אלייך, שרית

במוצאי השבת הקרובה תעלה שרית חדד על במת האירוויזיון באסטוניה עם שירה "נדליק ביחד נר", ובשפת המקור "לייט א קנדל". בתזמון מכוון, גם אם לא מרושע, הוקרן לפני מספר ימים בסינמטק התל-אביבי "סיפור שמייח", סרט של אלון וינשטוק שמתעד את הופעתה של להקת פינג פונג, עם השיר "שמייח" בתחרות האירוויזיון 2000. וינשטוק דיבר למחרת על התעניינות קניינים בסרטו, אבל גם הוא יודע ש"פינג פונג" נקברה יחד עם כל העדויות על אודותיה. ובכלל עכשיו, כשכל העיניים נשואות אל חדד, שהאומה תיזכר בארבעת הביזיונרים שתקעו אותנו בתחתית הדירוג האירופי, 7 נקודות, כששרו ונופפו בדגלי ישראל וסוריה?! וינשטוק, בוגר טרי של בית-הספר לקולנוע בקמרה אובסקורה, הגיע לאירוויזיון בזכות קשריו עם להקת פינג פונג ועזרה במימון ובצוות הטכני שסיפק לו בנצי שירה מחברת "הדור החדש". ההסכם עם הלהקה היה שהוא מצלם הכול, וכך היה, למעט רגע שבו חיים מלובן מהערוץ הראשון הוציא אותו מהחדר כדי לומר ללהקה בדיוק מה הוא חושב עליה. וינשטוק חזר עם החומר המצולם למדינה כועסת, שאפילו היציאה מלבנון, שבועיים אחרי האירוויזיון, לא ריככה אותה. וינשטוק: "עשיתי פיילוט של 12 דקות ושלחתי לזכיינים. התגובות היו חסרות פרופורציה. מפיקה באחת הרשתות אמרה לי שהיא לא מוכנה לראות את הקלטת של פינג פונג. 'זה האנשים האלה? שיחזרו לחורים שלהם'. הצעתי לזכיינים סרט דוקומנטרי על פרשה שהסעירה את המדינה, והם כלום. הפגינו רמת פתיחות של איראן. הרגשתי שיש פה גם תגובה ברנז'אית. היה ברור שערוץ 1 לא ירצה את הסרט, אבל ערוץ 2?! אז יכול להיות שפינג פונג הם אזוטרים, אבל למה הצביעות הזאת? הרי זו היתה תקופת ברק, דיברו על שלום עם סוריה, ופינג פונג הניפו דגלים. מה שקרה שם זה תרגיל שראוי להילמד בכל בית-ספר לתקשורת, שלא לדבר על כך שדווקא היום, כשאנחנו במלחמה ושנואים על כולם, זה הזמן להביט בחבר'ה האלה שדיברו על שלום".

ההופעה הישראלית בתחרות הזמר האירואית היא סוג של מאניה-דפרסיה מקומית, שנעה מפסגות "הללויה" ו"דיווה" לתהומות הנשייה של גילי וגלית. רביעיית פינג פונג הזכירה את הופה הולה אבל עם מסר. די היה שיגיעו למקום טוב באמצע כדי שייזכרו בהם בחיוך סלחני, מקום בין הגדולים היה בוודאי סימן בדוק לשלום אמת עם הסורים. הסרט שהותירו אחריהם ראוי כסוג של סאטירה. כך מדביקים את חלקי הפלסטיק של המוצר הזה. עמוס אורן, חבר בוועדה שבחרה ועיתונאי שמסקר את האירוע, אומר שהשיר היה הפחות גרוע מבין 82 השירים שהוגשו לתחרות. אהל עדן, צעירה ללא רקע מקצועי רציני, מספרת בסרט בטון שינקינאי מתפנק על "הקטע" של הצטרפותה ללהקה. הידיעות המוקדמות על הנפנוף בדגל הסורי תייגו אותם בתור "הכניסה הרדיקלית" של האירווזיון. מלובן רצה לפרוש מהתחרות, האירוויזיון גדול על החבורה, הוא אומר. אחת מזמרות הליווי חשה שהם משחקים באש. אבא של חבר הלהקה גיא אסיף חשב שהם הדור הבא, שכולם בארץ תקועים, וההורים של צ'יקי ארד הניחו שהוא לא חוזר יותר לבארשבע. והעיתונאי טל פרי, שליווה את האירוויזיון, אמר: היו להם יותר מסיבות עיתונאים מאשר חזרות. באחת ממסיבות העיתונאים, כשברור הנתק שנוצר בין רוממה והזמרים ששלחה, מופיעים שני הצדדים מול התקשורת האירופית. מלובן מדבר אנגלית ברמה של תלמיד בעממי שנצמד לאוסף מילים משובש אך מוכר לו, וגם חברי הלהקה מצליחים לגרום לך להוריד ראש. הם רוצים לומר live in peace - לחיות בשלום (עם הסורים) - ויוצא להם leave in peace, שזה בערך "לעזוב בשלום". אבל כשמדברים שלום ומנופפים בדגלי פלסטיק, זה חביב. שרית חדד, שנערכה לתקשורת תוקפנית באסטוניה, בחרה כבר להיעזר בשירותי תרגום.