פסק דין ישראלי ראשון בתיק אלקטרוני

בבית משפט השלום ברמלה נכתב באחרונה פסק הדין הישראלי האלקטרוני הראשון. השופט שמואל ברוך, המשמש מזה שנה וחצי שופט הניסוי הרשמי של הנהלת בתי המשפט, כתב פסק דין בתיק אזרחי מבלי להיזקק לנייר או עט. לא ארגזי ראיות, לא תיקי סיכומים עבי כרס, לא קלסרי עדויות אינסופיים. כל תהליך כתיבת פסק הדין נעשה על המחשב, לתוכו נסרקו כל מסמכי הדיון המשפטי.

פסק הדין הזה, ויותר ממנו שביעות הרצון של השופט שמואל ברוך, שעתיד לכתוב בימים אלו פסק דין נוסף באותה השיטה, נרשמים בהנהלת בתי המשפט כהצלחה גדולה של הפרויקט השאפתני, ויש אומרים היומרני ביותר של מערכת המשפט בארץ: יצירת בתי משפט ללא נייר. באולם הניסוי המיוחד ברמלה קוראים לזה התיק הווירטואלי.

אולם המשפטים העוסק בתיק הווירטואלי שונה במראהו מאולם משפטים רגיל. על שולחנות התביעה וההגנה יש מסכי מחשב עליהם מופיע בזמן אמת הפרוטוקול המוקלד. מהמסכים הללו יוכלו עורכי הדין לגשת לכל מסמך בתיק ובעתיד יתאפשר לכל עורך דין לעשות כך גם ממשרדו הפרטי. באולם המשפט מוצבות ארבע מצלמות. עורכי הדין מצולמים לכל אורך הדיון, גם העדים, והצילומים הללו נשמרים במחשב. השופט יכול, אם כן, לחזור ולצפות בעדות בכל מועד שירצה. איזה פרצוף עשה העד כשהכחיש את האשמה, האם הזיע, מתי בדיוק הוא התפרץ. גם ראיות חפציות מצולמות ומוחזרות לצדדים. כל מסמך, שמגישים הצדדים לבית המשפט, נסרק ומוכנס למחשב. כל התיק כולו הוא קובץ אחד במחשב, המחולק לקובצי משנה.

ההערכה בהנהלת בתי המשפט היא, שבשלוש השנים הקרובות יועבר הניסוי הזה מאולמו הנסיוני של השופט שמואל ברוך אל אולמות רבים נוספים. הכוונה היא להתחיל בבית המשפט בראשון לציון. בית המשפט הזה נמצא במבנה חדש, שהותאם מראש לתשתית החשמל המסיבית של הדיון האלקטרוני ולכן לא תידרש השקעה גדולה בתשתית. אבל גם כך מדובר בהשקעה עצומה, בעיקר בשל הצילום של ההליך כולו. המכרז שהוצא בימים אלו על ידי הנהלת בתי המשפט אמור להקיף את כל בתי המשפט בארץ בעלות של מאות מיליוני דולרים. ההשקעה התקציבית חסרת התקדים במונחים ישראלים תחייב את הנהלת בתי המשפט לנטרל מראש ובקרוב כמה מוקדים בעייתיים ביותר. הראשון בקרב השופטים, השני אצל עורכי הדין.

הדיון הווירטואלי מחייב את השופטים להשתמש במחשב. זה אולי נשמע מובן מאליו אבל במערכת המשפט, בעיקר בערכאות הבינוניות והגבוהות, יש לא מעט שופטים שלא נוגעים במחשב. בבית המשפט העליון, חוץ משופט אחד או שניים, כל השופטים עדיין כותבים על ניירות ונעזרים בקלדניות צמודות. כדי שכבודם יוכלו להיכנס למחשב, להעלות קובצי עדויות, לכתוב החלטות, להתבונן במוצגים, הם יצטרכו להתגבר על מחסום פסיכולוגי לא פשוט.

וזה לא המחסום היחיד: המצלמות באולם האלקטרוני מלחיצות מאוד את ציבור השופטים. כבר היום, כתנאי התחלתי לניסוי הפרויקט, סוכם כי אף אחת מהמצלמות המוצבות באולם לא תקלוט את השופט עצמו. זה היה תנאי בל יעבור של ציבור השופטים ומפעילי הפרויקט משקיעים מאמץ לא מבוטל כדי להבטיח שהוא ימולא, שרק עורכי דין ועדים יצולמו וששום חלקת עורף של שופט לא תשתרבב לפריים.

אבל גם כך יש לא מעט שופטים שמודאגים מעצם הכנסת המצלמות לאולם בית המשפט. גם אם הניסוי ברמלה מוכיח, לפחות בינתיים, שעורכי הדין לא עושים הצגות למצלמה, עדיין עולה השאלה איך ימנעו מהצדדים, שיקבלו נגישות מלאה לצילומי הדיון, את הפצת הצילומים לכל גורם מעוניין. החל בתקשורת האלקטרונית וכלה באינטרנט. יש בין השופטים מי שחוששים שהעניין הטכני של מיחשוב הדיון המשפטי, יסתיים בעצם בפריצת הטלוויזיה אל אולמות המשפט. ועדת ההיגוי המיוחדת של השופטים לענייני תקשורת, בראשות שופטת בית המשפט העליון דורית בייניש, נדרשה גם לנושא הזה. בינתיים בדאגה יתירה וללא פתרונות.

גם אם במרבית משרדי עורכי הדין יש מחשבים ונגישות למחשב, עדיין מעורר הפרוייקט החדש רגישות גם אצל עורכי הדין. ההליך הממוחשב משנה לא מעט מכללי ההתנהגות של הדיון המשפטי: המצלמה הדיגיטלית ממוקמת על כיסאו של עורך הדין. כיוון שכך אסור לו לקום ממקומו. עורכי דין, שמורגלים לקום בכל פעם ששופט מדבר אליהם, נדרשים לשנות הרגלי יסוד.

גם אופן חקירת העדים ישתנה. דוכן העדים באולם הווירטואלי ממוקם באמצע האולם, בין התביעה להגנה. העד מביט אל השופט. הפרקליטים לא יכולים לקום ולגשת אליו כי אז הם יוצאים מהפריים. אחרי אישור של השופט הם יכולים, לכל היותר, לגלוש אל העד בישיבה. לא לכולם זה נוח, חלק מעורכי הדין טוענים שזה משבש את החקירה הנגדית ואת היכולת ליצור קשר עין עם העד. כיוון שבינתיים מדובר בניסוי, כפופה ההשתתפות בדיון הווירטואלי להסכמתו של עורך הדין. כך קורה שהמערכת יוצאת מגידרה כדי לרצות את עורכי הדין. למשל, באמצעות ניתוק צג המחשב שעל דוכן העדים כדי שהעדים לא יתרכזו בפרוטוקול המוקלד אלא בשאלות המופנות אליהם. מה יקרה כששלב החיזור ייגמר והפרויקט יהפוך לחובה - זו שאלה שלעורכי הדין אין תשובה חד משמעית עליה.

עניין אחר שמעורר רגישות הוא הגשת המסמכים מראש. כיוון שיש צורך לסרוק את כל הראיות מראש, הצדדים מתבקשים, עם כניסתם לאולם, למסור את כל המסמכים שהם מתכוונים להגיש במהלך הדיון, כולל השליפות המפתיעות. מובטח להם כי מסמכים אלו ייסרקו על ידי הקלדנית ויישמרו במחשב בקובץ מיוחד אליו יוכלו רק הם להיכנס. הם ואף אחד זולתם: לא הצד שכנגד, גם לא השופט. אבל עורכי דין הם עם קטן אמונה, ולפחות עד היום הם מסרבים לשתף פעולה עם השיטה ושומרים את המסמכים עד לרגע האחרון, שולפים אותם באמצע הדיון ומחייבים הפסקה לצורך סריקה.

בינתיים, כל עוד השתתפותם בניסוי כפופה להסכמתם המתמשכת, בית המשפט בולע את ההתעקשות הזו. השאלה מה יקרה בעתיד. ההיסטוריה הקצרה של הדיון הממוחשב מוכיחה שהחשדנות של עורכי הדין אינה נטולת בסיס: כבר קרה בבית המשפט ברמלה שקובץ אישי של השופט, קובץ אישי חסום שבו רשם השופט הערות שלו על עדים ומסמכים, הועלה בטעות על הצגים של עורכי הדין. היום, מרגיעים אנשי המיחשוב, זה כבר לא יוכל לקרות, אבל מי מוכן לקחת על עצמו את הסיכון.

אבל מוקד ההתנגדות המרכזי של עורכי הדין הוא כספי, והוא נוגע לשאלת המימון של שיטת העבודה החדשה של בית המשפט. בהנהלת בתי המשפט מתכוונים לחייב את עורכי הדין, כלומר את הצדדים, בעלות סריקת הראיות והמסמכים. הטענה של מפעילי הפרויקט היא, כי אם עד היום נאלצו עורכי הדין לשלוח מישהו מהמשרד במונית למזכירות בכל פעם שביקשו להגיש מסמך, מעתה הם יוכלו לחסוך את עלויות הזמן והמוניות. לכן, אומרים שם, אך סביר שעורכי הדין יכסו את עלות הסריקה.

רון גזית, ראש ועדת המיחשוב הארצית של לשכת עורכי הדין אומר שהטיעון הזה לא מקובל על עורכי הדין: "באופן עקרוני אנחנו תומכים בפרויקט ומוכנים לשיתוף פעולה. יחד עם זאת, דעתנו היא שהפרויקט הוא שאפתני מדי, רחב מדי ומוחל במהירות רבה מדי. מכיוון שכך אנחנו חוששים שהוא צפוי לקשיי תקציב, ואין לנו שום כוונה להסכים לכך שהעול התקציבי יוטל עלינו ועל הלקוחות שלנו.

"גם כך האגרות בארץ הן מהגבוהות בעולם. אני לא חושב שיש סיבה להוסיף לעלויות האלו, רק בגלל שהמערכת החליטה להתמחשב. בזה אנחנו נילחם בכל כוחנו ולא נסכים לכך בשום מחיר. הרי בכל מקרה הפרויקט הזה ידרוש השקעה מצד עורכי הדין. כל אחד מאיתנו יצטרך להכשיר כוח אדם להפעלת המערכת, לקנות מחשבים מתקדמים יותר, סורקים. אז לבוא ולהגיד לנו שאנחנו נממן את הסריקה בגלל החיסכון במונית זה לא רציני ולא יהיה. אנחנו נהיה מוכנים לשלם עבור שירותים חדשים: אם אני ארצה שהמערכת הממוחשבת תברר לי מה העונש הממוצע שנותן שופט מסוים על עבירה מסוימת, אז זה שירות שלא קיים היום ויש הצדקה שאני אשלם עליו. אבל כל מה שקיים היום ללא תשלום נוסף לאגרה: פרוטוקולים, פסקי דין, הגשת ראיות, יצטרך להישאר במסגרת השירותים שהמערכת נותנת ללא תשלום נוסף ובעניין הזה לא נתפשר".

גזית והשופט דן ארבל, מנהל בתי המשפט, אמורים לנהל עימות פומבי בעניין הזה בכנס לשכת עורכי הדין, המתוכנן למאי.