע, כי אישור כזה ניתן להסיק מכללא מהפרוטוקולים של המועצה לגבי השנים 94'-95', בהן אושרה הצעת התקציב שהוגשה על ידי הוועד למועצה. הוועד מבקש לראות באישור התקציב אישור מכללא להטלת מיסים, שכן הכנסות אותם מיסים צפויים כלולות בהצעת התקציב.

השופטת גנות דוחה טענה זו. אין כל קשר בין ההרשאה שניתנה לוועד להטיל ולגבות מיסים, על פי סעיף 133 א' לצו, לבין החובה המוטלת על הוועד - בסעיף 134 (א) לצו - להגיש הצעת תקציב לאישור המועצה. ועד מקומי אשר חפץ בהטלת מיסים, חייב לבקש רשות מהמועצה, וללא קבלת רשות ברורה ומפורשת מהמועצה, לא יוכל להטיל ולגבות מיסים. אין לנהוג בעניינים אלה בקיצורי דרך כלשהם, ויש לפעול בדווקנות על פי הוראות החוק. משלא נעשה הדבר בענייננו, קובעת השופטת, גביית מיסי הוועד היא בלתי חוקית בעליל.

אגרת ביוב

סעיף 37 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) מעניק לרשות מקומית סמכות להטיל אגרת ביוב בחוק עזר. ואכן, בחוק העזר לגזר (אגרת ביוב) (להלן: "חוק הביוב"), ניצלה המועצה זכות זו והסדירה את עניין תשלום אגרת הביוב ושיעורה, החלים על תושבי הישובים המשתייכים למועצה המקומית גזר.

הדרך היחידה להטיל אגרת ביוב ולקבוע את שיעורה היא באמצעות חוק הביוב, ואין בילתה. ובוודאי שאין אפשרות לקבוע הטלת אגרת ביוב ושיעורה בדרך של אישור תקציב המועצה, כפי שניסה הוועד לטעון.

סעיף 68 (א) לצו מגדיר "מיסים" כאגרות, היטלים ודמי השתתפות. מכאן שאגרת הביוב הוגדרה כ"מס". בסעיף 68 ג' נקבע כי המס - לרבות אגרת הביוב - ישולם למועצה על ידי הוועדה המקומית של כל ישוב. כלומר, לכאורה הוקנתה לוועד סמכות מכללא לגבות את אגרת הביוב על ידי עצם הטלת חובת התשלום על ידי הוועד. אולם, קובעת השופטת גנות, לא כך הם פני הדברים. שכן, כאמור, הרשות להטיל אגרת ביוב הוקנתה למועצה, ולה בלבד.

העובדה שבסעיף 68 ג' לצו הוטל התשלום - ולא סמכות הגבייה - על הוועד, טומנת בחובה את ההרשאה שהוענקה למועצה להעניק סמכות לוועד, שמשמעותה גביית האגרה בפועל מהתושבים. הענקה זו - של סמכות העזר - חייבת לבוא לידי ביטוי כתוב, אם במסמך מפורש של המועצה המופנה לוועד או בהחלטת מועצה הכלולה בפרוטוקול דיוניה. בענייננו, לא נמצאה הענקת סמכות שכזו.

השופטת גנות מדגישה, כי אין המדובר בענייננו בהאצלת סמכויות, אלא בהענקת סמכות עזר לצורך ביצוע בפועל של חוק הביוב. האבחנה שבין האצלת סמכויות להענקת סמכות עזר, הוסברה על ידי הנשיא אהרון ברק בבג"ץ פיליפוביץ מו (1) 410 - מקום שהרשות המוסמכת מעניקה לאחר תפקיד של שיקול דעת, היא עשויה להיחשב כמי שאוצלת את הסמכות לאחר. לעומת זאת, כאשר התפקיד המוענק לאחר הוא בעל אופי טכני, עשויה הפעולה להיחשב כביצוע התפקיד באמצעות אחר, ולא כאצילת הסמכות עצמה.

בענייננו, תפקיד גביית האגרה הוא טכני. לא ניתן לוועד כל שיקול דעת, מכאן שהמדובר בהענקת סמכות עזר בלבד. ומשלא הוכח כי המועצה העניקה לוועד את סמכות העזר הנדרשת לצורך גביית האגרה, גביית האגרה נעשתה בניגוד לדין.

דמי השתתפות בסלילת כבישים ומדרכות

סלילת כבישים ומדרכות הוסדרה בחוק העזר לגזר (סלילת רחובות). בחוק זה לא הוענקה סמכות כלשהי, ולו מרומזת, לוועד. אומנם סעיף 123 (א) לצו קובע, כי לוועד המקומי יהיו אותן הסמכויות שיש למועצה, אולם זאת בסייג: "אולם, הוועד לא יהיה רשאי להשתמש בסמכויות אלה, אלא במידה שהמועצה אינה משתמשת בהן, וכל עוד שאין בכך משום סתירה להחלטות המועצה שהודיעו עליהן לוועד, ולחוק העזר שלה".

בענייננו, קם הסייג לתחייה. שכן המועצה דאגה לחוקק את חוק העזר, ובכך שללה מהוועד את האפשרות לפעול בעניין זה.

בעניין זה חלים שני כללים: הכלל "שאין שלוח עושה שלוח", והכלל שמי שניתנה לו סמכות שהפעלתה יש בה משום שיקול דעת, חייב הוא להפעילה באופן אישי ואין הוא רשאי להאצילה לאחר, אלא אם הורשה לכך במפורש או בכללא.

בענייננו, אין הסמכה מפורשת בחוק המתירה אצילת סמכויות ואף לא הסמכה מכללא. היות שסמכותו של הוועד המקומי קמה רק מקום שהמועצה האזורית מתרשלת ומתעלמת מסמכותה ומחובתה, והיות שאין זה המקרה שבענייננו, על כן רק המועצה האזורית רשאית לגבות מסים בגין סלילת הכבישים והמדרכות.

השופטת גנות אף דוחה את הטענה, כי המדובר בהענקת סמכות עזר לוועד, שכן אין המדובר בהעברת הביצוע הטכני של העניינים, אלא מדובר בפעולות הכרוכות בהפעלת שיקול דעת אמיתי. על כן הטלת דמי ההשתתפות על ידי הוועד המקומי נעשתה בחוסר סמכות.

התוצאה הסופית: התביעה נדחית.

ת.א. 4676/95 בית משפט השלום ברמלה. השופטת דליה גנות. בשם התובעת: עו"ד פרנקל-כהן. בשם הנתבעים: עו"ד שפורן.

«עו"ד רמי שר-ישראל «ועד מקומי: מיסוי ללא כל סמכות «ביהמ"ש קיבל את טענת תושבים בכרמי יוסף נגד הטלת מיסים על ידי הוועד המקומי. הטלת המיסוי, כך נקבע, מותנית בקבלת רשות ברורה ומפורשת מהמועצה המקומית, שבלעדיה הגבייה בלתי חוקית בעליל