סופרים, ולא רק כסף

הציטוט הזה הוא ביטוי נאמן לדימוי הרומנטי של הסופר המקדיש עצמו לכתיבה, מנותק מהעולם. גם את אלה מהסופרים שאין להם אפשרות כלכלית להתפנות כזאת, נהוג לראות במקצועות קרובים, כמו מרצים, מורים, עיתונאים, עורכים, מתרגמים ועוד.

אבל יש עוד זן של יוצרים. כאלה המערבים בחיי היצירה שלהם את מה שלכאורה נראה בלתי ניתן לעירוב - חיי המעשה הכלכליים, הענייניים, שאינם סובלים מילים מיותרות או התייפייפות עודפת. אנשים שאינם "סופר שלפרנסתו גם מרצה/מלמד/מתרגם", אלא שבה במידה שהם יוצרים, הם מוגדרים גם על-ידי זהותם האחרת: אנשי עסקים, סוכני ביטוח, מנכ"לים, סוחרי יהלומים, אנשי היי-טק ועוד. הידועים שבהם הם אורי ברנשטיין, משורר מוערך ומנכ"ל אמקור לשעבר, העוסק כעת בעסקים פרטיים; אמנון ז'קונט, סוכן-ביטוח לשעבר וסופרם של רבי-מכר מז'אנר ספרות הריגול; וגד יעקבי, פוליטיקאי בעבר, יו"ר רשות הנמלים והרכבות בהווה, ומשורר כל הזמן.

"אני אישיות דיכוטומית עם שתי ישויות, אני זקוק לשתיהן כדי לחיות באיזון", אומר איל אדר, בעל חברה בתחום אבטחת מידע ומחבר הספר "השיטה של קרלו" (הוצאת הספריה החדשה). "אני דו-חי", אומר יעקבי. "כדי להוציא ולהוציא מעצמך בכתיבה, צריך להתמלא. ולא רק מקריאה, אלא לנהל מערכות-יחסים מורכבות עם החיים", אומרת רונית ידעיה, בעלת חברה העוסקת ביהלומים ומחברת הספר "עור" (הוצאת כתר).

"רוב הסופרים צריכים להתפרנס ממשהו", אומר פרופ' מנחם פרי, ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב ועורך "הספריה החדשה". "גם ביאליק היה איש עסקים ממולח שעסק בתחום המו"לות. אחד העם היה מזכירו של איש העסקים ויסוצקי. אימז' הסופר או האמן שצריך לרעוב ללחם בעליית-הגג כדי לכתוב שירים הוא אימז' רומנטי. עם זאת, נכון שיש הרבה יותר סופרים הנמצאים במצב כלכלי קשה, מאשר כאלה הנמצאים במצב כלכלי טוב".

לקראת שבוע הספר, הנה שבע דוגמאות ליוצרים שכותבים רק לאחר שעות-העבודה.

"אני זר המתבונן מבחוץ"

לא שכחתי את ההליכה שעשינו אתמול לאורך הטיילת, ואיך עלינו בגינה שליד מלון דן. המבט שלך ליד פסל הנביא דניאל. קווצות השיער החום שהתנופפו באפלולית, החולצה שנפרעה מתוך שכבות הצמר. הרוח על הזיעה שלנו, הרגליים החמימות שהציצו דרך המעיל השחור שהורם, ומתחתיו החצאית הדקה שלך, בלי תחתונים ("השיטה של קרלו", איל אדר, הוצאת הספריה החדשה) איל אדר, מנכ"ל חברת ITCON, יועץ בכיר לאבטחת מידע ומחבר הספר "השיטה של קרלו" שיצא לפני כחודש, כותב מאז שהוא זוכר את עצמו. את היצירות הראשונות כתבה אמו, שאליה היה רץ עם שיר שהמציא תוך כדי משחק. "הייתי עצלן, ואם היא לא כתבה את השיר, הייתי חוזר לשחק ושוכח ממנו", הוא נזכר. למרות ילדות רצופה בכתיבת מחזות וסיפורים, הוא למד בבית-הספר המקצועי "אורט סינגלובסקי". "גדלתי בבית שראה הרבה מלחמות, והמוטו היה ש'צריך שלילד יהיה מקצוע'". מסיבה זו גם נרשם כעתודאי ללימודי הנדסת חשמל באוניברסיטת תל-אביב. בתקופה זו חזר לכתיבה. "לימודי ההנדסה לא התחברו לי לחיים ולנפש והייתי זקוק נואשות לכתיבה", הוא משחזר.

"מבחינת העולם החיצון, תמיד הייתי ממוקד בעבודה", הוא אומר. "בעולם הפנימי שלי שמרתי את הכתיבה לערבים ולסופי-שבוע. היחס שלי לעולם העבודה הוא רציני ואני משקיע בו הרבה. אני נמצא שבוע אחד בארץ ושבוע אחד בחו"ל, כך שזמן הכתיבה שלי מוגבל. אולם גם כשאני עוזב את הכתיבה לכמה ימים, אני ממשיך לעבוד בלא מודע".

ומה עם מיתוס הסופר המרוכז כולו ביצירה?

"לא היה לי הלוקסוס לממש את הדימוי הרומנטי הזה. תמיד הייתי צריך לפרנס את עצמי. כיוון שהיה לי חשוב לכתוב, הייתי חייב לשבור את המיתוס הזה, שהיה קיים גם בתודעה שלי, ולעבוד בכיוון אחר. גם ככותב וגם כמומחה לאבטחת מידע אני צריך להיות מסוגל לשבור מיתוסים ולנסות לעבוד אחרת".

אין ניגוד בין העיסוק המקצועי שלך להיותך סופר?

"יש דמיון בין העיסוקים. גם כסופר וגם כיועץ אתה צריך להיות זר המתבונן מבחוץ. היועץ חיצוני לארגונים, כמו הסופר שמסתכל על החברה מבחוץ. בנוסף, אבטחת מידע זה עיסוק בסוד: מה מותר לגלות, מה חשאי לארגון ומה לא, איך מגינים על מה שמסווג וכדומה. כאדם כותב אתה מקבל החלטות מסוג דומה, מה נכון שאוציא החוצה, מה אשאיר בפנים. במה אגע ובמה לא. "הרי הכתיבה נובעת מצורך נפשי עצום - להבין את העולם, להתחבר למקומות שבנסיבות אחרות לא הייתי מגיע אליהם, לחשוב את הדברים הקצת-אסורים. אבא של אשתי אמר לי שיש בספר דברים שלא רק שהוא לא מעז להגיד, הוא לא מעז לחשוב".

אנשים שאתה עובד איתם מופתעים מהפן הזה שלך?

"יש הרבה פירגון. מישהו מחו"ל שלח לי אי-מייל, וכתב שגם בעוד אלף שנים הוא לא היה חושב שאני אוציא ספר".

עולם העבודה תורם לספרות שלך?

"עולם העבודה חושף אותך לדברים שאדם שיושב בבית לא נחשף אליהם; פרויקטים גדולים, מתח, יצרים, פוליטיקה, רמאויות קטנות וגדולות, יושר. אלה חומרים מעניינים גם אם אני לא כותב ישירות על החוויות שלי, אלא כותב על מקום רחוק יותר".

לא היית רוצה להקדיש יותר מקום לספרות?

לא. מאוד טוב לי בעבודה. מעניין לי, ועיצבתי לי אורח-חיים שאני אוהב; לחיות כאן, אבל לנסוע הרבה בעולם ולהיחשף להרבה ארגונים גדולים. עברתי חוויות מעניינות, כמו להיות חלק מצוות של עשרה אנשים, שיחד קבענו לבנק אירופי גדול (בעל מחזור של שני טריליון דולר) את המדיניות בתחום האבטחה או עבודה עם חברת-ענק שנותנת שירותים ל-400 חברות באירופה בנושא השקעות כספיות. אבל כשאתה עוסק בשני תחומים, חשוב לקחת בחשבון שההתפתחות שלך תהיה יותר אטית וצריך סבלנות".

"לא רוצה להיות פרזיט"

לפעמים הוא שיכור ולא זוכר אחר-כך כלום, אולי פרט קטן או שניים, לא משמעותי. לפעמים הוא לוקח כדור, שמרחיב את התודעה שלו למשהו מדהים, ואז הוא קשוב לכל הניואנסים והופך לכזה סנטימנטלי, שהוא יכול גם לבכות באמצע זיון. מהתרגשות ("עור", רונית ידעיה, הוצאת כתר) רונית ידעיה היתה, במשך שנים, אמנית פלסטית מצליחה שהציגה בגלריות נחשבות בעולם. באמצע שנות ה-70, כשהיא ובעלה עודד, אף הוא אמן וסופר, חזרו מניו-יורק, הם רצו להיכנס לבורסה ליהלומים. אבל הבורסה באותה תקופה לא קיבלה נשים אל בין שורותיה. הם חזרו לקיבוץ חניתה וידעיה עבדה כמורה לאמנות. לפני כשבע שנים, לאחר שכבר הוציאה את ספרה השני, עזבו היא ובעלה את הקיבוץ. כיוון שחוקי הבורסה שונו מאז, הם יכלו להקים יחד את "ידעיה יהלומים".

הספר האחרון שלה, "עור", עוסק בשלוש דמויות העובדות בבורסה: מוטי ויעקב שהם שני שותפים, ואנה, שהיתה המזכירה שלהם אבל פוטרה והחלה לעבוד כחשפנית ב"מועדון הבורסה".

המעבר לבורסה לא היה צעד משונה בעבור ידעיה. היא ידעה שהיא חייבת לעשות משהו נוסף ליצירה, ועדיף שזה לא יהיה הוראה. "אני אוהבת לעשות משהו שנותן מקום לצדדים אחרים שלי, שלא באים לידי ביטוי בכתיבה", היא אומרת. "אם את כותבת או מציירת כל היום, את מאבדת מגע עם החיים הממשיים. חברים, טלוויזיה או קריאה הם מגע יד שנייה עם החיים. אם את עושה ביזנס ונוסעת כל הזמן, כמוני, זה נותן אחיזה במציאות. אני לא יכולה להתייבש מול המחשב כל היום.

"בנוסף, חשוב לי לפרנס את עצמי ולא הצלחתי לעשות זאת באמצעות הכתיבה והיצירה הפלסטית. אני לא מוכנה להיות פרזיט לחברה או לאחרים. לימדתי בהמון מקומות וזה מאוד מייגע. צריך להשקיע רגשית בתלמידים. היהלומים שלי, לעומת זאת, שוכבים במזוודה ואני לא צריכה להגיד להם 'עבדתם יפה היום' או 'הייתם נהדרים'. יש לי כיתה ממושמעת של יהלומים שלא צריכים להיות נחמדים אליה. רק לדאוג שלא יגנבו אותם, ואת הפחד והמתח הזה אני דווקא אוהבת. אני נהנית מהמכירות, פוגשת הרבה אנשים שאני לא מכירה, בעיקר גברים. הרבה כסף מסתובב, גם פחד, גם לחץ, אבל אני אוהבת את הסכנה".

יש אווירה סקסית בספר. זה משפיע על היחס אלייך בבורסה?

"נראה לך שקראו את הספר? יש כמה אנשים שיודעים ואוהבים, אבל הרוב רק קראו את הכתבות על הספר. חצי מאנשי הבורסה חושבים שהם יודעים מי זה מוטי ויעקב. באים אליי עם שמות של אנשים שאני לא מכירה. בסך-הכול זכיתי להרבה אהבה בבורסה, אבל היה מי שרצה להתלונן עליי בהנהלת הבורסה שאני מוציאה שם רע למוסד.

"קיבלתי איום גם ממועדון הבורסה. שלחו מישהו להגיד שאני אפסיק להשמיץ אותם, כי זה לא יהיה טוב. אמרתי להם שאני דווקא אשמיץ. הם לא חזרו אליי, אבל לא העזתי לחזור ולבקר במקום. ביקרתי שם אחרי שכתבתי חלק גדול מהספר, וזה הרבה יותר ברוטאלי ממה שדמיינתי. אני לא נגד בחורה שתתפרנס כך, אם היא עצמאית ואין לה סרסור שלוקח לה את כל הכסף. אבל ההתנהגות של הגברים נראית לי כהתבהמות".

לא בא לך להקדיש את כולך ליצירה?

קודם-כול, אני לא אתן לעודד לעבוד בלעדי. אם אקבל פרס כספי כדי לכתוב, ניחא. אז אשב בבית ואכתוב את הספר הכי מיובש שלי במשך שנה, כמו סופרים שאני יכולה לראות מהכתיבה שלהם שהם לא מוציאים את האף מהבית".

איך מגיבים בעולם הספרותי לחיים הכפולים שלך?

"בשנים האחרונות יש פתיחות לגבי ספרות מעט שונה. הוצאות ספרים מחפשות אנשים עם ערך מוסף, שיש להם נקודת-ראות אחרת, אולי פחות פואטית. מובן שלא צריך לעשות הנחות לעורך-דין מזמר, אבל מאטיס היה סוחר בבורסה בפריס, וגוגן עבד בבנק והתעסק במניות, והם היו אמנים ראויים. למרות הפתיחות היחסית, מסתכלים עליי אחרת מאשר על מישהי שמקדישה את כולה לכתיבה. כאילו אני לא נותנת את כולי. הם 'רציניים', בעוד לי יש עוד דברים בחיים, אז כנראה הכתיבה פחות חשובה לי. פרסים, למשל, יעדיפו לתת למי שלא עובד".

טוב, לך יש כסף.

"זה בדיוק העניין. שילכו לעבוד".

"בפגישות עסקיות אני מרגיש כמו חייזר"

כמתפלל סליחותיו בחדר תמיד לבדו, אין איש אחר, לא קהל, לא תורה, ולא מידות של חטאו.

כאיש קורא לכל בנותיו לבקר חיוכו בחדרו, זו פלאית מלטפת אפו ואחותה עטופה בלבושה.

כך אותי פעם חמדת - הייתי לך פרוץ שהותר, פראי בתנומת עורך, מונח כסרפד או דעה ("לך הייתי", מתוך "ברחתי ודמיתי", מירון ח' איזקסון, הוצאת הקיבוץ המאוחד) "לפעמים באירועים או בפגישות עסקיות אני מרגיש כמו חייזר", אומר מירון איזקסון, חתן פרס הנשיא לספרות, "כי אני חי מציאות בעיקר כשאני כותב. הכתיבה היא הבסיס והיסוד של הזהות שלי, ללא כל ספק, כבר מגיל 11".

איזקסון, משורר מוערך ופורה, מנהל את העסקים הענפים של משפחתו. כשהוא נשאל על השילוב בין עולם השירה לעולם העסקים, הוא מודה: "זה לא טוב. בזמנו, כששאלו אותי איך מתקיים השילוב הזה, ניסיתי למצוא הסברים למה זה פועל לא רע. אבל האמת שזה פשוט לא טוב. נולדתי למשפחה המעורבת בעולם המעשה, בפרדסנות ובנדל"ן, נכנסתי לעבוד עם אבי ואחי, ואני עושה זאת לפרנסתי. יש לי שבעה ילדים לפרנס ואני עובד קשה. אני כותב לפעמים במשרד או בלילה, אבל מבחינת עומס נפשי ועצבנות זה לא פשוט לשלב בין שני העיסוקים. בהתחלה השילוב היה קל יותר בגלל ההתלהבות מהעולם העסקי והרצון להגיע להישגים, אבל בשנים האחרונות זה מתיש אותי. כל העולמות שלי, האישי, היהודי והמשפחתי מתנקזים דרך השירה. זה לא תחביב, זה עמוק בתוכי.

"אני חושב שכדי להצליח בעולם העסקים צריך להיות יותר מחוספס ממה שאני. בניגוד לאנשי עסקים רבים, אני מערב במפגש העסקי אלמנטים אישיים ורגשיים. לפעמים זה מועיל כי זה מרכך את בני-שיחי, אבל אני חושב שלעתים מנצלים את זה לרעה. אני לא מתלונן, ותודה לאל אני מתפרנס, אבל זה לא קל, נוח או מרבה מנוחת-הנפש".

אז למה לא להיפרד מעולם המעשה?

"חשבתי להפסיק לעבוד לתקופות קצובות ולהתרכז בכתיבה ובלימוד. אבל אני מרמה את עצמי בכך שאני אומר שאני אכן אפסיק לעבוד. זה עסק משפחתי, ואלה ימים שכולם צריכים להשתדל".

יש אנשים שאתה עובד איתם וקוראים את יצירותיך?

"לפעמים כן. חלקם נהנים. השיחות עמי שונות מרוב השיחות עם אנשים מעולם העסקים. חלקם צוחקים ממני בלבם. הם אומרים, טוב, אם צריך לעשות עסקים עם הברנש הזה, צריך לעבור גם את המהמורה הזאת ולהתייחס לספר שפרסם או לשיר שהודפס ביום שישי ב'ידיעות אחרונות'", מסכם איזקסון וצוחק.

"פוליטיקה היא עיסוק מוחצן. שירה היא אינטימית"

יונקי דבש מתים בשנתם אחר רגושי מעוף מדהירי לב.

הם אינם שרים סרנדות, אלמים הם מדברים בתנועות כנף.

לא תמיד אפשר לקום בבוקר כשעורקיך אוזלים מאנרגיה למחרת רדיפה מטורפת אחר פרחי נקטר דביקים סוף סוף קיץ והם עולים מקברך, אומרים הכל במבע שותק של צבעים כבדים בוהקים מול השמש.

כמוך גם הם מתים בשנתם ("מותו של יונק הדבש", מתוך "מקום קרוב", גד יעקבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד) גד יעקבי חושב שחיידק הכתיבה דבק בו בעקבות הוריו, ממייסדי כפר ויתקין, שהגיעו לארץ ב-1923. "הם היו קמים כל יום בחמש בבוקר, ומעירים גם אותי שאעזור להם לעבוד", הוא נזכר. "בערב לא היו טלוויזיה ורדיו, אז הם היו שוכבים במיטותיהם וקוראים הרבה. אמי כתבה, רשימות וזיכרונות. השאירה יומנים שלמים. הדבר דבק גם בי, ומגיל 16 ניהלתי יומן אישי. כשהייתי שר בממשלה ושגריר לאו"ם, כתבתי כל יום. היום אני לא כותב כל-כך הרבה, ובכל-זאת הצטברו אצלי 15 כרכים של היומן כתובים בכתב-יד".

במשך תקופה ארוכה, נמנע יעקבי מלפרסם את יצירותיו, מחשש מהתגובה הציבורית. "אני בן מושב ולכתוב נתפס כהבעת חולשה, רגישות-יתר. השיר הראשון שפורסם היה 'מול ההרים הלבנים', ב-1982. השיר פורסם ב'ידיעות אחרונות', תחת השם י' גד, והבעתי בו מחאה נגד מלחמת לבנון. למחרת הפרסום, טלפן אליי כתב של גל"צ, ושאל אם אני הוא זה שכתב את השיר. אמרתי שכן, אבל ביקשתי שלא ישדר את תגובתי. הוא אמר לי שאנחנו כבר בשידור חי. יכולתי רק להודות לו, כיוון שמאותו היום חדלתי להתבייש ולהסוות את כתיבת השירה".

מאז פרסם יעקבי בכתבי-עת ספרותיים מרכזיים כ"סימן קריאה", "מאזניים", "עיתון 77" ואחרים. לאחר מספר שנים, נתן יונתן, שהיה עורך ספריית "הפועלים", הציע לו לכתוב ספר. כך יצא ספרו הראשון "חסד הזמן". מאז הוא הוסיף לפרסם ספרי שירה, רומן, ספרי עיון, יומן מתקופת שהותו בניו-יורק ואוטוביוגרפיה.

יעקבי מתחיל את היום בשש בבוקר ליד שולחן הכתיבה. הוא כותב עד שבע וחצי-שמונה ורק אז יוצא לעבודתו כיו"ר מועצת רשות הנמלים והרכבות. השילוב נראה לו טבעי. "בישראל", הוא אומר, "זה בלתי נתפס שאדם יכול לחיות חיים מלאים בתחום המעשי, פוליטי, ניהולי, מיניסטריאלי, ומצד שני ליצור בתחום הספרותי. מה פירוש הדבר שהוא מרשה לעצמו לכתוב, אם הוא חבר כנסת? אלא שזה לא עניין של להרשות לעצמי, זה עניין של צורך פנימי חזק. זה חלק מחיי".

אולי היית צריך להרשות לספרות להשתלט.

"אני לא יכול להקדיש את עצמי רק לכתיבה, מפני שיש לי תחומי התעניינות רחבים. אני אדם קומוניקטיבי ולא רוצה להיות מסוגר. בנוסף, גם הדחף הציבורי שלי היה עז".

תשווה שירה עם פוליטיקה.

"פוליטיקה היא עיסוק מוחצן מאוד. שירה היא עיסוק מאוד אינטימי. אדם עם עצמו ועם הנייר שלפניו. אין עוד בן-שיח. זה הבדל אדיר. העיסוק בספרות הוא יתרון לפוליטיקאי כיוון שזה מאפשר לי לראות דברים יותר במאוזן. לא לייחס חשיבות מופרזת למהלך פוליטי זה או אחר או לכישלון אישי".

בעשורים קודמים דווקא היו נציגים בולטים מעולם הספרות שחבשו את ספסלי הכנסת. משה שמיר ויזהר סמילנסקי באו לכנסת מהספרות וחזרו אליה. דב סדן, פרופסור לספרות שכתב סיפורים, הוא דוגמה נוספת. "בראשית הכנסת", אומר יעקבי, "רק 10% מהח"כים היו בעלי תואר אקדמי, אולם רובם באו מאוונגרד אינטלקטואלי, מהפכנים שחונכו על-ידי כתיבת הדור - ביאליק, כצנלסון, טשרניחובסקי. היום לרבים יש תואר אקדמי, אבל אף אחד לא כותב. יוסי שריד פרסם כשהיה בן 22 ומאז לא חזר לזה".

"המחמאה הכי גדולה היתה שהפסקתי לכתוב כעורך-דין"

אחד היתרונות בלגור בחו"ל הוא שאתה יכול להסביר חלק מצורת ההתנהגות שלך, בנימוק שכך מתנהגים במקום ממנו אתה בא. אם במדינה שלך אתה מתנהג בדרך לא מקובלת, אנשים יחשבו שאתה מוזר. בחו"ל הדברים שונים. במקום שאנשים יחשבו שאתה מוזר, אתה פשוט מסביר להם שכך נוהגים במדינה ממנה באת. כך, במקום הרמת גבה מצד אנשים ביחס להתנהגות שנראית להם לא ראויה, אתה זוכה להתעניינות ואפילו לקצת אמפתיה.

("לונדון בפיתה", ליעד שהם, הוצאת כנרת) ליעד שהם - עורך-דין במשרד גולן, גולדשמידט ושות', העוסק במשפט מסחרי וסופר של שני רבי-מכר, "לונדון בפיתה" ו"החיים באלכסון" - מוכיח שתדמיתו של עורך-הדין כאדם יבש וחסר הומור, לא תמיד עובדת במציאות. הספרים שלו מצחיקים, למרות שהוא מודה שעובדת היותו עורך-דין מחלחלת לתוך הכתיבה. "המקצוע הראשון משפיע על המשך חייך כמו שהילדות משפיעה. לפעמים מתפקששות לי מילים של עורך-דין".

כמו "דחף לאו בר כיבוש".

"בדיוק. בנוסף, יש לכך השפעה גם על אופן הכתיבה. כשאתה עורך-דין, אתה כותב סיכומים ושואף לכך שלא יהיה ספק לגבי מה שטענת. גם כשאני כותב, אני מסביר עד הסוף ולא נותן לקורא להבין לבד. כשאני כותב חוזים, אני מנסה להקיף את כל האפשרויות. גם הכתיבה שלי מובנית ומסודרת ומנסה לענות על כל הסיטואציות. עורכי-דין שקראו את הספר שמו לב לכך. אני עובד עכשיו על ספר שלישי, ונתתי למישהו לקרוא קטעים ממנו. הוא אמר לי שהפסקתי לכתוב כמו עורך-דין, וזו המחמאה הכי גדולה שקיבלתי".

לפני חמש שנים, כשסיים את התואר השני שלו בלונדון, החוויות המבלבלות שעבר כישראלי בלונדון וספר שראה - על הבדלים חברתיים בין עמים שונים ולקוחות שהם יזמי סטרט-אפ עם רעיונות יצירתיים - הביאו אותו לגמור את אספקת הבלוקים הצהובים של המשרד שבו עבד. "חשבתי שיהיה יפה אם אכתוב ספר על ההבדלים בין האנגלים לישראלים", הוא מסביר. "לקחתי בלוקים צהובים מהמשרד והתחלתי לכתוב ביד, עד שמנהלת המשרד שלחה הודעה ושאלה אם הבלוקים נעלמים כל-כך מהר מפני שאנחנו אוכלים אותם. מאז קיבלתי מחשב, ואני לא אוכל יותר דפים צהובים".

מתי אתה מספיק לכתוב?

"בסופי-שבוע ובערב. בכל פעם שאני מדליק את המחשב ומתחיל לכתוב, אני מודה לאלוהים שאני לא צריך להתפרנס מזה. יש לי הפריבילגיה לכתוב מתי שאני רוצה ואיך שאני רוצה. המינגוויי כתב על הלווייתן הלבן שיושב על הדף ומסתכל עליו. גם לי זה קורה, אבל זה היה מתסכל יותר אם הייתי חייב לכתוב כל יום. אני אוהב להיות עורך-דין. העולם הנוסף שלי עוזר לי ליהנות מכך אפילו יותר - לא סתם הרבה סופרים הם עורכי-דין לשעבר; רם אורן, מיכל שלו, ג'ון גרישם".

הכתיבה המשפטית מאוד שונה מכתיבה ספרותית.

"בשני המקרים חייבים להיות בהירים. זה נכון שלכתיבה המשפטית יש מסגרת וכללים ולא צריך להמציא כלום, ובכתיבה ספרותית יוצרים יש מאין ומותר להתפרע. בכתיבה משפטית אי-אפשר להוסיף בדיחות, למשל".

מה אומרים הלקוחות על העיסוק הנוסף?

"בעבודה אני מוכר זמן. כשבאים אליי אני יודע שלא באו לדבר עליי, לכן אני מאוד ענייני. כש'לונדון בפיתה' יצא, ראיינו אותי ברדיו, ואחר-כך אחד הלקוחות סיפר לי שהוא שמע את הראיון וכמעט עשה תאונת-דרכים, כי הוא הופתע מזה שפתאום הייתי נחמד ולא פורמלי".

"החשיבה המדעית מונעת ממני לכתוב שטויות"

קייט קידמה את פניו בחיבוק לבבי ומשכה אותו פנימה, ליהנות מהארוחה החגיגית שהכינה מלווה ביין בורדו. "אחרי שנסיים את ארוחת הצהריים אחכה לך בחדר", אמרה לו. בסיום הארוחה הריק לתוכו את בקבוק היין עד תומו, והיא נחפזה לחדרה. השאיר לה שהות להיות עם עצמה ואז דפק בעדינות על דלתה.

("בחזרה לסמרה", שלמה לאניאדו, הוצאת ידיעות אחרונות) פרופ' שלמה לאניאדו, מנהל המחלקה הקרדיולוגית באיכילוב, מתגאה בהיותו בן לשושלת ארוכה של רבנים וכותבים, המגיעה 11 דורות לאחור. שמואל לאניאדו, למשל, כתב פירוש לנביאים ראשונים, "כלי יקר", שהודפס ב-1603. אבא שלו שבר את השושלת והיה לעורך-דין, אבל כתב ספרי חוק ומשפט. "אבא שלי אמר לי פעם", אומר לאניאדו, "'שלמה, אתה מכיר את בני השושלת מפני שהם כתבו. אם הם לא היו מפרסמים ספרים, הם היו נשכחים'. אולי זה מה שהשפיע עליי, ולפני עשר שנים כתבתי את הספר הראשון".

לאניאדו עובד היום על ספרו הרביעי. שלושת ספריו הקודמים ("הספר הסודי של הרופא", "אשה זרה" ו"בחזרה לסמרה") היו לרבי-מכר.

"ניסיון הכתיבה היחיד שלי לפני "הספר הסודי של הרופא" היה בעיתון סטודנטים הומוריסטי, כשהייתי סטודנט שנה שנייה. בגימנסיה, כשהייתי צריך לכתוב חיבורים, הייתי משתקע בהתחלה ולא מגיע לסוף. המורה שלי אמרה לי, 'לאניאדו, אתה לא יודע לכתוב סיפורים'. לאחר שלושים שנה היא הגיעה אליי כמטופלת והראיתי לה את הספר הראשון".

ילדיו היו צרכנים נלהבים יותר של סיפוריו. כשהיו קטנים נהג לספר להם על עלילותיו של אביו, שנסע להודו בשנת 1939 לאתר את אוצר בליליוס. לאניאדו הוסיף לסיפור מפגש עם שבטים פראיים, פיל נאמן וחבר פחדן. אחד הילדים האמין לכל מילה עד גיל תשע. גם יגאל מוסינזון, שהזכיר את לאניאדו באחד מסיפורי חסמב"ה כרופא המטפל ברובוט זגלובה, התלהב מהסיפורים והציע שלאניאדו יעלה אותם על הכתב.

לאניאדו לא אימץ את הרעיון והעדיף לכתוב ספרים שמצייתים, כהגדרתו, למוטו של ססיל ב' דה-מיל, "אם אתה רוצה לעשות סרט טוב, תתחיל ברעידת אדמה ותתקדם הלאה למעלה". הספרים, המתרחשים בנקודות שונות על הגלובוס, הובילו אותו לבקר באתרים אקזוטיים על-מנת לשוות אמינות לסיפור. "את 'אשה זרה' לקח לי מספר שנים לכתוב, כיוון שעשיתי תחקיר מעמיק ונסעתי לכל מקום שבו מתרחש הספר: לונדון, לוס-אנג'לס, ונקובר, ערוץ הכלבים בקנדה, אלסקה, אפריקה ומאלי. למדתי על לווייתנים קטלניים, ביולוגיה, פיזיקה, גיאוגרפיה ופסיכולוגיה. כל התיאורים מדויקים, ולשם-כך הייתי צריך להיות במקום. אפילו המסעדות שהזכרתי בלוס-אנג'לס קיימות".

את ההקפדה על הפרטים הוא מייחס למקצוע הרפואה. "החשיבה המדעית מונעת ממני לכתוב שטויות", הוא אומר. "בכלל, מקצוע הרפואה עוזר לי לכתוב. אם אתה רואה 20 אלף מטופלים, אתה לומד המון. הרבה סופרים ידועים היו רופאים: סומרסט מוהם, צ'כוב, בולגקוב, ארתור קונן דויל. דויל אף סיפר שהדמות של שרלוק הולמס שאובה מפרופסור לכירורגיה שעמו עבד כסטאג'ר בבית-חולים באדינבורו, שנודע בידענותו וביכולת שלו להסיק מסקנות מחיבור פרטים קטנים".

אתה מחבר רבי-מכר. זה פוגע בפאסון שלך כרופא?

"לא ידענו מה יהיה אחרי שהספר יתפרסם, אבל אחרי שהוא יצא חל גידול במספר המטופלים. מסתבר שהמטופלים רוצים שהרופא שלהם יהיה מפורסם, סלבריטי. חוץ מזה, אני קודם-כול רופא. אפילו הכנסים שאליהם אני הולך הם כנסים של קרדיולוגים ולא של סופרים. אני לא מרגיש השתייכות לקהילת הסופרים".

"עשינו סקר שווקים, והחלטנו לכתוב קצת אחרת"

זהו סיפור על ארץ קטנה אחת, הרחק מעבר לים, בה חי לו פעם המלך מרציפן. מלך מיוחד הוא היה: אהוב על עמו, נמרץ וחכם וגם סקרן ובקיא בהליכות העולם.

("הילד שהפך לביצה", פנינה אלעזר והגר נחום, הוצאת אלבית / ביתן) פנינה אלעזר היא שותפה בחברת "אקו תקשורת ותדמית בע"מ", שהוקמה לפני כחצי שנה. גם לכתיבת ספר ילדים, התנסות חדשה בעבורה, היא התייחסה כאל פרויקט עסקי. היא ושותפתה לכתיבה, השחקנית הגר נחום, הלכו לחנויות ספרים ובדקו מה חסר בשוק. "עשינו סקר שווקים בחנויות והחלטנו לכתוב קצת אחרת. בשפה גבוהה, תוך הקפדה על לשון תקינה ועלילה אינטליגנטית".

ההתחלה היתה מעט פחות מחייבת. אלעזר עבדה עם בעלה של נחום בחברת גיתם. "הגר סיפרה לי שיש לה רעיונות לספרי ילדים והציעה שנכתוב יחד. התחלנו כחוג כתיבה. לא ידענו איך כותבים ואיך עבודה על ספר צריכה להיראות. היה לנו מפגש כיפי על וופלים וקפה והתחלנו לכתוב. בפגישה הראשונה זרקנו הרבה דפים לפח, אבל הרגשנו שאנחנו מתחילות לייצר משהו. בפגישות הבאות, קרענו את הדפים שכתבנו בפגישות הקודמות. בין הפגישה החמישית לשישית הצלחנו לסגל לעצמנו סגנון. כתבנו ארבעה ספרים לפני שכתבנו את 'הילד שהפך לביצה'. להגר יש המון דמיון ואני מרסנת אותה מעט. אני מביאה איתי יכולות מהעולם העסקי; לנסח קצר ותמציתי את הרעיונות שעולים לנו, לחשוב מה ימכור ומה לא, לבנות עלילה ועוד".

אלעזר מגשימה עכשיו חלום ילדות, להיות סופרת. "כרגע אני אשת יחסי-ציבור, תקשורת ופרסום. כשייצאו ארבעת הספרים הבאים, שהגר ואני כבר כתבנו, אני אוסיף גם את התואר סופרת. בינתיים התגובות שאני מקבלת מהלקוחות שלי מצוינות. כמעט כל פגישה בשבוע האחרון נפתחה בספר. במקום להמציא סמול טוק, אפשר לדבר על הספר".

"מילים שיש להן תפקיד בעולם צרכני"

הנה הוא נביא הכפר.

בוקר היום השביעי. ששים ושבע.

מה-לא-בידינו.

כאתחלתא דגאולה.

וקולו קורא.

לך צא.

והזעם המוצפן, הזר לכאורה, בשלו:

לך צא, אל תוך ארצך שלך (מתוך השיר "איפה ליבוביץ'", חיליק שיאון) חיליק שיאון עוסק במילים. הן חלק מעולם העבודה שלו כמנכ"ל חברת שיאון info, חברת פרסום המתמחה ב"אינפו אדוורטייסינג" והן חלק מעולם היצירה שלו.

זה כעשור הוא חלק מקבוצת "פואטיקס", המפיקה ומארגנת ערבי שירה שמטרתם להפגיש בין יוצרים ותיקים ליוצרים צעירים, וכותב בעצמו שירה.

אתה משתמש במילים לצרכים מסחריים. זה נשמע מנוגד לשירה.

"הסטריאוטיפ אומר שכתיבה של חומרים פרסומיים היא פונקציונלית, בעוד המשורר הוא איש שכל עולמו רוח. אבל יש גם דגם של יוצר שחי בשני עולמות. שעוסק בהבניית מילים שיש להן תפקיד בעולם צרכני, ומנגד - נוכחות בעולם פואטי. אני נהנה להניע ציבור צרכנים בעולם 'ציני' באמצעות מילים, כמו שאני נהנה להשתמש במילים כדי לפגוש את העולם הפנימי שלי.

"עולם העסקים ממלא משקל דומיננטי בחיים ודורש יותר זמן. בעבודה, כל-כולי מכוון להניע יצירה עסקית, אני לא כותב. אם כי בשונה ממנהלים אחרים, אני לא מביא רק את הצד הניהולי לעבודה, כי אם גם את הצד היצירתי. אבל כשאני בא הביתה ומוריד מעליי את כל היום, זו הזדמנות להחליף צ'אנל ולהתחבר לחלקים אחרים באישיות". ֲ