הוחרמו, הופקעו ונבזזו

שני שטיחים. זה כל מה שהצליחה משפחת שמאע להציל מבתיה, בעיר חלב שבצפון סוריה. "היו לנו שלושה-ארבעה בתים בשכונת ג'מליה, האיזור היהודי האלגנטי ביותר בחלב", מספר עזרא שמאע, איש עסקים ניו-יורקי. "היו שם בית קפה ולמעלה מעשר דירות, וסבתי התגוררה באחד הבניינים, בו שכן גם בית הקפה". סבו של עזרא, אליעזר שמאע, היה בנקאי, ואילו אביו עסק הן בבנקאות והן בטכסטיל. אלא שב-1940 נאלצה המשפחה לברוח לביירות, משום שהאב היה גוליסט ומתנגד מוצהר של משטר וישי הפרונאצי. סבתו של עזרא ואחד מדודיו, שטיפל בה, נותרו בחלב. עם פרוץ מלחמת העצמאות בארץ ישראל, הכריז המשטר הסורי על כל יהודי המדינה כאויבים. "הם היו צריכים לקבל אישור כדי לצאת אל מחוץ לעיר, מובן שלא קיבלו דרכונים, ואם קיבלו - היו אלו דרכונים לחודש בלבד. מי שלא חזר - רכושו נתפס והוחרם", אומר עזרא. בני משפחת שמאע הורשו להמשיך ולהתגורר בבניין שבבעלותם, אך מעתה נטלה לעצמה הממשלה חלק משכר הדירה. ב-1959 נפטרה הסבתא, שנה לאחר מכן נפטר בנה שנותר עימה, וממשלת סוריה לא חשבה אף לרגע על האפשרות להחזיר את הרכוש ליורשים החוקיים. הממשלה השתלטה על הבתים, וכל המטלטלין הוצאו למכירה פומבית. ידיד משפחה הצליח לרכוש שני שטיחים ב-1,000 דולר, והם מצויים כיום בביתו של עזרא בניו-יורק. כל השאר אבד: "את הספרים היה אסור להוציא אל מחוץ לסוריה, והספרייה נעלמה. רהיטים לא היה טעם לקנות, כי התנאי במכירה היה שהקונה חייב להוביל אותם אל היעד, וזה היה בלתי אפשרי. השטיחים היו כל מה שהצלחנו להציל".

ב-1943 נערך בסוריה מיפקד אוכלוסין, בו נימנו 11 אלף יהודים בדמשק, 17 אלף יהודים בחלב ו-2,000-1,500 יהודים בעיר קאמישלי שבגבול סוריה-תורכיה. באותה תקופה נחשבו רק %5 מיהודי דמשק לאמידים; %15 היו בני מעמד הביניים, והיתרה - בני שכבה בורגנית-זעירה ונזקקים.

רוב היהודים התפרנסו ממלאכות מסורתיות. יוסף סקל סיפר בזכרונותיו: "לפני שהביאו נחושת לרובע, התפרנסו בחריטה. היו מייצרים מתנות: ואזות (אגרטלים), טסים (מגשים) וכל מיני מתנות לייצוא. על פי רוב קנו את זה האירופים, והאנגלים הם ששיווקו את המוצרים האלה למצרים. לפני המלחמה (מלחמת העולם הראשונה - א.ל) פיתחו את ענף הנחושת, והוא תפס מקום חשוב בכלכלתה של הקהילה בדמשק.

"אחר כך היו בעלי המאפיות, הספרים, הקצבים, ואלה חיו ברובע והתפרנסו זה מזה. הרוכלים היהודים היו הולכים לכפרים הערביים ומוכרים שם את מרכולתם וחוזרים הביתה; היו יוצאים ביום ראשון בשבוע וחוזרים בימי חמישי, והיו מביאים תרנגולות וביצים וכל מה שנתנו להם הכפריים במקום הסחורה".

בשנות ה-40 הגיעו ארצה בדרך היבשה אלפי מעפילים מסוריה, בעיקר מטעמים ציוניים. הללו איבדו כמעט את כל רכושם, שכן העלייה היתה בלתי חוקית, בשל המגבלות על כניסת יהודים לארץ ישראל, ולכן היו ההכנות לקראתה חייבות להיעשות בחשאי. האפשרות להעביר ארצה רכוש היתה, כמובן, מוגבלת מאוד: לא ניתן להבריח רהיטים, שטיחים או ספרים בלילה חשוך בשבילי הגליל העליון, בינות לפטרולים הבריטיים.

יהודי שעמד לעלות ארצה, יכול היה רק למכור את נכסיו בטענה שהוא מהגר למדינה אחרת, ולקוות שלא יידרש להציג הוכחות ליעדו המתוכנן. יש גם לזכור, כי מכירה כזו מבוצעת בדרך כלל בלחץ של זמן, במיוחד כאשר מדובר בהעפלה שאינה מתוכננת חודשים רבים מראש, ולפיכך קשה להשיג את התמורה המירבית וההולמת. במקביל, יש לציין, שרוב העולים היו עניים, ומכאן שלא איבדו רכוש רב במיוחד בעת עלייתם - אם כי, כמובן, אין לזלזל גם ברכוש זה.

מצבם של יהודי סוריה השתנה בצורה חריפה לקראת הקמת מדינת ישראל. הם יכלו לחוש את הפורענות הממשמשת ובאה עליהם מיד לאחר שהחליטה העצרת הכללית של האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, כשב-1 בדצמבר 1947 התחולל פוגרום בעיר חלב. יהודים נפצעו, בתי כנסת הועלו באש, רכוש יהודי נבזז.

באותו חודש לבשו הרדיפות אופי רשמי וגלוי, והם החלו בגל פיטורים של עובדים יהודים מן השירות הציבורי. ב-22 בדצמבר הודיעה הממשלה, כי יהודים אינם רשאים למכור את רכושם - נדל"ן ומטלטלין כאחד. המשמעות היתה ברורה: מי שינסה לצאת מסוריה - יאבד את כל רכושו. אלא שאפילו מי שהיה מוכן לוותר על כל רכושו, מצא את עצמו כלוא בתוך גבולות המדינה. בינואר 1948 הודיע שר הפנים, שכל יהודי המבקש לנסוע ללבנון - חייב לקבל אישור מיוחד. הללו, כמובן, ניתנו רק במשורה.

אם זה היה מצבם של יהודי סוריה ערב הקמת המדינה, נקל לשער עד כמה הוחמר עם פרוץ מלחמת העצמאות, בה השתתף צבא סוריה. מספרת שושנה פרץ-הללי, ילידת דמשק ובתו של יהודי שעבד בממגורות הממשלתיות:

"השתייכנו למעמד הבינוני-הנמוך, אך למרות זאת גרנו בבית גדול ויפה שבו לפחות 20 חדרים. במקום ארונות היו גומחות, שכוסו בחורף בבדי קטיפה כחולים כמו פרוכות של בתי כנסת. בקיץ היינו מחליפים את בדי הקטיפה בבדים מוזהבים. הבית היה מרוצף בשיש איטלקי, ובחצר היו בריכה ומזרקה".

ב-1942 עלו לאה ורבקה פרץ ארצה, וכאשר באו כעבור שנה לביקור משפחה, סיפרו השתיים בהתלהבות על נפלאות הארץ. ההורים, שחששו לגורל בנותיהם על רקע אירועי מלחמת העולם, הירשו לשושנה ולאחותה אולגה לעלות ארצה. ההורים הגיעו ארצה בעיצומה של מלחמת השחרור, "עייפים ומרוטים אחרי רכיבה על חמורים. הם סיפרו שהערבים התפרצו לבית הכנסת, בזזו אותו, ולהם לא נותרה ברירה אלא לעזוב הכל ולבוא לארץ בחוסר כל. קיבלנו חדר אחד ליד השוק בשכונת הדר בחיפה, בו התגוררו ההורים, אחותי ואני. במקום ארון היה לנו ארגז תפוזים. אבא עבד כסבל בנמל ואחר כך כמעבד נחושת.

"מדי פעם ההורים הזכירו את הבית שהשאירו בדמשק ואת החיים הטובים שהיו לנו שם. אמא אהבה לספר לנו, שנחשבנו למשפחה עם הבנות הכי אלגנטיות והכי משכילות בכל דמשק. לנכדים שלי אני אומרת, שחבל שאני לא יכולה להראות להם את הווילונות היפים המוזהבים והמנורות הגדולות שהיו לנו בבית. מאז ועד היום לא ראיתי מנורות כל כך יפות". במארס 1950 קיבל המוסד לעלייה דיווח מדמשק על המצב: "כל הרכוש דלא ניידי, קרקעות ודברים מוקמים (בניינים - א.ל) הנמצאים בסוריה ושייכים ליהודים, הממושכנים או נמצאים בידי בתי המשפט, ובעלי איזה שהוא אישור שהרווחים הם ליהודים - אינם יכולים, הודות לצו אדמיניסטרטיבי, להימכר, לשנות הרישום, להיהפך לכסף או להיות מועברים. כל הכסף שבא מפרעון חובות נמצא בבנקים רשמיים (בנק סוריה ולבנון, חברה אלג'ירית, הבנק הלאומי למסחר ותעשייה) ומוקפא, ואין כל אפשרות העברה. "כל הסכומים המושלשים (מופקדים - א.ל) במשרדי הוצאה לפועל למטרות תשלום לאחר משפטים שנתקבלו על ידי יהודים (כלומר: שהופקדו לטובת יהודים שזכו במשפטים - א.ל) - הוקפאו. כל הסכומים שקופת הממשלה חייבת לפרטים יהודים, פרט לפיצויים ופנסיות - מוקפאים. כל הרכוש המוקפא יכול להשתחרר לתשלום סכומים המגיעים לאדמיניסטרציה בצורת מיסים שונים". אם בכלל היו שינויים לאורך השנים, הם היו לרעה. בינואר 1956 דיווח ראש משרד העלייה של הסוכנות באיסטנבול, יצחק פסל, לראש מחלקת העלייה, שלמה זלמן שרגאי, על הגעתן לעיר התורכית איסקנדרון של עשר משפחות יהודיות מסוריה. מדובר היה ביהודים אזרחי איראן, שהתגוררו בסוריה ואשר נצטוו לעזוב את המדינה תוך 24 שעות. "הנ"ל השאירו את כל רכושם שם ועושים עתה מאמצים לקבל אותו בהיותם נתינים זרים", דיווח פסל. "הבאים מסרו לי שבימים האחרונים אספו מכל היהודים את תעודות הזהות והחזירום לאחר שהוטבע בתעודה קו אדום". בחודש מארס דיווח פסל: "השלטונות עומדים לבצע ריכוז היהודים בגטאות ואף החלו לעשות זאת באחת מערי סוריה. הקהילה ורבניה מתריעים ומזעיקים עזרה על מנת שיוכלו לעזוב את המדינה, דבר שהינו אפשרי כיום לאחר תשלום 500 לירות סוריות תמורת דרכון ו-500 לירות סוריות כופר מהצבא. כמובן שלא רבים הם היכולים בכוחות עצמם לשלם סכומים כאלה עבור כל נפש". באוקטובר כבר לא יכלו היהודים לקבל דרכונים אפילו בתשלום. שמועות זוועה החלו נפוצות בקרב הקהילה, ובניה החלו לחשוש מפני "מסע השמדה נגדם". בעיירה קאמישלי שבצפון המדינה לא התירו השלטונות ליהודים לצאת לאדמותיהם על מנת לעבדן, ובכך כמובן נודע מקור פרנסתם. ואילו בדמשק סבלו היהודים מהתנכלויות ועלילות, כגון טענות כאילו הם מנסים לרכוש נשק. "בכל מקרה שמי שהוא מצליח לעבור ללבנון, נעשה תגמול על ידי השלטונות לגבי שכניו וקרוביו, דבר המניעם מכל תזוזה או יוזמה עצמאית". השנים חלפו, אך מצבם של יהודי סוריה לא השתנה. בפברואר 1958 עדיין נדרש כל יהודי לוותר על כל רכושו ולשלם 1,000-500 לירות סוריות תמורת דרכון. גברים בגילאי 50-12 נדרשו להכפיל את הסכום ככופר תמורת שחרורם מן הצבא. בדצמבר 1959 נמסר, כי יהודי שביקש לעזוב את סוריה, נדרש לוותר על אזרחותו ולהותיר מאחוריו את כל רכושו. ההליכים לקבלת אישור יציאה נמשכו 6- 9 חודשים, ועלות קבלת התעודות הגיעה ל-2,000 לירות, שהיו אז 650 דולר.

בספטמבר 1958 שיגרה קהילת חלב לסוכנות היהודית "רשימה של כל תושבי העיר הבאים בחשבון לעלייה". בעיר היו 373 משפחות יהודיות, שהן 1,800 נפש, מהן במצב רע 121 משפחות, שהן 604 נפש, ובמצב רע מאוד 7 משפחות, שהן 39 נפש. הרשימה היא מסמך נדיר, שכן היא מפרטת את מקצועותיהם ומצבם הכלכלי של מאות מיהודי חלב בנקודת זמן נתונה. ברור ממנה, שבשכונת ג'מיליה חיו היהודים העשירים ובני המעמד הבינוני, ובשכונת עסיתא - בני המעמד הבינוני והנמוך. לצד מקצועות מקובלים - חייטים, מוכרי ירקות, מוכרי בדים וחולצות, קצבים וכדומה - יש גם כאלה שהתפרנסו בדרכים פחות שגרתיות. אליהו מוסאן היה "מנחש"; מוסה שהינו היה "מגהץ"; קמל הללה עבד בחנות עראק; זכיה עזיזו "מסתובבת בחתונות" ולא ברור האם הכוונה לקבצנית או מעין בדרנית; מוראד מראשלי עבד בקולנוע; עיוש נקש היתה כובסת; יוסף סעדה עזר בבית קפה; והיה גם רופא אחד - יוסף בכר.

יהודים רבים יחסית "חיו על הכנסות", ומצבם הוגדר בינוני, טוב ואפילו טוב מאוד; היו אלה כנראה בעלי רכוש מניב. לצידם היו כמה משפחות אמידות ובעלות עסקים רציניים: משפחת שמאע, אותה כבר פגשנו, שפעלה בעסקי הטכסטיל; הצורפים סלים מצרי, עזרא מצרי ואחרים; יוסף עבדי ונסים ביג'ו ש"עובדים עם הערבים"; שעיה מצרי, ג'מיל ברג'ו ואחרים ש"עובדים עם הכורדים"; סוחרי טכסטיל דוגמת זכי קירה, אסלן לניאדו, סלים שאמי ומשפחת עמקיה; החייט יוסף ששו; עמילי המכס טופיק ענתבי, אלברט איסטנבולי ודוד סניור; מוכר התרופות נפתלי חלפון; חלפני הכספים אברהם ויעקב כהן; חיים מזרחי, בעלי בית חרושת לנייר; הלל טוויל, בעלי בית חרושת לקרטון; אברהם לניאדו, בעלי בית חרושת לביסקוויטים; ומשפחת סלים קנדי, בבעלותה היה בית חרושת לחינה (אהרון סלים קנדי היה היהודי היחיד במצב כלכלי טוב מאוד אשר הביע את רצונו לעלות).

דיווח מקיף על מצבה של הקהילה בדמשק הגיע לסוכנות באוקטובר 1959. הקהילה מנתה אז 400 משפחות ובהן 3,000 נפשות. מצבה הכלכלי היה קשה, ומדי חודש חולקו 3,000-2,000 לירות סוריות לנזקקים - תרומת יוצאי דמשק בארה"ב. על מצב התעסוקה בקהילה נמסר בדו"ח:

"מרבית הצעירים והצעירות והבוגרים עובדים בחרטות נחושת ובתפירה של כותנות ומכנסי פיג'מות שמעבירים להם חייטי קונפקציה. הם עובדים בתוך הרובע היהודי, בבתיהם או בבתי מלאכה לחרטות נחושת המיועדים לכך. נוסף לכך, קיימות חנויות האספקה ברובע, חנוונים, ירקנים, ספרים וכו'. כ-10 יהודים בעלי חנויות, בתי מסחר וכו' מחוץ לרובע בשווקים הגדולים. משתדלים לחיות בשלום עם שכניהם הערבים ומבליגים על כל מיני עלבונות, השפלות ופגיעות. אין המוסלמים מחרימים את היהודים (אלא - א.ל) קונים ומוכרים להם. "17 יהודים עוסקים ברוכלות, ניידים בכפרים, מוכרים להם בדים וקונים מהם מצרכי חקלאות. יהודים אלה יוצאים לכפרים רק כשהם מצויידים ברישיון מיוחד מטעם משרד הפנים - מחלקת הביטחון הכללי. הרישיון יוצא רק תוך מתן שוחד למוחתאר (ראש הקהילה - א.ל) פרח רומנו ופקידי הביטחון הכללי. תוקף הרישיון הוא ל-15 יום, ובכל פעם על בעל הרישיון לחדשו, אחרת הוא צפוי למאסר. "...כ-10 יהודים עוסקים בקניית חפצים משומשים ברובעים השונים בדמשק, ליהודים אלה אין כל הגבלת תנועה. כ-3 יהודים מסתובבים בשווקים וברחובות השונים, עובדים כמצחצחי נעליים. 4-3 צעירות יהודיות עובדות בבית חרושת לגרמים (לא ברור - א.ל) בשוק חמדיה. הן עובדות זמן רב במקצוע זה וממשיכות בזה, אחרת הן היו נשארות ברובע (היהודי - א.ל) כי הן חוששות לגורלן". בנוסף לכך, היו בדמשק שלושה רופאים ושני עורכי דין יהודים, להם היו לקוחות מבני כל העדות.

מלחמת ששת הימים הביאה להרעה נוספת בחיי היהודים בסוריה - עד כמה שהדבר בכלל היה אפשרי. בעת המלחמה שלט בסוריה הפלג הקיצוני של מפלגת הבעת', בראשותם של הגנרל צלאח ג'דיד ושר ההגנה, חאפז אל-אסד (אשר השתלט על המדינה בנובמבר 1970). המשטר החדש נקט בקו קיצוני נגד ישראל, חימם את הגבול ולמעשה גרר במאי 1967 את מצרים למלחמה בה לא היתה מעוניינת באותה עת. העימות הצבאי ותבוסת מדינות ערב עלו ביוקר ליהודים בכל המזרח התיכון - וסוריה, כמובן, לא היתה יוצאת דופן. חוברת הסברה של משרד החינוך הישראלי, אשר יש לזכור את מטרתה התעמולתית, תיארה ב-1970 את מצבם של יהודי סוריה: "בפרוץ מלחמת ששת הימים נאסרו יהודים רבים בחלב ובדמשק, ושאר בני הקהילה חיים בפחד ובמצוקה. יהודי קאמישלי וחלב הגיעו עד פת לחם... גזירות אחרות שנתחדשו בתקופה זו הן, שאין נותנים ליהודי מכשירי טלפון. כן אין מחדשים להם את רשיונות הנהיגה שלהם, כאשר תוקפם פג, כך שתוך זמן קצר אף יהודי לא יורשה לנהוג ברכב.

"...מצבם הכלכלי של יהודי סוריה הוא חמור. לפי כל מה שידוע, אין בתוכם כיום יהודים אמידים. זוהי קהילה של חנוונים ברובם, העוסקים בעיקר במסחר זעיר וברוכלות. כן יש קומץ של בעלי מלאכה, כגון צורפים, ומספר בעלי מקצועות חופשיים. אך היהודים אינם מתקבלים למשרה כלשהי בשירות הממשלתי או הציבורי. כן סגורים בפניהם מקצועות רבים אחרים. "נוסף לכך, יש חרם על חנויות היהודים. בתעודות שנתפסו על ידי צה"ל ברמת הגולן נתגלתה הוראה של המטכ"ל הסורי, האוסרת על הצבא, המשטרה ושאר זרועות הביטחון ועל בני משפחותיהם לקנות בחנויות של יהודים או לשאת ולתת עם היהודים. להוראה זו צורפה רשימה מפורטת של חנויות יהודיות. מצבם הכלכלי של היהודים גרוע בכל סוריה, והם נזקקים לעזרה מקרוביהם באמריקה. חמור יותר מצבם בחלב ובקאמישלי, והיהודים שם סובלים ממש חרפת רעב".

בשנות שלטונו הארוכות של אסד חל שיפור איטי והדרגתי במצבם של יהודי סוריה. תחילה, בראשית שנות ה-70, הורשו יהודים בודדים (אך לא משפחות שלמות) לעזוב את המדינה לתקופה מוגבלת לצרכים עיסקיים או רפואיים. מ-1977 הותר לצעירות יהודיות לעזוב את סוריה על מנת להתחתן עם בני קהילתן בארה"ב. ואילו מ-1992 הותרה הגירתם של כל יהודי המדינה, בתנאי שלא ייצאו ישירות לישראל.

על גורל רכושם של יהודי המדינה מספר הרב אברהם חמרה, שהיה הרב הראשי האחרון של סוריה וכיום עומד בראש הקהילה בארץ: "יהודים שברחו מסוריה שלא כחוק, רכושם הוקפא והועבר לניהולו של ועד פלשתיני-סורי, המנהל אותו עד היום. הוועד רשאי לנהל את הרכוש והוא גובה את דמי השכירות בגינו, אך אין לו סמכות למכור אותו. מדובר בהמון נכסים: כמעט כל הרובע היהודי בדמשק, שם התגוררו היהודים בבתים יפים באיזורים הכי מרכזיים, וגם הרכוש הפרטי בחלב ובקאמישלי".

במשך שנים התגוררו פליטים פלשתינים בבתים היהודיים, אך מאז 1992 הבתים סגורים ומוזנחים. אגב: מסמך שנפל לידי צה"ל במלחמת ששת הימים גילה, כי ההכנסות מהרכוש היהודי המוקפא שימשו גם למימון פעילותו של המודיעין הצבאי בחזית רמת הגולן.

בתי הכנסת - 22 בדמשק ושלושה בחלב - נמצאים עד היום באחריותה של הקהילה הקטנטנה שנותרה בסוריה (70 איש בדמשק ועוד משפחה בקאמישלי). כל בתי הכנסת בדמשק שופצו בסוף שנות ה-80, ואילו בית הכנסת הגדול בחלב נמצא כיום בשיפוצים. מקור המימון הוא ההכנסות מכמה נכסים קהילתיים, אשר לא הועברו לידי הוועד הפלשתיני-סורי וההכנסות מהן ממשיכות להגיע לקופת הקהילה. "הרישום בטאבו מסודר מאוד", מוסיף הרב חמרה. "מי שהיה לו פעם בית, ימצא אותו רשום שם עד היום". אם וכאשר יושג הסדר בין ישראל לסוריה, יהיו לאלפי ישראלים תביעות על אותם בתים ועל נזקים רבים אחרים.

סיוע בראיונות: דליה טל« איתמר לוין « הוחרמו, הופקעו ונבזזו « עם פרוץ מלחמת העצמאות בישראל, הוכרזו יהודי סוריה כאויבי המדינה. מאז הם סבלו מפוגרומים, מהתנכלויות ומהגבלות כלכליות. הם הגיעו לארץ בדרכים לא דרכים, ואת רכושם השאירו בלית ברירה בסוריה. להלן חומר למחשבה ולמיקוח לאהוד ברק, אם וכאשר יחודשו השיחות עם הסורים