השבוע נאלץ השופט בדימוס והיועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן-יאיר, להתפטר מתפקידו כבורר בשל הצטרפותו לתמיכה בסרבני השירות בשטחים. אחד מאפיקי הפעילות היותר פופולריים בקרב שופטים בדימוס, הוא בוררויות. שופטים בדימוס, ובפרט אם היו שופטים מחוזיים ומעלה, חשים אי נוחות רבה מהופעות בבתי משפט, ובפרט אם מדובר בבתי המשפט בו נהגו לכהן כשופטים. אין ספק, שזו סיטואציה מוזרה עבור שופט מחוזי, להופיע כעורך דין הטוען בשם צד, בפני קולגה לשעבר.
בן-יאיר, כמו מרבית השופטים בדימוס, מתמקד בבוררויות וגישורים. עליהם פרנסתו, ואם נמנעות ממנו בוררויות, הרי שנפגעת פרנסתו. שכר הטירחה שהוא גובה, זהה לזה שגובים בוררים אחרים שהם שופטים בדימוס: 400 דולר לשעה. זו לא הפעם הראשונה שבן- יאיר משלם על עקרונותיו בפרנסתו.
כשעזב בן-יאיר את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, בשלהי שנת 1996, חיכו לו בחוץ מעט מאוד אוהדים. מרבית מעורכי הדין המובילים, שייצגו לקוחות הנמנים על שועי ארץ, בעניינים שונים - פליליים ואזרחיים, זכרו לרעה את בן-יאיר, שלא הקל עם לקוחותיהם ועימם. בן- יאיר, כיועץ משפטי לממשלה, זכור כמי שלא הקל עם אותם מכובדים, ועמד על דעתו. עמדותיו הנוקשות של בן-יאיר עוררו כלפיו רגשות אי אהדה מצד צמרת עורכי הדין.
ואלה, אפשר לומר, "חיכו לו בפינה". כשעזב בן-יאיר את תפקידו, ויצא לשוק החופשי, הוא נתקל במעין "חרם" בלתי מאורגן ובלתי פורמלי מצד הצמרת הזו. בניגוד לשופטים מחוזיים אחרים בדימוס, בן-יאיר לא הוצף בעבודה, שכן עורכי הדין המובילים, המטפלים בסכסוכים העסקיים המובילים, העבירו אליו בוררויות במשורה. אז, כעתה, בן-יאיר שילם מחיר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.