בנק בחורף

מצבו של הבנק מתבטא היטב בשורה התחתונה של תוצאות הבנק: הפסד צורב, של 19.5 מיליון שקל, בשנת 2001, שגדל לסכום שיא של 31.3 מיליון שקל ברבעון אחד בלבד, הרבעון הראשון של 2002.

עוד מדווח בדו"ח לרבעון הראשון של השנה, על הפסד נדיר ביותר לבנק - הפסד מפעולות מימון לאחר הפרשה של 15.3 מיליון שקל. זה נגרם בשל ירידה של 30% בהכנסות מימון, וזינוק של פי חמישה בהפרשות לחובות מסופקים (בהשוואה לרבעון המקביל אשתקד).

הבעיות ניכרות גם בהתנהגות מניית הבנק בבורסה. נכון למועד כתיבת שורות אלו, נסחרת מניית הבנק במחיר המשקף שווי של כ-37 מיליון דולר לבנק, כ-25% מההון העצמי שלו. רמת הסחירות במניה נמוכה, היא סובלת מזה חודשים ממגמה של ירידה חדה, ומתחילת השנה נחתך שער המניה בכ-40%.

מאחורי מספרים אלה מסתתרת שורה של בעיות. אם ייצאו בעיות אלו משליטה, יהיו להן השפעות מרחיקות לכת הרבה יותר מאשר התמוטטות הבנק למסחר. הבנק לפיתוח התעשייה גדול פי 15 (במונחי הון עצמי) מהבנק למסחר, והוא משפיע על פירמות רבות במשק, כמו גם על בנקים אחרים.

איכות תיק האשראי

בבנק לפיתוח התעשייה מסרבים לדבר על לקוחות, אבל על איכות תיק האשראי מעידות ההפרשות הכבדות שהחל הבנק לבצע ברבעונים האחרונים, חלקן בהמלצת ובהוראת בנק ישראל.

האחראים למרבית ההפרשות, הם הלקוחות העסקיים, המאכלסים את חלקו הגדול של תיק האשראי של הבנק. ברוב המקרים, מדובר בחברות בינוניות בגודלן.

בין השאר, במסגרת ליווי פרוייקט בנייה גדול של מוסד סיעודי, עבור יזם פרטי, העמיד הבנק אשראי המוערך בכ-100 מיליון שקל. מקור בכיר בבנק מסר ל"גלובס", כי בגין אשראי גדול זה, שמובטח בשיעבוד הנכס, ביצע הבנק הפרשה בהיקף של כמה עשרות מיליוני שקלים.

אשראי גדול נוסף, שהוביל להפרשות בדו"חות הבנק, הוא האשראי שניתן לגד זאבי לרכישת מניות בזק . הבנק לפיתוח התעשייה אומנם לא נטל כל חלק בקונסורציום הבנקאי, שמימן באוקטובר 1999 את האשראי הענק, אך רכש מבנקים שותפים בקונסורציום, בעיקר מבנק דיסקונט , סיכון בהיקף של כמה עשרות מיליוני שקלים, תמורת ערבות בנקאית. עיסקה זו עלתה כבר לבנק בהפרשה של כמה מיליוני שקלים.

חברה נוספת הלווה בבנק לפיתוח התעשייה, היא פלד גבעוני, שכבר הספיקה לזרות הפסדים קשים על בנק אחר: בנק קונטיננטל, מקבוצת בנק הפועלים. בין שלושת הגופים - פלד גבעוני, בנק קונטיננטל והבנק לפיתוח התעשייה - יש מכנה משותף אחד, דן הלפרין, לשעבר דירקטור בבנק לפיתוח התעשייה, דירקטור בבנק קונטיננטל ויו"ר חיל אחזקות , חברה בקבוצת פלד גבעוני. היקף האשראי, שאת חלקו נתן הבנק לפיתוח התעשייה, נאמד בכ-180 מיליון שקל. אלו ניתנו לצורך רכישת חברת פויכטונגר .

בעבר התייחס הלפרין לקשר המשולש, שנחשף ב"גלובס", וטען כי רק יצר את הקשרים בין הבנקים ללווה, אבל מאז יצא מהמשחק, ואינו משתתף בדיונים הנוגעים לקבוצה בבנקים.

אשראי גדול אחר הוא הלוואה בהיקף של כ-100 מיליון שקל לחברת חיפה כימיקלים, שבשליטת אריה גנגר. דובר חיפה כימיקלים אישר בתגובה, כי אכן החברה לווה בבנק לפיתוח התעשייה. לדבריו, מדובר בהלוואה שאמורה להיפרע רק בשנת 2015, ואילו הריבית נפרעת כסדרה.

אשראים שנתבררו בדיעבד כמפוקפקים באיכותם, ניתנו גם לחברות נדל"ן קטנות ובינוניות, חברות היי-טק וסטארט-אפים שלא המריאו כצפוי, ולגופים שונים נוספים.

דובר הבנק לפיתוח התעשייה מסר בתגובה, כי המגזר העיסקי, שהוא המגזר העיקרי עימו עובד הבנק בתחום האשראי, הניב רווחים נאים לבנק בשנים 2000-1996, תוך מגמה מתמדת של עלייה ברווחים. "המיתון, שפגע גם במגזר זה, מורגש בפעילות הבנק, שנקט בכל הצעדים המתחייבים כדי להקטין סיכונים, כולל ביצוע הפרשות. הבנק לא יכול להתייחס ללקוחות, מפאת סודיות בנקאי-לקוח".

תיק החובות הבעייתים של הבנק הסתכם בסוף הרבעון הראשון של השנה, ב-1.4 מיליארד שקל - פי 2.2 מהון הבנק, וכמעט 12% מתיק האשראי של הבנק. בבנק הפועלים, לשם השוואה, החובות הבעייתים גדולים פי 1.5 מההון העצמי של הבנק.

מדיניות אשראי

לפני שבועות אחדים, חשף "גלובס" כי לאחרונה סיים בנק ישראל ביקורת אשראי בבנק, שמימצאיה הוגדרו כ"חמורים ביותר". הדו"ח התייחס לתהליכי קבלת החלטות בתחום האשראי, לתיחזוק התיק, לניהול הסיכונים, לטיפול השיגרתי באשראי ולאיכות האשראי.

הדו"ח המדובר הוא גם הרקע להמלצתו החמה של המפקח על הבנקים בבנק ישראל, יצחק טל, שלא למנות את סמנכ"ל הבנק, האחראי על האשראי, דוד בלס, למנכ"ל. לא עזרה לבלס משלחת של דירקטורים של הבנק, שעלתה לאחרונה לירושלים בניסיון לשכנע את טל כי בלס מנכ"ל ראוי. המפקח פסק חד-משמעית: אומנם אין לי סמכות למנות או להטיל וטו על מינוי מנכ"ל לבנק, אך אני בהחלט לא ממליץ על מינויו של בלס.

מקורבים לבנק מעידים, כי בעקבות דו"ח הביקורת, נמצא עתה הבנק תחת זכוכית מגדלת של בנק ישראל, שבוחן מקרוב הן את מדיניות האשראי והן את מדיניות ההפרשות, שימשיכו כנראה להיות גבוהות.

תיק אשראי מט"חי

בדו"חות הבנק לרבעון הראשון, נמסר כי 73% מתיק האשראי של הבנק הוא במט"ח. מדובר בשיעור גבוה מאוד, יחסית לבנקים אחרים במערכת. בבנקים הגדולים, למשל, שיעור האשראי המט"חי מגיע לכ-30% מתיק האשראי. בבנק דיסקונט, שידוע כבנק עתיר מקורות מט"חיים, מגיע האשראי במט"ח לכמעט 40% מהתיק.

בעידן של פיחות חד ומתמשך, יש למרכיב הגדול של המט"ח בתיק האשראי של הבנק, השלכות קשות על הבנק. במהלך הרבעון הראשון של שנת 2002, עלה שער הדולר בשיעור חד, והדבר הוביל לצמיחת תיק האשראי, ומכאן להגדלת סיכון האשראי: האשראי גדל עם הפיחות, בעוד הביטחונות, שהם לא תמיד מט"חיים, נותרים בעינם. הדבר יוצר גם מצוקת מקורות, שמתבטאת במחיר יקר של מקורות, שמביא לרמת ריווחיות נמוכה.

הבעייתיות הזו תבוא לידי ביטוי גם בדו"חות הרבעון השני, שמסתיים החודש.

הלימות הון

כבר בדו"חות השנתיים לשנת 2001, הודיע הבנק על גלישה מתחת לסף הלימות ההון המותר לו. הלימות ההון היא היחס שבין ההון העצמי של הבנק לבין נכסי הסיכון, הלא הם האשראים שמעניק הבנק. בדרך כלל, היחס המינימלי הנדרש הוא 9%, אך במקרים מסוימים מורה בנק ישראל על יחס גבוה יותר. כך במקרה של הבנק לפיתוח התעשייה, שנדרש ליחס מזערי של 15% - בעיקר בשל מבנה ההון המיוחד שלו.

כבר ב-2001, הגלישה מהמינימום היתה משמעותית למדי, והיחס שדווח אז צנח ל-13.9% - לעומת 17.9% שנה קודם לכן. למרות ידיעות שונות בתקשורת, לפיהן מכר הבנק תיקי אשראי לבנקים אחרים, גילה הבנק ברבעון הראשון של שנת 2002 כי המצב רק הולך ומחמיר, והיחס הגיע ל-13.8%. בנק ישראל נתן לבנק לפיתוח התעשייה ארכה, עד סוף השנה, כדי לחזור לרמה המינימלית.

למען הסר ספק, נדגיש כי לא מדובר רק במספר כלשהו, חסר משמעות. להיפך. מדובר במצב בו חדל הבנק מיכולת לבצע את הפעילות הבנקאית הבסיסית והמשמעותית ביותר - לתת אשראי. בלי יכולת לתת אשראי, גם אין לבנק טעם רב בגיוס פקדונות ותוכניות חיסכון, מכיוון שבלאו הכי הוא לא יכול לעשות בהם שימוש למטרת מתן אשראי, ולקבל את המרווח הפיננסי בין ריבית הפיקדון לריבית האשראי. יתרה מכך: על הבנק לגשת ללקוחות ולבקש מהם להחזיר אשראים קיימים.

נציין כי הבנק לפיתוח התעשייה הוא הבנק היחיד במערכת, הגולש כיום מיחס ההון המזערי. ישנם בנקים המתקרבים למגבלה, אך כולם עדיין מעליה. נציין עוד כי הפסדיו העצומים של הבנק, המקטינים את הונו של הבנק מחד, והפיחות המגדיל באופן משמעותי את האשראי מאידך, מקטינים עוד את יחס ההון.

ואם כל זה לא מספיק: בתחילת השנה החליט בנק ישראל על שינוי בחישובן של מניות בכורה כהון משני של בנק. לבנק לפיתוח התעשייה יש שלל סוגי מניות, בין היתר גם מניות בכורה. בבנק מעדיפים לא ליישם בינתיים את ההנחיות החדשות, ולברר עם בנק ישראל עד תום את מעמד מניות הבנק. בדו"חות הבנק נמסר, כבר מזה שני רבעונים, כי הבנק פנה לבנק ישראל, כדי לקבל הבהרות בנושא - וטרם נענה. מודגש שם כי יישום ההוראה עוד יפחית בצורה ניכרת את יחס ההון, "אשר יחייב צמצום משמעותי בנכסי הסיכון של הבנק".

גם רואי החשבון של הבנק, משרד סומך חייקין, בחרו להקצות לעניין פיסקה בסקירת הדו"חות: "אנו מפנים את תשומת הלב לתיקון בהוראות ניהול בנקאי תקין 311 (יחס הון מזערי) שפורסם ביום 14 בינואר 2002, העלול להשפיע לרעה באופן מהותי על יחס ההון המזערי של הבנק".

בעלות ממשלתית ומבנה הון מסובך

לבנק לפיתוח התעשייה, כאמור, יש סוגי מניות רבים. הבנק נמצא בשליטת המדינה, שמחזיקה ב-63.8% מהונו, אך רק ב-25.2% מזכויות ההצבעה. יתר הבעלים הם הבנקים הגדולים - הפועלים , לאומי ודיסקונט - להם רק כ-0.5% בהון (לכולם ביחד), אך 40% בהצבעה. בעלת מניות פחות ידועה היא דסק"ש , לה קצת יותר מ-3% מזכויות ההצבעה, וחצי פרומיל בהון. שאר המניות מוחזקות בידי הציבור.

מבנה בעלות כזה לא מבטיח רבות, פרט אולי לדבר אחד: שהזרמת ההון, לה הבנק כל-כך זקוק כיום, לא תתבצע כל-כך מהר, אם בכלל. מדינת ישראל כבר הוכיחה, רק לאחרונה, כי למרות שבנק דיסקונט - הבנק השלישי בגודלו במערכת - משווע להון, היא לא עוזרת לו, ואף מונעת ממנות לגייס הון, כדי שחלקה בו לא יידלל.

מי יודע, אולי מינויו של יו"ר חדש לבנק, השר רענן כהן, בעל מילה במשרדים הממשלתיים, תעזור בנושא.

מבנה ההון כולל גם פקדונות נושאי ריבית צמודה לדולר, שהנפיקה המדינה בעבר בעיקר בחו"ל. זה מחייב אותו לחלק לבעלי פקדונות אלה, בשנה ריווחית ובשנה של הפסדים, ריבית שנחשבת דיבידנד לכל דבר, ואף רשומה כך בדיווחי הבנק. לפיכך, הבנק לפיתוח התעשייה הוא מקרה נדיר של בנק מפסיד המחלק דיבידנד.

חלוקת הדיבידנד מדלדלת עוד יותר את הונו של הבנק, המדולדל ממילא.

מחסור במקורות רווח מגוונים

מקור ההכנסה העיקרי של הבנק לפיתוח התעשייה, הוא הכנסות מימון מפעילות בנקאית בסיסית של אשראי והשקעות. בניגוד לבנקים דומים לו בגודלם, כמו בנק אגוד ובנק מרכנתיל דיסקונט, אין לבנק לפיתוח התעשייה מקורות רווח אלטרניטיביים. אין לו השקעות ריאליות, למשל, אחרי שמכר ב-1999 את החברה להשקעות של הבנק. מכירתה הולידה ביקורת על הבנק, לפיה הוא מוכר חברה טובה ומשתמש בהון למתן עוד אשראי, ובכך מונע פיזור ההכנסות. לבנק גם אין מקורות הכנסה כמו ניהול קופות גמל, חברה לקרנות נאמנות, פעילות משכנתאות או כרטיסי אשראי - מקור הכנסות חשוב לבנקים.

מחסור זה מקשה על הבנק ליהנות מהכנסות מגוונות בעת מיתון, כאשר ישנה הרעה במצב הלווים, המחייבת הגברת הפרשות. הכנסות כאלו היו יכולות לשפר במעט את השורה התחתונה של הבנק, ולמתן את ההפסדים הכבדים.

ניהול

המשבר הקשה פוקד את הבנק דווקא בימים בהם אין לו לא אמא (מנכ"ל) ולא אבא (יו"ר). הראשון, יהושע איכילוב, הודיע כבר לפני חודשים אחדים על התפטרותו מהבנק. הנימוק - שליחות לחו"ל של רעייתו, העוסקת בתחומי האקדמיה. גורמים המקורבים לבנק מסבירים, כי לאיכילוב היה קל מאוד לקבל את ההחלטה לפרוש מהבנק, שנה לפני מועד הפנסיה, על רקע אי-שביעות רצונו מניהול האסטרטגיה של הבנק. במילים אחרות - אי-הסכמות עם היו"ר.

איכילוב סירב להגיב לפניית "גלובס".

בינתיים, עד כתיבת שורות אלו, לא נמצא לאיכילוב מחליף, למרות שמועד פרישתו נקבע לסוף החודש. הבנק, על שלל בעיותיו, נותר בלא מנהל, לאחר שבמשך חודשים ארוכים מכהן בבנק מנהל פורש.

מחר (ד'), חודשים ארוכים לאחר שאיכילוב הודיע על פרישתו, אמור דירקטוריון הבנק להכריע בנושא המנכ"ל. המועמד המוביל הוא אורי גלילי, מנהל הבנקאות הפרטית הגלובלית בבנק לאומי. מועמד נוסף הוא יחיאל בורוכוף, לשעבר יו"ר בנק טפחות.

גם בכס היו"ר רבה המהומה. שלמה בורוכוב, מינוי פוליטי מלפני חמש שנים, התפטר לאחר שהופעל עליו לחץ מצד דירקטורים בבנק וגורמים בתמ"ס - לא לפני שיצר מסכת מביכה סביב נושא הפיצויים שדרש, ואף התנה בהם את התפטרותו.

מסכת זו לא נפתרה עד היום, גם לאחר שבורוכוב הבין שדרישותיו לא יענו. הוא נאות לקצץ כמחצית מתנאי הפרישה המפליגים שדרש, ולחזור להסכם הפרישה המקורי שלו, הגבוה בפני עצמו. אך גם לכך לא מסכים הממונה על השכר באוצר, יובל רכלבסקי, ובורוכוב שכר את שירותי קודמו של רכלבסקי, שלום גרניט, ושל עו"ד יעקב נאמן, במטרה לזכות בתנאי פרישה לפי דרישתו. מיותר לציין, כי מי שמממן את היועצים היוקרתיים האלה הוא הבנק, שנמצא כזכור בבעלות ממשלתית.

היו"ר החדש המיועד, השר כהן, גם הוא מינוי פוליטי שעורר סערה תקשורתית לא קטנה. במיוחד צרם הדבר על רקע קריסתו של הבנק למסחר, שאירעה רק ימים ספורים לפני המינוי, וחידדה את תשומת לב הציבור לחשיבותה של היציבות במערכת הבנקאית ושל מינויים מקצועיים בה.

נראה כי הפוליטיקה חזקה מההיגיון, ודאג מי שדאג להשתיק את בנק ישראל, שיצא מיד עם פרסום המינוי בהתנגדות עזה. זו נדמה, משום מה, מיד לאחר מכן. כך יתאפשר לכהן לשבת בעוד חודשיים על כס יו"ר הבנק השביעי בגודלו במערכת, ואולי הבעייתי מכולם.

כהן מנסה להוכיח לכולם, כי ידיעותיו ונסיונו בתחומי הכלכלה גדולים. הוא אף טורח לשלוח את הרזומה שלו לכתבים הכלכליים, שיחליפו מעתה את הכתבים הפוליטיים והמפלגתיים בסיקור פעילותו. כך הוא מנסה להוכיח כי בשנות פעילותו הפוליטית, צבר ניסיון וידע בתחומים כלכליים.

אולי. אך על דבר אחד אין עוררין - כהן חסר ניסיון בניהול ובהובלת בנקים. כדי להוציא בנק ממשבר כמו זה בו נתון הבנק לפיתוח התעשייה, יש צורך בניסיון בנקאי רב, ביכולת ניהול מוכחת וביצירתיות.

אבל כך - עם מנכ"ל חדש, שטרם נמצא, עם יו"ר בלתי מנוסה, במשק במיתון ועם שלל הבעיות הקשות - קשה יותר יהיה לבנק לפיתוח התעשייה לצאת מהמשבר בו הוא נתון.