טוחנים דק ולאט

החגיגות סביב מערכת המיחשוב החדשה של בית המשפט העליון, והנתונים שהיא מספקת אודות צמצום מלאי התיקים המצטבר בעליון, הרגיזו לא מעט צרכנים של מערכת המשפט. אחרי שבשבוע שעבר הוקדשו עמודים אלו לנתונים על הספק העבודה המשופר בבית המשפט העליון, הגיעו תגובות רבות של בעלי דין ופרקליטיהם, שעיקרן תלונות על קצב מתן פסקי הדין במערכת המשפט בכלל ובבית המשפט העליון בפרט. טענתם המרכזית של המתלוננים היתה כי חוסר יכולתה של המערכת למלא את יעודה העיקרי, פתרון סכסוכים בין שני צדדים בזמן סביר, גורמת נזק בלתי הפיך לבעלי הדין ולאמון הציבור בבתי המשפט. על הרקע הזה, אמרו הדוברים, יש בשמחה הגדולה על מיחשוב המערכת משום חוסר רגישות ציבורית.

אפשר כמובן להתווכח עם התלונות הללו. בבית המשפט העליון יאמרו שהעומס המוטל על השופטים הוא שורש כל רע ושהדחיה במתן פסקי הדין היא פועל יוצא של העומס הזה. לגישתם, אין טעם להפנות את האצבע המאשימה אל השופטים הכורעים גם כך תחת מלאי התיקים הבלתי אפשרי. אי אפשר להתעלם מהטענה הזו אבל מצד שני ברור לגמרי שפסקי דין רזים יותר, ממוקדים יותר, בהרכבים מורחבים פחות, היו מאפשרים מתן פסקי דין בזמן סביר יותר.

שלושת התיקים שסיפוריהם מובאים להלן, שניים מבית המשפט העליון ואחד מבית הדין הארצי לעבודה, הם מקרים פרטיים לגמרי, אבל כל אחד מהם הוא גם דוגמא למסלול היסורים הפתלתל שמערכת המשפט מזמנת לעיתים לבעלי דין שמבקשים את הכרעתה. סביר להניח שאין מדובר במדגם מייצג. מערכת המיחשוב של הנהלת בתי המשפט תוכל מן הסתם לפלח ולהוכיח כי חלק נכבד מהתיקים מסתיים בתוך כמה חודשים לשביעות רצונם המוחלט של הצדדים. אבל כל זה מהווה נחמה קטנה לבעלי הדין בסיפורים הבאים ולמי שעוקב אחר המסלול שעברו. מעבר לעוגמת הנפש הפרטית יש בכל אחד מהסיפורים הללו גם עניין עקרוני, בעיקר זה הנוגע לשוויון הנפש שבו מתמודדת מערכת המשפט עם סחבת בלתי נסבלת במתן פסקי דין.

ההרכב לא מוכן - 13 שנה לתיק רוזנבאום נגד סער

במאי 1987 הגישה חברת AES SYSTEM, בעלת הזכויות בתוכנה לעיבוד תמלילים, והזכיינית הישראלית מטעמה, חברת במברגר רוזנבאום, תביעה נגד משה סער. סער היה טכנאי בחברה הישראלית ואחרי שפוטר הקים עסק מתחרה. שתי החברות תבעו אותו על שהפר, לטענתן, הסכם לאי תחרות, על שפגע בזכות הקניין שלהן ועל שגנב סודות מסחריים. מאוחר יותר אוחד התיק הזה עם תביעה אחרת שהגישו אותן תובעות כנגד סער ורפא"ל. רפא"ל היתה לקוחה של התובעות והיא עברה לעבוד עם סער. התובעות טענו כי סער משתמש בתוכנות ותקליטים שלהם ושרפא"ל, אצלה אופסנו התקליטים, מאפשרת לו לעשות כך. התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

מיכאל בן יאיר, אז שופט מחוזי, שמע את התיק המאוחד. במהלך שלב ההוכחות הוא קיבל מינוי זמני לעליון. שני הצדדים החליטו, בהסכמה, לחכות לשובו כדי לא להחליף שופט באמצע התיק. בן יאיר אכן שב למחוזי וב-1992 הסתיימו ההוכחות בתיק. ב-1993 הוגשו הסיכומים. בקיץ אותה שנה עמד בן יאיר לתת את פסק דינו, אבל אז הוחלט על מינויו ליועץ משפטי לממשלה. על פי הנחייתו של נשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר, נאסר על בן יאיר לכתוב פסקי דין בתיקים שבהם המדינה היא צד להליך. רפא"ל, כיחידת סמך של משרד הבטחון, יוצגה על ידי הפרקליטות, לכן היה בן יאיר מנוע מלכתוב את פסק הדין בתיק. הצדדים אמנם הגישו לשמגר בקשה מיוחדת שבן יאיר, ששמע את העדים והיה בקיא באלף דפי הפרוטוקול, יקבל היתר לכתוב את פסק הדין. גם בן יאיר נתן את הסכמתו. אבל שמגר החליט שלא.

כך קרה שב-1993 הועבר התיק ללשכתו של אורי גורן, אז שופט בית המשפט המחוזי. לגורן נדרשו כמה שנים ללמוד את התיק הענק. ביוני 1996 נתן גורן פסק דין. זה היה ארבע שנים בדיוק לאחר סיום שלב ההוכחות בתיק. גורן קיבל את התביעה לעניין הפרת הסכם אי התחרות ודחה אותה בעניין הפרת זכויות היוצרים והפגיעה במוניטין. הוא פסק לתובעות 25,000 דולר פיצוי מסער ועוד כ-12,000 דולר מרפא"ל.

התובעות ערערו לבית המשפט העליון. מיד אחריהן הגישו המשיבים ערעור שכנגד. זה היה בספטמבר 1996. שלושה חודשים אחר כך נתן נשיא בית המשפט העליון צו לפיו יוגשו סיכומים בכתב. "היה ויידרש דיון", כתב ברק", הוא ייקבע לא יאוחר מסוף יוני 1998".

הדיון נקבע ליולי. זמן קצר מאוד לפני הדיון הודיעה מזכירות בית המשפט על ביטולו של הדיון. חלפו שלושה חודשים ובית המשפט העליון הודיע על מועד חדש: יום ראשון, עשרים בדצמבר. ביום חמישי שקדם לדיון שוב הגיעה הודעה מבית המשפט העליון. גם הפעם בוטל הדיון. כל מי שהתכונן אי פעם לדיון בבית המשפט העליון יודע שכשדיון נקבע ליום ראשון, ביום חמישי הצדדים כבר נמצאים עמוק בתוך ההכנות. אז מילא עורכי הדין, מי מרחם על עורכי דין. אבל הלקוחות, מה איתם. הם הרי משלמים את החשבון לפי שעות.

הפעם קבע בית המשפט העליון את הדיון לאפריל 2000. מדובר בדחייה של שנה וחצי, עניין בלתי מוסבר בתיק שבו הוגשו זה מכבר הסיכומים. נימוק לדחייה הארוכה לא ניתן והצדדים המתינו בסבלנות. במועד שנקבע הגיעו הצדדים ועורכי דינם לבית המשפט כדי לטעון בפני ההרכב המיועד: השופטים תאודור אור, דליה דורנר ואליעזר ריבלין. מכיוון שהשופט שכתב את פסק הדין במחוזי, אורי גורן, לא שמע את התיק בעצמו, הם ייחסו לטיעון חשיבות מרובה. אבל כשהגיעו לבית המשפט העליון הם גילו שהתיק שלהם לא מופיע ברשימת התיקים המיועדת והם הופנו למזכירות. שם הודיעו להם שההרכב לא ישמע אותם היום כי הוא לא מוכן לתיק עצום המימדים. לכן, נאמר להם, ייקבע מועד אחר לשמיעת התיק. בשלב הזה, צריך להדגיש, כבר חגג התיק למעלה משלוש שנים בבית המשפט העליון ושלושה מועדי דיון שבוטלו על ידי בית המשפט. כל זה לא הרשים אף פקיד או שופט. גם לא העובדה שהצדדים התכוננו ועלו במיוחד לירושלים על כל מה שמשתמע מזה: יום חופש, תשלום לעורכי הדין עבור ההופעה וההכנות והנסיעה.

בעקבות הביטול הזה כתב עו"ד צבי חוברס, פרקליט המערערים, לנשיא ברק. הוא תיאר את עיקרי התיק וביקש את התערבותו. "כפי שבית המשפט הנכבד מצפה, ובצדק, מתכוננים הצדדים ברצינות וביסודיות רבה לישיבה שכזו. במיוחד, כשעובר זמן כה רב בין ישיבה לישיבה, עובדה שמחייבת לימוד מחדש של פרשה רחבת היקף זו בכל פעם שנקבעת ישיבת בית המשפט. שלוש פעמים התכוננו שלושה משרדים לישיבה בבית המשפט העליון ולשווא. גם אם על כבודנו וזמננו איננו חסים ומדובר על הרבה ימי עבודה שירדו לטמיון, הרי קצרה ידינו להסביר לשולחינו את אשר קורה בפרשה זו מאז 1993".

הנשיא ברק התרשם ממכתבו של עו"ד חוברס. לפחות, כך ניתן להעריך לפי תגובתו: הוא מינה הרכב חדש בראשותו. יחד איתו צוותו להרכב השופטים תאודור אור ואליעזר ריבלין, מה שאומר שבעצם, דורנר הוצאה מההרכב. באוגוסט 2000, ארבעה חודשים לאחר מכתבו של חוברס, קיבלו הצדדים זימון לבית המשפט. הפעם הם לא הוזמנו לטעון. הסתבר להם שברק החליט לוותר על הטיעון וכתב כבר את פסק הדין. כשהגיעו בבוקר לבית המשפט הם פגשו באולם עיתונאים שידעו לספר להם כי צפוי פסק דין עקרוני.

פסק הדין אכן היה עקרוני וקבע כי תניית אי התחרות אינה תופסת במקום שלמעביד אין אינטרס קנייני מוכח. ברק קיבל איפוא את הערעור בחלקו וחייב את המערער להחזיר למשיב את הכספים שקיבל על פי פסק הדין המחוזי. בחלקים אחרים העדיף ברק לא להתערב, בנימוק שערכאת הערעור לא תתערב בקביעות המבוססות על עדויות וחוות דעת מקצועיות. זאת למרות שבמקרה הנדון שופט הערכאה הנמוכה שכתב את פסק הדין לא שמע כלל את התיק ולכן לא התרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים או מהראיות. השופטים אור וריבלין הסכימו עם ברק.

אגב, בזאת לא תמו ייסוריו של התיק הזה. התברר שפסק דינו של ברק יצר בעיה חדשה: הוא ביטל את פסק הדין של גורן אבל לא הורה מפורשות על השבת הסכומים שסער שילם. העובדה הזו חייבה את סער להגיש תביעה לבית המשפט השלום בהרצליה כדי לקבל את מה שנפסק, והתיק עוד הוסיף והסתבך. הסתבר שלא סער הוא ששילם את כספי פסק הדין, אלא חברה שבה הוא שותף ושלא היתה צד להליך הקודם. כך יוצא שהתיק הזה עוד מוסיף ומתדיין בעצם ימים אלו בשאלה האם מחייב פסק הדין של ברק להשיב את הסכום ששילמה החברה או לא. במאי ימלאו 15 שנים לשהותו של הסכסוך הזה במסדרונות מערכת המשפט וסיום לא נראה באופק.

ההרכב המורחב לא טורח להגיב - 3.5 שנים לתיק יששכרוב נגד התצ"ר (בהמתנה)

במאי 1998 הרשיע בית הדין הצבאי לערעורים את טוראי (מיל.) רפאל יששכרוב בעבירות של אחזקה ושימוש בסם מסוכן. הסוגיה המשפטית בתיק הזה היתה עקרונית: במהלך קליטתו של טוראי יששכרוב בכלא הצבאי נמצאה עליו חבילה קטנה ובה גראס. בחקירת מצ"ח, שהתנהלה למחרת, הוא הודה במקרים של שימוש בסם. החוקר הצבאי לא הודיע לו על זכותו לדבר עם עורך דין, גם לא לאחר שצווה על ידי הממונים לעצור אותו. רק אחרי שנגבתה הודאתו והוא הסכים לתת דגימת שתן הודיע לו החוקר על מעצרו ועל זכותו להיוועץ בעורך דין.

בבית דין מטכ"ל נפסלו ברוב דעות ההודעות שנגבו מיששכרוב בשל העובדה שלא הודעה לו זכותו להיוועץ בעורך דין. הוא הורשע באחזקת מנת הסם. התביעה הצבאית ערערה לבית הדין הצבאי לערעורים. בהרכב ישבו האלוף אילן שיף (היום שופט בית המשפט המחוזי בחיפה), תא"ל מנחם פינקלשטיין, היום הפצ"ר, ושופט בית המשפט העליון, היום בדימוס, אל"מ במילואים יעקב קדמי. ההרכב ביטל את הזיכוי והרשיע את יששכרוב על פי הודאתו. בית הדין הצבאי לערעורים עשה שימוש נדיר מאוד בסמכות המתירה לו להעניק זכות ערעור לבית המשפט העליון ושלח את הצדדים לירושלים.

פרקליטיו של יששכרוב, עורכי הדין אלי זהר, רועי בלכר ועמית קריספין, ביקשו מבית המשפט למנות הרכב מורחב שידון בשאלת חוקיות השימוש בראיות שהושגו בדרך פסולה, מה שמכונה בז'רגון המקצועי פירות העץ המורעל. הנשיא ברק לא נתן החלטה בעניין וקבע את התיק לדיון באולם.

הדיון נקבע ל-13 ביוני 1999. חלפו חודשים והמועד הגיע. הנשיא ברק והשופטים תאודור אור ואליהו מצא ישבו בהרכב. מיד עם פתיחת הדיון הודיע ברק כי הוחלט להעביר את התיק להרכב מורחב, שיקבל מהצדדים סיכומים בכתב. ההרכב נענה לבקשת היועץ המשפטי לממשלה להצטרף לתיק.

בדצמבר 1999 נענה בית המשפט לבקשת הסניגוריה הציבורית ולשכת עורכי הדין להביא בפני בית המשפט את עמדתן בסוגיה העקרונית. כל הצדדים, כולל המצטרפים החדשים, הגישו את סיכומיהם עד לסוף מרץ 2000. היועץ המשפטי הצטרף לעמדת התביעה הצבאית הראשית, לפיה אין לפסול הודאה בשל משגה של חוקר. הסניגוריה הציבורית ולשכת עורכי הדין הצטרפו לעמדת יששכרוב, לפיה חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מחייב לנקוט סנקציה כנגד הפרת זכות יסוד של נחקר. בשלושים במרץ 2000, לאחר שהושלמו סיכומי הצדדים, הודיע ברק על השיבוץ להרכב המורחב: הוא עצמו יחד עם המשנה לנשיא שלמה לוין והשופטים תאודור אור, אליהו מצא, מישאל חשין, דליה דורנר ודורית בייניש. ומאז מחכים. מחכים ומחכים ומחכים, כבר שנתיים מחכים.

ולא מדובר בהמתנה סתם. העובדה שבית המשפט העליון אמור לתת פסק דין עקרוני בסוגיה הביאה לכך שבית הדין הצבאי לערעורים הקפיא את הטיפול בכמה תיקים שבהם עולה סוגיה דומה. למשל ערעור 97/ 107 התובע הצבאי הראשי נגד טוראי גיא פינטו או ערעור 181/97 התובע הצבאי הראשי נגד צבי טלית. בשני המקרים זוכו חיילים מאשמת סירוב להיבדק לגילוי שימוש בסמים בשל העובדה שלא הודעה להם זכותם להיוועץ בעורך דין. על הבסיס הזה נפסלו המסמכים שבהם חתמו על סירובם לביצוע הבדיקה ומשום כך לא היו ראיות להרשעתם. התביעה הצבאית ערערה על הזיכויים. מכיוון שבשני התיקים הללו עולה שאלת פסלותה של אימרה, שנגבתה בלא שנמסר לחשוד על זכותו להיוועץ בעורך דין, הם מעוכבים עד שבית המשפט העליון יתן סוף סוף החלטה. אבל בית המשפט העליון מתעכב.

לפני כחודשיים וחצי פנה בא כוחו של יששכרוב, עורך דין בלכר, לבית המשפט העליון. "בית המשפט הנכבד מתבקש לתת את פסק דינו בערעור דנא אשר הוגש בשנת 1998", הוא כתב בלאקוניות מופלגת. הוא לא קיבל אפילו מכתב המאשר את קבלת פנייתו. ל"גלובס" נודע כי ההרכב מצוי עמוק בשלב המחקר ההשוואתי. בשורה טובה לאקדמיה, בשורה פחות טובה ליששכרוב, שעוד יוסיף ויחכה.

נציג הציבור צריך ללכת -שבע שנים לתיק אלצפדי נגד יצחק

באוקטובר 1994 הגיש סמיר מחמוד אלסקאיקיה תביעה לבית הדין האיזורי לעבודה בירושלים. התובע הוא תושב בית לחם שעבד מאז 1987 כמתדלק בתחנת הדלק 'מפגש אורנים' בירושלים. הוא פוטר מעבודתו בשל הסגר של 1993. לטענתו, לא הוחל עליו ההסכם הקיבוצי שהוחל על כל יתר עובדי התחנה ולא שולמו לו פיצויי פיטורין. סכום התביעה עמד על 234,002 שקלים. תביעתו אוחדה עם תביעה של עובד אחר באותה תחנה, יוסף אלצפדי. אלצפדי עבד בתחנה מאז 1973. גם הוא פוטר באותן נסיבות. שני התיקים טופלו על ידי עורך הדין יצחק יערי ממשרד יגאל ארנון במסגרת פרו בונו.

משך שנתיים וחצי שכב התיק והמתין לתחילת ההליך. במאי 1997 התקיימה במזל טוב ישיבת ההוכחות הראשונה. שלב ההוכחות הסתיים בראשית 1998 והוא נקבע לסיכומים. שנה אחר כך, בפברואר 1999, ניתן פסק הדין בתיק. בית המשפט החיל על התובעים את ההסכם הקיבוצי, קבע כי בנסיבות הסגר מגיעים להם פיצויי פיטורין ופסק להם סכום של כמיליון ש"ח.

באפריל 1999 הגישו בעלי תחנת הדלק ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. במקביל הם ביקשו וקיבלו עיכוב ביצוע של פסק הדין. הם נדרשו להפקיד בנאמנות סכום של 400,000 שקלים. שני התובעים לא ראו אם כן בינתיים ולו אגורה משכר שמגיע להם על עבודה שבוצעה למעלה מעשר שנים קודם לכן.

בנובמבר 1999 התקיים דיון ראשון בערעור. הרכב השופטים בבית הדין הארצי היה סגנית הנשיא, השופטת אלישבע ברק, והשופטים עמירם רבינוביץ ואורלי סלע, אז במינוי בפועל בארצי והיום חזרה בבית הדין האיזורי בתל אביב. בית הדין דחה את הישיבה כדי שהצדדים יבחנו אפשרות למחיקה של הערעור. כעבור שלושה שבועות התברר שמחיקה כזו לא באה בחשבון והצדדים התכנסו בבית המשפט מוכנים לטיעון בפני השופטים.

במועד הזה הודיעה לצדדים ראש ההרכב, השופטת אלישבע ברק, כי אחד מנציגי הציבור בהרכב צריך ללכת ולכן אי אפשר יהיה לשמוע את התיק בעל פה. היא קבעה שהתיק יתברר באמצעות סיכומים בכתב. הצדדים עוד עשו מאמץ לזרז את ההליך: סיכומי שני הצדדים הוגשו תוך קצת יותר מחודש. אבל כל זה לא הרשים את בית המשפט: מאז המתין התיק הזה לפסק דין חודשים על חודשים.

בספטמבר 2000, אחרי שנה של המתנה, כתב פרקליטם של אלצפדי ואלסקאיקיה, עו"ד יערי, לבית המשפט: "במצב זה שבו פועלים קשי יום ממתינים שלא בטובתם שנים כה רבות לקבלת שכרם נגרם להם עיוות דין קשה. בפרט נכונים הדברים לגבי המשיב השני אשר היה אמור לקבל את שכרו כשהיה אדם בריא וצעיר והיום הוא איש מבוגר וחולה."

בית המשפט קיבל את המכתב, מן הסתם גם קרא בעניין אבל פסק הדין לא ניתן. כשבעה חודשים מאוחר יותר כתב יערי שוב לבית המשפט. "תיק זה חוגג בימים אלה שנתיים לשהייתו בבית דין נכבד זה, ו-15 חודשים חלפו מיום שהוגשו בו הסיכומים האחרונים. מאז הוא ממתין לפסק דין. נדמה שהעובדות דלעיל משקפות מצב בלתי סביר בעליל. בית הדין הנכבד מתבקש איפוא לזרז ככל האפשר את החלטתו בתיק זה." הפעם שלח יערי העתק מהמכתב גם להנהלת בתי המשפט.

חודשיים אחר כך הוא קיבל תשובה מהשופט דן ארבל, מנהל בתי המשפט. "פנייתך הועברה לכבוד הנשיא אדלר לשם עיון ובדיקה." כותב ארבל "מבדיקתו עולה כי התיק נמצא בשלבי כתיבה סופיים ופסק דין יינתן עוד במהלך חודשי הפגרה".

זה היה בסוף יוני. יולי חלף, גם אוגוסט. הפגרה הסתיימה ופסק דין אין. בספטמבר 2000 כותב יערי למנהל בתי המשפט: "במכתבך הודעתם כי פסק הדין ינתן עוד במהלך חודשי הפגרה. משחלפה פגרת הקיץ ופסק דין טרם ניתן עלה בדעתי שלא צוין במכתבך על איזו פגרה מדובר: שמא מדובר בפגרת פסח תשס"ב, פגרת קיץ 2002 או אחרת? אודה על הבהרת נקודה זו".

בהנהלת בתי המשפט לא הגיבו בארבעת החודשים הבאים. גם מכתב זירוז נוסף לא נענה. רק בראשית 2002 שלח ארבל לעו"ד יערי את תגובתו של נשיא בית הדין הארצי לעבודה. "הריני להודיעך", כותב אדלר לארבל ", כי בתיק הנ"ל ניתן פסק דין בתאריך 31.12.2001. בהתאם לזאת בית הדין הארצי לעבודה סיים מלאכתו בתיק".

אגב, בפסק הדין הארוך משאירה השופטת אורלי סלע את כל קביעותיו העקרוניות של בית הדין האיזורי על כנן, תוך ציטוט מלא. הערעור התקבל רק בנקודה אחת של תיקון תוספת הוותק שקבע בית הדין האיזורי. פסק הדין הסופי, לשני התובעים, עומד על למעלה ממיליון שקלים. למה החלטה כזו דורשת שנתיים, ומה ההצדקה לעכב כך פסק דין כשידוע שבינתיים רעבים שני עובדים מובטלים ללחם, את זה כמובן לא מסבירים בפסק הדין.

דוברת בתי המשפט, מגיבה

תגובת דוברת הנהלת בתי המשפט, עו"ד תמר פול כהן: "ככלל מטופלים התיקים בבתי המשפט במסלול קבוע ובדרך כלל ללא עיכובים ותוך מירוץ אחרי קצב גידול פתיחת התיקים. זהו הכלל לגבי רוב התיקים ולצערנו, לעיתים נגרמים עיכובים. לפעמים בתיקים מסויימים עולה שאלה עקרונית ומכאן אין מנוס מלעכבו לשם דיון עקרוני בשאלות משפטיות, דיונים בהרכבים מורחבים וכתיבה מעמיקה ומרחיבה. כך למשל בתיק יששכרוב נ. התצ"ר התבקש בית המשפט לדון בשאלה עקרונית שלא נדונה קודם לכן הנוגעת לדוקטרינת פירות העץ המורעל. זוהי שאלה מורכבת ומסובכת מאוד הכרוכה בהתעמקות במשפט משווה באשר להחלטה זו יש השלכות מרחיקות לכת".

"באשר לבית הדין לעבודה - ככלל מסתיימים התיקים הרבים, המתנהלים בפני הרכבים הכוללים נציגי ציבור, בזמן. לעיתים מתעכבים תיקים מסיבות שונות אך לשמחתנו מקרים אלו יוצאי דופן ואינם מצביעים על הכלל".