הבבונים כבר יבואו לראות

"תפוס את הכלה". בימוי: גרי מרשל; תסריט: שרה פריוט; צילום: סטיוארט דרייבורז'; משתתפים: ג'וליה רוברטס, ריצ'רד גיר, ג'ואן קיוזאק, ריטה וילסון. ארה"ב 1999.

עשור אחרי "אשה יפה" רוברטס וגיר במיפגש רומנטי נוסף. הוא עיתונאי במשבר כתיבה, היא כלה שכבר שלוש פעמים ביטלה חתונה בדקה התשעים. הוא מפרסם את הסיפור ומציין את שמה האמיתי. היא כותבת מכתב כעוס לעורכי העיתון, והעורכת (אישתו לשעבר) מפטרת אותו. בינתיים הוא שומע שהכלה הנצחית עומדת שוב בפני חתונה. הוא חושב שזו תהיה ההזדמנות שלו לראות אותה מבטלת חתונה נוספת ולזכות בחזרה בשמו הטוב.

אורי קליין ("הארץ") תחת הכותרת "פתפותי ביצים", כותב ש"נקודת המוצא העלילתית של מרשל היא כה מופרכת, עד שהיא מערערת את כל מה שבא אחריה - שהוא ברובו מופרך לא פחות".

זהו סרט שמנסה להיות "קומדיה רומנטית קלאסית, וגם לתאר תהליך למידה שבסופו גבר ואשה יכולים להיות זוג". אלא שלצורך כך "חייבים הגבר והאשה להיחשף ולהשתנות" ואילו לגבר כאן "אין מה לחשוף, ואין לפיכך, מה שישתנה, וכל המעמסה העלילתית מוטלת על כתפיה הצרות" של האשה.

רוברטס מצליחה אמנם "להוציא מגיר מין רכות ולמתן את הנפיחות המאפיינת לעיתים קרובות את השחקן הבעייתי הזה; אבל לשני השחקנים אין אפשרות להפגין את כישוריהם המלאים, כי הדמויות שהם מגלמים מייצגות מיפגש קומי ורומנטי בלתי אפשרי בין חלל גברי ריק לגודש בלתי מבוקר של נברוזות נשיות".

יקיר אלקריב ("עיתון תל-אביב") יצא באמצע ב"תחושה חלולה של שאט-נפש", ומוסיף, "יש סרטים מקושקשים ויש סרטים מתועבים. רק לעיתים נדירות אתה נחשף לסרט שהוא קשקוש מתועב", כזה שבאופן ציני לא משקיע "בתסריט, לא בבימוי, לא בכלום" וסומך על כך, ש"הבבונים כבר יבואו" לראות את שני כוכבי העל.

גיר "מתבזה", רוברטס ב"פוזה אנטי-כוכבית" מעצבנת למדי, ואת הבימוי "אפשר להגדיר כנטול; נטול השראה, נטול ברק, נטול כל איכות". ובסך הכל אין בסרט "אפילו שמץ מאותו קסם נדיר, שהוא נשמת אפה של קומדיה רומנטית".

ליסה פרץ ("מעריב") אוהבת קומדיות רומנטיות, אלא שזו חצתה כל קו אדום. עד כדי כך זה "גרוע וחבוט". מרשל "זרק עלינו בכזו וולגריות את מיטב הקלישאות הנוגעות למודל היחסים בין גבר לאשה" ושתל בחוצפה דקות רבות "גדושות שובניזם ושתי סצינות המנסות להציג את רוברטס כדמות עם אפיל פמיניסטי", אלא שהאחת "מגוחכת" והשנייה "מופרכת".

אנשים, לדעת פרץ, "מוכנים לבלוס את אותו חרא פעם אחרי פעם, לגהק בקול רם ולנהום בקול אדירים: 'הבו לי עוד מליטרת החרא הזו'". העיקר הנימוק והטעם הטוב.

בקיצור: קטילה חד-משמעית.

« נילי ברקן « הבבונים כבר יבואו לראות «