איש הזיכרון

הדיבור על ציור כאמנות של פיתוי ורמייה ימיו כמעט כימי הציור עצמו. משה קופפרמן מראה שלא רק כדי לשקר צריך להיות מקורי. ציוריו, המוצגים בתערוכת הרטרוספקטיבה "כל הדרך ועוד פסיעה" במוזיאון ישראל, מוכיחים כי כדי להגיד את האמת צריך להיות מקוריים אף יותר. קופפרמן יודע לצייר, להניח קו. הצבעים שלו - סגול, לבן, שחור, כתמים של ירוק זוהר; החומרים שלו - גרפיט, שמן, עיפרון; האמצעים - קרטון, בד, נייר. הקרטונים שלו משנות ה-90, שמוצבים בחציה השני של התערוכה, נהדרים במיוחד.

הציור המופשט דורש תמיד קביים מילוליים. כדי לענות על השאלה מה יש בו, בציור המופשט של קופפרמן, נצטרך לתאר אותו: לדבר על גדלים, קווים, צבעים, דחיסות, מרקם וכו'. נדבר על הביוגרפיה, על הסמליות, על השתרשרות והתפתחות בהשוואה לציורים אחרים של האמן, נדבר על החתימה החוזרת בעבודות. המופשט מבקש להיות מעבר למילים ולניתן להיאמר, אבל נידרש למילים כדי להגיד זאת. קופפרמן החכם כל-כך מודע לפרדוקס הזה.

ההיסטוריון הצרפתי פייר נורה העיר ש"ככל שהזיכרון נחווה פחות ופחות באורח קולקטיבי - יותר ויותר הוא נזקק ליחידים ההופכים את עצמם לאנשי זיכרון". קופפרמן הוא איש זיכרון כזה, ועל כך אוצר התערוכה יונה פישר מגדיר אותו בקטלוג המקיף (והיקר מאוד) כאמן יהודי. בעל זיכרון יהודי. כדי לפרש ציוריו נדבר על דבר-מה שאיננו נמצא בתוכם. אם נידרש לביוגרפיה של קופפרמן, ממקימי קיבוץ לוחמי הגטאות, משארית הפליטה, נגיע לדיבור על ייצוג השואה באמנות.

בהקשר זה נהוג להגדיר שני אופני ייצוג - האלם מול הקיטש. מול אנדרטאות שבהן נראות דמויות של קורבנות, ניצולים או פרטיזנים, אנדרטאות שנוטות אל הייצוג רווי הסמליות והקיטש, יועמד האלם - ייצוג שכולו אמירה על חוסר היכולת לדבר על השואה, על גודל האסון. בורות של ריק, בד מונוכרומי. כשנפנה לציורו של קופפרמן בסוגייה זו, יהיו שיבקשו לראות בקווי השתי וערב שלו פסי-רכבת או גדרות. וידוי וכיסוי בו-זמניים.

אם נידרש לפרק אחר בביוגרפיה של קופפרמן, עבודתו כטפסן באתרי בנייה, משך עשרים שנה, נוכל לראות בקווים שלו מעין פיגומים או שרטוטים. מובן שפירוש העבודות אך ורק בדרך זו חוטא להן. "ברור שהאדם אוהב ליצור צורות שהוא מרגיש עצמו קשור אליהן. אחד כותב 2 ואחד חותם את שמו", כך אריה ארוך, בציטוט שמופיע בקטלוג התערוכה. הקטלוג, בדיבוב שלו את העבודות ובדיבור שלו על חוסר היכולת שלו לדובב אותן, הוא מפגן של עושר וחוכמה.

מתוקף היותה רטרוספקטיבה מציוריו של קופפרמן בין השנים 2000-1962, התערוכה, ממש כמו הציור של קופפרמן, היא בעת ובעונה אחת סיכום ותהליך. לצד היותה כוללת ומכתיבה דרכי התבוננות, היא פתוחה ומתהווה בדרכו של הצופה. יונה פישר מפגין באצירת הרטרוספקטיבה ובעריכת הקטלוג יופי, יושרה ועדינות נפש. אלה תכונות שהוא חולק עם קופפרמן.

התערוכה בגלריה גבעון, "משה קופפרמן ועקרון יונה", מכבדת את פישר על כך. בתערוכה עבודות של גבי קלזמר, פנחס כהן גן, רפי לביא, עידו בר-אל, משה גרשוני, פסח סלבוסקי ומשה קופפרמן עצמו. עבודותיהם השונות כל-כך נקשרות בפני השטח של הציור: בשימוש בלבן כצבע, בשתי וערב, ברדי-מייד, בכתמי הצבע הירוק זוהר, במצעי העבודות - הקרטון הגלילי. ציורו המקסים של פסח סלבוסקי בחדר הקטן בקומה השנייה של הגלריה נראה כמו אקווריום מופשט.

בימים אלה לא מוצגות תערוכות מתחלפות נוספות במוזיאון ישראל, וההליכה בחלליו הריקים לא נעימה. המוזיאון כמעט נטוש. רטרוספקטיבה מעבודותיו של מיכאל גרוס, שאמורה להיפתח בקרוב במוזיאון, תעניק הזדמנות לתפוס שניים מבכירי האמנים בארץ, חתני פרס ישראל, בכרטיס אחד.

"כל הדרך ועוד פסיעה", משה קופפרמן: עבודות מ-1962 עד 2000. אוצר: יונה פישר. מוזיאון ישראל, ירושלים "כל הדרך ועוד פסיעה", קטלוג התערוכה בעריכת יונה פישר. 357 עמ', מחיר בכריכה קשה: 295 שקל, כריכה רכה: 240 שקל "משה קופפרמן ועקרון יונה", תערוכה קבוצתית, גלריה גבעון, רח' גורדון 35, תל-אביב. עד 4 במרץ